s.h. geffen
שלומות לחבריי היקרים, לא האמנתי לכך אך כפלו מספריכם בין שני החלקים האחרונים, כמעט ובכיתי מאושר כשגיליתי שעוד אנשים אוהבים את כתיבתי. אחרי חלק מעט ארוך זה נותרו עוד שניים עד לסוף, מתרגשים? כי אני מאוד. שבוע טוב לכולכם, ממני, ש. ה. גפן.

בית הפרחים, חלק שמיני

s.h. geffen 01/09/2018 113 צפיות אין תגובות
שלומות לחבריי היקרים, לא האמנתי לכך אך כפלו מספריכם בין שני החלקים האחרונים, כמעט ובכיתי מאושר כשגיליתי שעוד אנשים אוהבים את כתיבתי. אחרי חלק מעט ארוך זה נותרו עוד שניים עד לסוף, מתרגשים? כי אני מאוד. שבוע טוב לכולכם, ממני, ש. ה. גפן.

ראובן לבסוף מצא אותה, כאשר רק הגיע לביתו הוא לא שמע דבר פרט לרחש הדלת הסובבת על צירה. הוא רץ בין כל בתיי העיר שואל היכן היא, ולגברים אף סיפר מה קרה לו ולמישל ביאטריצ’ה. לבסוף הוא חזר לביתו בלי שמצא ללאה, הוא בטח היה תולה את עצמו ומעלה את הבית באש אם היא לא חיכתה לו שם, מוכנה לקחת אותו בחזרה. היא יצאה עם הבנים למעיינות החמים על מנת לנוח כשבאדים ראתה פרצוף מוכר, על כן חזרה לראות אם הוא חי. הוא נשק לה, היא לא מנעה זאת.

שעת בוקר קמה ועלתה, אור כחול חדר בינות לתריסי חדר השינה של הזוג. הם היו תחת שמיכת צמר וחבקו אחד את השנייה, ראובן שכב בתנוחה עוברית מצופה בכפור, ידו על שכמותיה הרועדות של לאה הנוחרת נחירה כמו הבל סוכר, ידה על לחיו הייתה הדבר החם היחיד בו חש. היא חשה את ידה המגוידת והשרירית אך הרכה כל כך משרייה בחלב, הופכת חלקה אף יותר בשיופה על זיפיו הארוכים של ראובן, הוא לא יודע שהיא ערה. בניסיון לקבל עוד מלהבתה ראובן הניע את כף רגלו לעברה, תוך הידוק חיבוק שכמותיה, אך היא הזדעזעה ועם זאת שמה כפות על שדיה בתנוחה המוכרת לה כאם וחולבת ומחצה בגבה את כף ידו של ראובן. ביודעין כי ערה היא ראובן הניף את ברכו מעלה, רגלו עוד על המצעים ואתה עלתה השמיכה. שדיי לאה נחשפו לקור המועט שהיה טמון באור הכחול והיא קמה להחזיק בידיה את השמיכה, ידו של ראובן השתחררה. הם לא דיברו, היא המשיכה להדק אחיזתה בשמיכה והוא צפה במחלפותיה ששינו צבען עם מהפך האור הכחול לזהוב. הם נראו כמו ביומם הראשון באורווה, ראובן מתחנן לאשתו והיא לא מוכנה לוותר על מה שנותר לה, לא לפני שיוכיח את כנות אהבתו כלפיה, כמו שהוא הוכיח לה בהשלכת גופה העירום לכפור הכחול.

לשניים לא נותר דבר לומר אחד לשנייה, אז התינוקות מילאו את תפקידם, אחד מהם החל צורח.

“הולכת אני לחדר התינוקות, שאר במיטה אם זה רצונך.”

“לא אתן זאת, יורד אני לטפל בהם ואת הישארי, מגיעה לך מנוחת בוקר.”

“איני דורשת זאת.”

“ידוע, אני הוא הדורש.”

