אנרכיה- פרולוג(אשמח עם תכנסו:)

אוקיי אז נשברתי והחלטתי להפוך את הקטע שכתבתי לסיפור בהמשכים, הוא יקרא אנרכיה ויהיה מעין סיפור-בהמשכים-פוסט-אפוקליפטי או משהוא כזה. מקווה שתאהבו ואני אשמח עם יהיו לי הרבה עוקבים וקוראים פעילים:))

פרולוג-

דאווין תמיד חי בפחד.
עורפו כאב ממכות החשמל החזקות שהוא קיבל באותו היום והוא נשכב על הכר שלו בתחושת יאוש. עם היה יכול הוא היה בורח לפני שנים אבל הם שברו לו את הביטחון העצמי, ריסקו את הדימוי העצמי שלו והביאו עליו חיים מלאי השפלה.
הוא התרומם למצב ישיבה, משהו בתנוחת השכיבה לא התאים לו, כאילו בכל רגע הולכים לקפוץ עליו והוא חייב להיות מוכן, דרוך. הוא השפיל את עיני האזמרגד הנוצצות והשבורות שלו אל רגליו היחפות, הן היו מלוכלכות, חבולות ופצועות.
רחש מנעול נשמע ודאווין הפנה את מבטו מרגליו אל הדלת, בתגובה אוטומטית, מכנית, והתרומם על רגליו.
"קום כבר חתיכת זבל!" הדלת נפתחה בסערה וממנה נכנס אחד השומרים, בידו הימנית העטויה תחבושת הוא אחז בשלט הרחוק השחור בעל הכפתורים הכסופים. הוא לחץ על אחד מהם וזרם אדיר של חשמל נשלח מעורפו, שם נח השבב שלהם, לעבר כל גופו, הוא היה נופל על בירכיו לולא היה יודע שהשומר יבעט בו, יכה אותו, זה מה שהם עשו תמיד.
הוא עיוות את פניו בכאב צרוף וצעד קדימה, לא הייתה לו ברירה אחרת, הוא היה מוכרח לעשות מה שהשומרים אמרו לו משום שהם שברו את רוחו.
אחרי ששלושה שומרים הקיפו אותו כדי שלא יברח הוא מצא את עצמו בזירת האימונים המוכרת לו כל כך. שם הוא קיבל את רוב בצלקות שלו, הנשפיות והפיזיות. בכל פינה שעליה הפנה את מבטו הוא ראה את המקומות מהם עלו זיכרונות מרים עד כדי יאוש.
"תתחיל עכשיו!" צעק עליו המפקד הראשי ממרומי הזירה, הוא עמד בראש מרפסת והשקיף על כל צעד שלו בעיניו הצהובות והחודרות.
הוא נרעד כשחשב על אותן עיניים.
אחרי נשימה עמוקה הוא נעמד זקוף, מחכה למוטציה הבאה שתיכנס לזירה, כדי שיוכל להביס אותה.
כי זה מה שהוא עשה… נלחם בשביל אלה שהכאיבו לו.