הניחה לאה לבעלה לעשות כרצונו והוא הגיע לחדר שבתחילה נראה שקט אם לא ליבבת התינוק. אך ככל שראובן התקרב אליו כך צף ועלה ריח עדין כמו גבינה כחולה, כמו בה הנימים באפו של ראובן הצטמקו כשהבין תוך רגעים ספורים שהתינוק הפריש ממעיו. ראובן לא הבין מה לעשות, לאן לקחת את התינוק זאת לא ידע. הוא סקר במבטים ארוכים את החדר עד שלבסוף איתר שולחן עץ קטן עם מפת תחרה ומספר צעצועי לעיסה. בעדינות הוא הרים את התינוק, מחזיק את גופו הדקיק כשל אביו ביד אחת וביד שניה כיסה כמטפחת את ראשו. הוא הניח את התינוק על שולחן ההחתלה ובידיים רועדות ניסה לפתוח את חיתול הבד. הוא הניע את החוטים מצד לצד, מטלטל קלות את התינוק. הוא מצא עצמו שרוי אף יותר בהפרשתו ולכן הוא חדל מבכיו והחל צורח, רק מסיח את דעת אביו אף יותר ובכך גורם לו לאבד את החוט שמחליק בשנית ובשלישית בין אגודל ואצבע רק כדי להגיע לקמיצה ולהתלפף סביב האמה. הרעש והסירחון רק התגברו וסחררו את דעת ראובן כמעט כמו שסוחררו החוטים של החיתול עד שלבסוף בדרך הפתלתלה קשר נקשר על קשר אחר והחוטים נפרמו אחד מהשני, משחררים את החיתול בבת אחת וחושפים את התינוק לאוויר הקר, התינוק השתין. השתן נע בקשת גבוהה ונחת ישירות על הפנים של ראובן, מקצתו לתוך פיו, מקצתו בשערו ברגע זהוב בין השיער, הנוזל ואור הבוקר שסירב לעזוב. ראובן עמד מול התינוק הצורח בהלם, הוא הושפל כרגע בידי חיתול ומעט טיפות נוזל, זה הגיע לו, כך הרגישה לאה בעזוב ראובן וכך נועד להרגיש ראובן, לא יותר מבחור בן תמותה ששדיו הפנימיים נחשפו וכעת טוהרו בזרם חמים ומעניש.

מגע ידיים רכות כקרום חלב על ידיו הלבנות של ראובן הרגיעו אותן. לאה ניגשה לגבו של ראובן וחיבקה אותו בעדינות, כמו חסד בחלל היא החליפה את החיתול של התינוק באחד נקי ונתנה לו לינוק ולהתנמנם. ללא הרעש ראובן נראה לה כפסל חי, חתיכת אבן עכשיו שהבין בפעם הראשונה את המשמעות של להיות אב לחלוקי נחל. היא ניגשה לחדר המטבח ובעזרת מגבת מחטה מפני אישה את טיפות השתן אחת אחר השנייה. הוא לא זז כשעשתה זו, מבטו היה נתון לנקודה אחת באוויר החדר בהפכו מצהוב לסגול במעבר קרני השמש דרך הזגוגית הצבעונית בדמות לילה זרוי כוכבים ולבנה של אחד החלונות לחדר התינוקות.

“המגיעה לי סליחה?” שאל ראובן את לאה תוך שניגבה את פניו במגבת אחרת ולחה ממי באר זכים.

“תפקידי להעניק סליחות, לא סיכוי מחילה, זאת עליך להעניק לעצמך.”

“אני מבין. כיצד מתורגלת את בחדרי התינוקות עד כדי כך? עוד פחות משבוע עבר מאז שנולדו, אשתו של רחמים נחה שמונה ימים אחרי ההיריון ובחילה נקפנה בשמוע גרגורי הילדים.”

“ראשית איני רבקה, אישה שכזו לא אאחל גם לרעות שבפרחים. שנית למדתי הכל מסבתי, בעברה ריפאה תינוקות וממנה למדתי כל מה ששמעתי ומה שלא ידעתי קראתי מספריה, מי חושב אתה שליוותה את עשרים ושלושה הזוגות בלידת אחוות הדור?”

“מנין לי לדעת? לא הייתי בבית כמוך, הייתי עסוק בלרדוף אחר החלום. היה עליי להבין שזהו לא יותר מחזיון שווא.”

“אולי חלום שלך היה, אך לא בגלל זה כעסתי, זעמי נע ממקום אחר, מההבנה שאולי תתמכר אליו. היית כאדם על מצוק הצופה על ענן, הענן לבן כצמר שינעם לרגלך יותר מן אדמת החרס הקשה וחסרת העצים. אף יותר מכך הענן נדמה כמתקרב, אך זהו רק תעתוע ראייה כי ככל שהזמן עבר כך הענן גדל בלי ששינית גודלך ועל כן קרב לנפשך. חששתי שעמדת לקפוץ מהצוק, חששתי שתצלול בינות לעננים על מנת לשחות בסופו של דבר בענני שאול, חששתי שתשאיר את העץ הבודד שצמח לצדך בלי שראית, חששתי, רציתי אותך בחיי ראובן, רציתי אותך בחיינו, לצערנו חיי פרחים אינם חיים, ענן הם וביום מן הימים גם הוא יעזוב לארץ רחוקה.”

“אך לאה, כיצד תבוא לי המחילה?”

“רגלך האחת כבר ריחפה באוויר, אך הרגל השנייה עוד על הקרקע, כל שעליך לעשות הוא להבטיח להחזיר את זוג רגליך למצוק ולעץ, גם אם לא יתרחש זה, לפחות לעץ תהיה נחמה רגעית.”

“אם כן אני מבטיח, עם זוג רגליי בקרקע וראש מוצל ומוגן ממראה עננים, סטיתי מדרך האמת אהובתי, אך אליה חזרתי, אעשה כל הדרוש על מנת להשתפר אך כל מעשיי יהיו ללא סיבה אלא אם ראשית תאהביני בחזרה. לאה, התסלחי לי?”

“ראובן שפן הסלע שלי, לעד אהבתיך, סליחתך התקבלה.”

כך גולל ראובן את הסיפור בפני חבריו למחרת, משמיט את הסוף בו נפל על ברכיו בבכי של אושר ואת איך שלאה התריסה בו שיקום מהרצפות המלוכלכות.

“איני מאמין,” אמר ניצן “וכל זאת מביקור אחד לבית הפרחים.”

“ביקור אותו יזמת.” אמר רחמים.

“ביקור אותו אישרת ורצית לאשר.” אמר ניצן.

“ביקור שרציתם שיהפוך אתכם למאושרים.” אמר ראובן.

“ואותך למאושר על בחירתך את לאה.” אמרו לו השניים.

הם פרצו בצחוק אדיר שהרעיד את היונים מהכיכר המרכזית. השלושה נגסו בכיכרות הצהריים שלהם כשרחמים בלע בקושי פיסה יבשה ואמר

“סלחו לי ידידיי, אך גרוני יבש רק ממבטי על בית הפרחים בהמשך.”

“אז שתה מהמזרקה, לכל היותר תחלה וכולנו יודעים איך רבקה מחכה לכך.” אמר ניצן.

“חדלו שטויות שניכם, נותרתם ילדי מכללה חסרי דאגות? אתה ניצן- אפילו לך עדיף לשתות מי מזרקה מאשר את מרק הערב אצלכם בבית.”

“מה אומר? ארוסתי טובה בין הבריות אך התנור מן השטן.”

“ואתה רחמים- אל תמנע עצמך מעונג מראה אבני הבית המסותתות רק מפני שנפגעתי בו.”

“סלח על גסותי ראובן- אך בפעם הראשונה החוכמה שרתה עליי, אכן אתה הוא זה שנפגע בבית הפרחים אך כחברך זכותי לתמוך בך. כסנדק אחד מילדיך תן ואצטרף למאבקך במוסד הרוע הזה. מהיום כף רגלי לא תדרוך בבית הפרחים וכל עוד אהיה בכיכר ארקק למראהו ואצרח למשמע שמו. דמך בראשך אז כספי בכיסי.”

“כיצד תאמר זאת? עד לפני זמן קצר התחננת שאתלווה אליך לביקור נוסף במקום.”

“רחמים צודק, אז מה אם רצה לחזור ולבקר, זאת לפני שפגעו בחברו לאחווה. יותר מזאת, כסנדק בנך השני מצטרף אני למאבק, ידי לא תנופף בדרישת שלום לפרחים הקונות נקניקים ואף לא חיוך שובבות, גם אני ארקק לעבר המקום והפעם בזעם.”

“טוב, מי אני שאמנע זאת? תקפו כרצונכם את המקום אם זה רצונכם, אך אני לא אנקוף אצבע.”

“אף לא את זרת כף רגלך, שהאוגרות ירתחו בכלוביהן מקנאה.”

“אוגרות?”

“גרות בצואתן ומתרבות בהמוניהן.”

ראובן צחק למשמע הבדיחה של ניצן והפירוש של רחמים, אומנם לא היו זוג תלמידי חכמים, אך ארוחת צהריים זו הייתה רגע קט של מנוחה אחרי ההשפלות של הלילה שעבר.

המנוחה נמשכה והתארכה, כאשר ניצן הגיע לקצבייה ולא חייך לאף פרחית שביקרה באותו יום מעסיקו ושאר השוחטים שאלו לפשר זה וזעזועם כל כך צרם שאף הם הצטרפו למאבק להשכיח את הגבירה מראובן, שהרי כולם הכירו את ראובן מעבודתו וכולם רצו לגמול. כך גם נהגו התלמידים של רחמים כשבדרכם לבית הספר ראו את מורם יורק בפני אחד הבניינים ובמחשבתם היו האבירים שנותנים מתנות ללאה הסנדקית שחזתה בלידתם. כך הסתובבה השבועה במעגלים שמרכזם בשני החברים, כל אדם- הגברים והנשים, הזקנים ומקלותיהם והטף בעגלותיהם, מבקתות המרעה שבגבעות ועד לפרדסים במישור, אף אזרח הקרייה לא שם ליבו על הבית הגדול שבכיכר העיר.

ככל שהזמן עבר כך גדל העומס בו חשו בני העיירה וחיפשו להם חור לתקוע בו ארובה עבור שחרור קיטור. כל בוקר היה אדם הולך למקום עבודתו ובכיכר יורק לפני הבית המשולש, עצי הפרי היו פורחים ומעלים פירות יותר מתמיד עכשיו שאנשים נזכרו בם. בבוא השקיעה היו אנשים בדרכם יורקים על מפתן הבית בשנית וכשחזרו לביתם אכלו בתיאבון. מיד אחר כך לקחו את נשותיהם לטרוף שנתן מרוב צחוק בלתי נשלט שרועד בגופן ולא עוזב עד הבוקר. כל המבקרים במקום בשנים שאחרי השבועה היו מתמוגגים למראה העושר שקרן ברחובות- מהפירות הרעננים שבשווקים ועד לכלות העדויות שצחקו בקנייתן את פירות אלו.

חלקם היו אף ניגשים לבית הפרחים השונה כל כך משאר הבתים, אך בראייתם מדרכה רטובה מרוב רוק וכיח בכניסה לבית ברחו ממנו ברגעים ספורים. לא עזרו כל הניקיונות של הפרחים את המדרכה, כשפרחית הייתה מנקה אותה פעם ביום הן הבינו שיורקים מול ביתן פעמיים וכשניקו פעמיים ביום שכחו ממדליקי אורות הסמטות העובדים בלילות משמע שיורקים עליהן ארבע פעמים ושאחת מהן אפילו לא רואות עיניהן בחושך. הפרחים החלו לעבוד קשה, כל יום אחרת הייתה לוקחת מגב ולא עושה דבר פרט לניקיון המדרכה. ללא אורח במיטתה ביום זה כל פרחית צמה יום אחד על מנת שלשאר גינתה יהיה סיכוי. אך גם הוא נהיה קלוש, השבועה הנמהרת הכתה בהן כמו גל ממי המעיינות החמים וביתן התמוסס. בימות השבוע אולם הנשפים היה כמו ריק, מחצית מהנרות על הנברשות לא הודלקו, מושבי העץ איבדו לחות אנוש והתייבשו עד שכל אדם או פרחית שישבו עליהם הרגישו חריקה גרועה כמעט כמו בעצמותיהם. האנשים היחידים שעוד הגיעו לבית היו מספר בודד של זקנים בעלי מחלת זיכרון שכל פעם מחדש נשבעו לירוק על הבית ובסוף רירם ניגר על החולצות. ליום בודד אחד בשבוע שדבק לו כינוי “יום של חול” באו כהני מדבר לחקור את היערות ומצאו עצמם בעיירה. אותם כהנים לא דיברו שפת אדם ולכן רק את הפרחים הבינו בתנועות, בלי שהשבועה או הקללה של המקום חדרו לאוזניהם. באותו יום הם היו נכנסים בזעם לבית, גוזלים נקניקים ומעיפים פרחים מהרגליים על מנת לשאתן למיטות הקומה השנייה. הם שברו כיסאות ושולחנות, עם הלהקה שניגנה נכנסו להתקפי זעם וקנאה עד שהלהקה עזבה ורק קולות החול נשמעו. כל שבוע נשבר לו כיסא או שנפלה לה נברשת, בפעם אחת אחרי שהתערבו שלושה מהגברים לבושי העור אחד מהם הוכנס לתנור שהועלתה בו אש והוא בכוח זרוע מרשים העיף את דלתו על צירה ושרד, אך התנור לא ולמסבאה האדירה נותרו רק שלושה תנורים מפוחמים כי המגבים כולם שמשו כעת למען המדרכה.

הפרחים מצאו עצמן תורמות רהיטים וחפצים מחדריהן כדי לשמר את המסבאה, בימי החול הן היו כמו חיות פרא, אומנם הגברים העיפו אותן מרגליהן אך במיטה הן היו השליטות, הן רצו להישאר צעירות, הן פחדו מן המוות. אך כל מעשיהן, כל כיפופי הרגליים וכל חריקות המיטות שקפיצים החלו לנבוט מהן, עם כל הצמצום של החדרים הגיע גם צמצום במזונן. בשאר הימים הן היו לוקחות את הזקנים למיטות שלהן, חושבות וזועמות על הצורך שלהן להישאר צעירות כדי למצוא חן בעיניי הזקנים ועל איך שכל עוד זה המצב הן עלולות להידבק מאותם לקוחות במחלותיהם השונות רק מנוכחות לידם. אומנם אף מחלת אדם לא גזלה פרחים, אך אחת מהן אכן הגיעה. עם החסכים במלח הפרחים הפסיקו לגדול ולהתפתח, עורן התקמט והעלה כתמים, שיערן הצבעוני החל נדלל ומאבד ברק, מגבעולים דקים של רושם חלקן הפכו לשקי מים מקומטים כמו כל זקנה אחרת במקום. הימים הקשים הובילו אותן לעשות משהו נורא, בימים ריקים מלקוחות פרץ מנהג בקרב הפרחים לצאת מהבית ולא לחזור עד בוא הליל. אותן פרחים היו נודדות לעיירה הקרובה וברחוב מלא בוץ וביוב יושבות עם קבצניות מושיטות יד מעלה עובש בבקשה לעזרה עבור גברת מסכנה. יחד עם קבצניות האנוש הן הצליחו לשחזר את מירב זוהרן וצבען אך במקום לעזוב את אירוס הארגמן נותרו עמה, הן חששו שכמו בימים ההם היא תבחר להישאר מאחור רק כדי להתגלגל מחדש או אף גרוע מכך, לכן הן היו משיגות מהקבצניות חברותיהן שתן בנאדי עור ומביאים לחברותיהן שישתו, מביאים למישל ביאטריצ’ה שלא תדע שעוזבות אותה בנותיה ואחיותיה. כך המשיך המצב, אמנם נותרו עוד זוג פרחים שיחדו עם מישדישה נותרו בבית ובעצם צמו אך בעזרת קנונייתן שאר הפרחים נותרו בחיים, הן העדיפו לקבץ נדבות מחזור ליער ולקבץ מלחים.

הסובלת מכל הייתה אירוס, בימי חול היה לה לקוח קבוע עמו לא דיברה על אף שהכירו כבר שנים אך למעט לו לא התמסרה לאף אחד מהזקנים, היא ידעה שביתה נועד לגדולות, לטעמה זוהי רק תקופה חולפת כי כמו שחייה לימדו זיכרון בני התמותה כאבקן מול העץ שהוא פרחית עם שורשים עמוקים באדמה. היא ניסתה לתקן בעצמה דברים בבית, מטייחת קירות, קוטלת עשבים שצצו בבטון הגינה הקדמית, היא אף החלה לנסות דברים חדשים כמו הבאת קולבי ריקוד עליהן פרחים יוכלו לרקוד ושכירת תרנגולת כקמע למזל טוב. אך כל אלו לא עזרו, תושבי העיירה היו עקשים כמו מפל והיא הייתה רק דג אחד המנסה לזרום לראשו בניסיון לברוח ממעיין חם. יותר מכולם היא התייבשה והזדקנה עד כדי שבחרה ללכת עם מקל הליכה שעוצב מקורת גג, בגדיה נקרעו, נעליה נשחקו, היא כבר לא הייתה נחשקת ועם זאת חיה על כוח חיבה לגינתה והשתן המסתורי שהביאו בשקים לפניה.

היא נותרה בחלומה שהכל ישתפר תקופה ארוכה מאוד עד שיום חג נפל על שלושה ימי חול רצופים ורק פרחים שהסכימו לשתות שתן יכלו לשרוד. הסרבנית היחידה הייתה אירוס הגלבוע, היא הייתה הפרחית הראשונה שאירוס הארגמן מצאה רועה באחו ועל כן חשה מחויבות גדולה למצילתה. היא שמרה אמונים לה ולשיטתה ולא נגעה באף אחד מהמשקאות המחיים שהביאו לה. יום אחד היא ניקתה שולחן מסבאה לקראת יום חול ריק נוסף כשפתאום צנחה על הכיסא לידו, דונגית חברתה הטובה מיד עזבה את מה שעשתה וניגשה אליה.

“מה התרחש מתוקתי? שאקרא למישדישה?”

“אין צורך, ראשי מעט סחרחר מתנועות הניגוב, זה הכל.”

אך זה לא היה הכל, הפרחית הזקנה מיד החליקה לרצפה ועצמה עיניה, היא הייתה יבשה כמו קלף נייר, אירוס הגלבוע נפטרה. כשאירוס הארגמן הגיעה אליה הפרחים הסגלגלים כבר צמחו מחזה וסביבה מעגל פרחים בוכה עליהם ומשקה אותם.

בית הפרחים, חלק שמיני
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך