puma161
כן. אוקי. בהחלט אין לי תירוץ לעלייה המאוחרת של האחד הזה. אולי צה"ל. אולי לא. בעיקר אני לא ממש אוהבת להיות על המחשב בסופי שבוע אבל סופי שבוע הם הזמן שלי בבית ומשום מה אי אפשר לפרסם כאן סיפורים דרך הטלפון :/ בכל מקרה, אני אוהבת את הפרק הזה. מקווה שתיהנו ממנו ^^

במה מאולתרת – פרק 13

puma161 21/10/2021 76 צפיות 2 תגובות
כן. אוקי. בהחלט אין לי תירוץ לעלייה המאוחרת של האחד הזה. אולי צה"ל. אולי לא. בעיקר אני לא ממש אוהבת להיות על המחשב בסופי שבוע אבל סופי שבוע הם הזמן שלי בבית ומשום מה אי אפשר לפרסם כאן סיפורים דרך הטלפון :/ בכל מקרה, אני אוהבת את הפרק הזה. מקווה שתיהנו ממנו ^^

פרק 13 – ‘בתוך חלום~’

מיכאל ראה צורך לציין שהתור שלהם הגיע מהר מדי. הוא יכול להישבע שעברה רק הופעה אחת לפני שקראו להם לבמה, למרות שהיו אמורות להיות לפחות חמש. שאלה נוספת היא למה, לכל הרוחות, הם הגיעו כל כך הרבה זמן לפני?

הוא לא שיתף את גיא במחשבות האלה. מיכאל דמיין את התשובה שלו: “פשוט תודה שאתה נהנה.” או משהו בסגנון… הוא בהחלט לא תכנן להודות בזה. איפה ההנאה בלהידחק בין גופים על גבי גופים, מתנועעים ומזיעים ומסריחים מאלכוהול ומסיגריות כאלה ואחרות? חוץ מזה, הם עמדו ממש על הבמה, כל כך קרוב שאם היה מתרכז מספיק, מיכאל יכול היה ממש לראות את הרעידות של הבמה ולא רק להרגיש אותה פועמת תחת רגליו. והוא אפילו לא יתחיל לדבר על הבס שהרעיד לו את הלב פעם בחצי שנייה.

משיכה חזקה בחולצתו שלפה אותו מרכבת התלונות שעלה עליה ומיכאל הפנה את מבטו לגיא, שמתברר שצעק לו כל הזמן. “למה אתה חירש אבל? בוא כבר, אנחנו עולים.” הוא התחיל להתקדם לעבר העלייה הצדדית לבמה ולא עזב את שרוולו של מיכאל עד שהפסיק להתנגד לו. זה קרה רק ממש במדרגה הראשונה, כשמיכאל הבין שבאמת אין לו ברירה אחרת מעבר ללעלות ולסיים עם זה.

הוא קיווה שגיא לא קרא לו יותר מדי חזק, או לפחות שהמוסיקה הרועמת עמעמה כמה שאפשר את השם שלו באוזני האחרים.

הוא עלה בעקבות גיא, מתנודד מעט, והרגיש שביל זיעה קרה נוצר במורד גבו. הוא העלה את הכובע על ראשו וסידר את המעיל, שהגיע עד ברכיו, כך שעטף אותו לחלוטין. רק כפות ידיו עטויות הכפפות בצבצו מעבר לשולי השרוולים הרחבים והמכנס השחור שלרגליו נעלם בתוך מגפי הדמוי-עור שגיא השאיל לו כדי להשלים את התחפושת.

‘תחפושת’, כי ‘תלבש הכל שחור כדי שלא יזהו אותך ורק מסכה זה מגוחך’ היה ארוך מדי. לא מנע מגיא להבהיר את עצמו, אבל ארוך מדי. אז מיכאל פשוט הסכים.

הוא לגמרי לא תכנן להודות כמה המראה התחבב עליו, אפילו המגפיים המגוחכים האלה. הוא לגמרי תכנן לאמץ את המעיל הארוך להבא.

“אתה באמת חירש? נו באמת.” גיא היה ממש קרוב אליו. ממש קרוב. הוא אמר לו את זה לתוך האוזן, אפשר לומר. “אנשים מחכים ואתה עדיין צריך לכוון את האורגן.” גיא החווה בידו לעבר הכלי האפרפר ורק באותו רגע מיכאל שם לב שהוא שם.

“כן. צודק,” מיכאל השיב בהיסח הדעת, עדיין סופג את כמות האנשים תחתיו. הוא סידר את הברדס על פניו וקירב את הכיסא אל האורגן. אצבעותיו ריחפו מעל הכפתורים בעוד עיניו סקרו את רשימת הפקודות למעלה. כשמצא את הצליל שחיפש הכל עבר פתאום להילוך מהיר.

הצליל הראשון של האורגן המכוון. גיא מתאפס לשמאלו על הגיטרה. מיכאל הנמיך את המיקרופון לגובה פניו והגניב לגיא מבט אחרון לפני שזה זקף מולו אגודל בטוח.

הם באו מוכנים עם שלושה שירים, האחד של מיכאל ועוד שני קאברים. גיא החליט שמיכאל יהיה זה שיבחר את הסדר, כדי שיהיה יותר בשליטה.

בתור תודה, מיכאל בחר להתחיל בשיר שגיא בחר: Nevermind של Foster The People, כי גיא חשב שהוא מספיק לא מוכר כדי שלא ישמע חרוש. הוא התאפק לא לצחוק כשגיא הציג אותם בפני הקהל, שהחל לאבד את סבלנותו, “שלומות לכם! אני גיא וזה שותפי שאין לומר את שמו. אתם עומדים לשמוע שני קאברים ושיר מקורי שלנו, תהנו!” נתן לו רגע להתמקם ורק אז התחיל לנגן.

המנגינה הייתה איטית נמוכה מהמקור, כדי להתאים את עצמם לקולו של מיכאל. גיא הצטרף אליו עד מהרה ולפני ששם לב מיכאל הקאבר הסתיים ומיכאל התחיל לשיר את השיר שלו. אותה הרגשה מההופעה בבר פעפעה בורידיו, כאילו אין איש מלבדם. כאילו זה רק הוא, הגיטרה של גיא וכל השאר לא קיים.

המילים חמקו מפיו לפני שהספיק לחשוב עליהן ומיכאל חש בנוכחותו של גיא מאחוריו, מרגיעה ומבטיחה שיהיה בסדר. הוא המשיך, ביטחונו גובר ככל שהשיר מתקדם וכשהגיעו לפזמון הוא הופתע לשמוע את קולו של גיא ברקע.

מיכאל הרים לרגע את עיניו מהקלידים, מגניב מבט אל הקהל, מה שלא עשה קודם.

“והוא חוזר אליי,

מתקרב אליי,

ואומר לי ללכת.”

הוא כמעט נפל מהכיסא כשקלט, מבעד לאורות המסמאים, שפתיים זזות בהתאם לפזמון ועשרות ידיים מונפות עם טלפונים ופנסים פועלים. בשום פנים ואופן הוא לא העז לחשוב שמישהו חוץ ממנו ומגיא מכיר את המילים. זה לא היה אפשרי. בחלומות הפרועים ביותר שלו מיכאל לא דמיין אפשרות כזאת. בעצם, אולי הוא עדיין חולם.

הוא לא היה בטוח מה הוא חושב על זה, אבל באותו רגע הוא החזיר את עיניו לקלידים והמשיך לשיר, מתאים את עצמו לעליות ולירידות בעוצמת פעימות ליבו ומרגיש את החזה שלו רוטט בתגובה. בית שני. שוב פזמון. סוף שיר.

אחרון חביב הם העלו את מי אם לא אני של בית הבובות. בחירה של מיכאל. את האחד הזה הם בחרו לא לשנות כמעט בכלל. גיא הסכים איתו שהוא מושלם בשבילם כמו שהוא, אז הם עשו רק כמה התאמות קטנות.

מיכאל לא העז להרים את ראשו במשך כל שאר זמן היותם על הבמה. רק כששמע את הפריטה האחרונה של גיא מהדהדת מבעד לרמקולים, הכריח את עצמו להתרומם והתייצב לצידו. החיוך שלו היה כל כך רחב על פנים מבריקות מזיעה, שיערו סתור ודבוק למצחו והכפתורים בחולצתו פתוחים עד האמצע. הוא נראה מאושר, ממש זרח תחת הפנס הכחול שהתקבע עליהם.

והתרועות, זה היה כאילו פקק נשלף מאוזניו כשגיא הניח יד על כתפו. מיכאל שמע הרבה יותר ממחיאות כפיים.

ליתר דיוק, הוא לא שמע מחיאות כפיים בכלל, רק צווחות ושריקות וצעקות שמילאו את ראשו. כן, מיכאל היה דיי בטוח שהוא בעיצומו של חלום.

הוא הביט בגיא, שהחזיר לו חיוך קורן, והרגיש שגם שפתיו מתעקלות כלפי מעלה בעוד חיוך לא רצוני עולה על פניו בתגובה לכל מה שקורה.

הם ירדו מהבמה והתאמצו לפלס את דרכם בין הקהל, שרק התקבץ סביבם יותר ויותר. מיכאל חשב רק על כובע המעיל שלו ודאג לוודא שהוא עדיין על ראשו כל כמה שניות עד שנפלטו אל קור הלפנות בוקר מאותה דלת דרכה נכנסו.

“זה. היה. מדהים.” גיא קרא והסתובב על ציר עקבו, ידיים מונפות לאוויר. “ראית אותם? שמעת אותם?!”

מיכאל צחק. “גיא, אנחנו בחוץ. תנמיך טונים,” העיר והניד בראשו. הילד הזה היה פשוט בלתי אפשרי.

“הא. צודק. אבל קלטת מה היה שם? הם עפו עלינו!” הוא קטע את הסיבוב בעיצומו ונעצר מול מיכאל, משיב לעצמו את שיווי המשקל תוך רגע. החיוך על פניו לא ירד אפילו לרגע ומיכאל הרגיש את עצמו מחייך גם. “רואה? אתה מחייך.” הוא הניח יד על כתפו, לא מוריד ממנו את המבט. “נהנית? אל תשקר לי.”

מיכאל נלחם בדחף להתרחק, שלא היה בטוח מאיפה צץ פתאום, ונותר נטוע במקומו מול גיא. הוא חשב. הוא נהנה? הוא לא סבל, זה בטוח. זו גם לא הייתה חוויה בינונית. “זה היה… חוץ גופי,” אמר לבסוף, בעצמו לא בטוח. “אתה בטוח שאף אחד לא יזהה אותי? אני גם עומד לידך עכשיו, ואתה מדבר דיי חזק ויש אנשים ברחוב למרות שהשעה כבר שלוש לפנות בוקר. אז, כאילו, איך אתה יכול להיות בטוח שלא ידעו שזה אני?” הוא הרגיש שהוא מברבר, אבל לא הצליח להימנע מהגנבת מבטים לעבר עוברי אורח. הם היו בתל אביב. לא היה לו שום מושג איפה בדיוק בתל אביב – גיא היה אחראי על ההגעה – אבל אנשים בהחלט הסתובבו ברחוב, למרות השעה. הוא גם פזל כל כמה שניות אל דלת המועדון, לוודא שמי שיוצא לא מסתכל עליהם. עליו, ספציפית.

האנחה הכבדה של גיא, יחד עם רפיון האיברים שהשתלט עליו פתאום וכמעט הפיל את מיכאל, הוציאה אותו ממחשבותיו. “כן, מיכאל. אני בטוח שלא יזהו אותך.” גיא טלטל את ראשו ומחץ את כתפיו של מיכאל בעודו מתמתח. “היה שם כל כך הרבה רעש ובלאגן שאפילו אתה לא שמעת אותי, אז אחרים?” טוב, הוא צדק בעניין הזה.

משלא נראה שגיא מתכנן לשחרר אותו, מיכאל פשוט צעד לאחור עד שידיו של גיא איבדו אחיזה בכתפיו. “תודה באמת. אם מחר אני קם תפוס, זו אשמתך הבלעדית.”

“יותר סביר שתהיה צרוד, ואז זו אשמתך הבלעדית.”

“תתפלא כמה הקול שלי עמיד.”

הפנים של גיא התעוותו בלעג. “מצחיק שאתה אומר את זה, מר ‘היה קר השבוע וירד גשם פעמיים’,” חיקה את קולו ושילב את ידיו על חזהו. הוא נראה הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו.

מיכאל חייך, “יפה שאתה מצטט אותי. לפחות להקשיב למדת.” זה לגמרי היה שווה את ההבעה שהחליפה את הבוז הלגלגני שהיה על פניו לפני.

“תסלח לי?!”

מיכאל הסתובב. “נראה לי כדאי שנחזור.”

***

“‘נראה לי כדאי שנחזור.'” גיא רטן לעצמו כשסוף סוף פנו כל אחד לדרכו ובמזל גדול מהרגיל לא נעלו אותו מחוץ לבית. “לך לעזאזל אתה והלשון ההו כה חלקלקה שלך.” הוא נכנס לחדרו וניער את רגליו עד שהנעליים השתחררו, בכזו עוצמה שהן פגעו בקיר הנגדי. לאחר מכן ארגן לעצמו דברים למקלחת וטופף על קצות אצבעותיו עד לשירותים כדי לא להעיר את הוריו, שישנו ממש ליד. “תזכורת לבאות – להכין בגדים למקלחת וכבר לשים אותם במקלחת.”

הוא ניצב דומם תחת המים הרותחים ונתן להם לשטוף מעליו את הקור ואת הזיעה ואת הריח הנורא של המועדון וצפה בגוון הכחול של המים מתנקז בעת שחפף. “וככה נהרס הצבע, הא?” לא משנה כמה פעמים הסתכל על זה, לראות שאריות צבע נשטפות במקלחת עדיין העציב אותו משום מה.

על פי הטלפון שלו, גיא ישן בערך שתיים עשרה שעות. נכנס למיטה בארבע וחצי וקם ממנה בחמש אחר הצהריים למחרת, כשאמו פרצה לו לחדר כדי לוודא שהוא בחיים. “בן אדם לא יכול לישון בימינו?” נהם לעברה כשהסיטה את הווילון ופתחה את התריסים, מאפשר לאור הזהוב של בין הערביים לשטוף את החדר. “אוי! האור. זה נורא. סגרי את הווילון, נו.”

אמו הביטה בו באותו מבט קבוע שהקדישה במיוחד בשבילו, כל פעם שישן מעל שש שעות בלילה. “לישון? כן. לישון חצי יממה? פחות. תשאיר את היפוך השעות לקיץ, בבקשה.” היא לא הקשיבה לו, אז גיא סגר את הווילון בעצמו, מצמצם את עיניו מולה. “בואו למטבח, הכנתי ראמן.”

“זה לא הוגן.” גיא ממש הסניף את האוויר כדי לוודא שהיא לא משקרת. אכן היה לו ריח של ראמן.

“החיים לא הוגנים, חומד.” היא פרעה את שיערו ויצאה מהחדר. “אולי תזמין את מיכאל לאכול איתנו?” שאלה מהמסדרון.

“ומה בדיוק גורם לך לחשוב שיש לי כוחות אליו כרגע?” קרא אליה בתגובה וחיפש את נעלי הבית, שהצליחו להיכנס מתחת למיטה איכשהו. גיא התאמץ להוציא אותן והשתחל לתוכן כבר מתנשף.

אמו נעצה בו מבט מוזר כשנכנס למטבח. זה משהו שהוא אמר? “אתם לא חברים?” שאלה.

אז זה אכן משהו שהוא אמרר. “מה הקשר? זה שאנחנו חברים לא אומר שאני צריך להזמין אותו לארוחות,” הפטיר והוציא קערה וכף מהמגירה. “חוץ מזה, הוא בטח ישן. לו אין אמא מציקה שתעיר אותו.” הוא הניח את הכלים על השולחן וסרק את הסביבה. “לערוך גם לאבא?” שאל, למרות שרק שניהם היו שם.

“לא. הוא עם חברים עכשיו.” אמו מזגה לקערה שכבר הניחה לידה מרק וסימנה לגיא להביא את שלו. הוא בינתיים הוסיף את הראמן ותיבל. “וכן. מה שאמרת, למה לא? אני זוכרת שהזכרת מתישהו שההורים שלו לא הרבה בבית.”

“כן, אבל הוא אמר שאחים שלו מבשלים.” הקערה הייתה חמימה ומפתה בידיו של גיא בעת שנשא אותה לשולחן האוכל. הוא סירב להחזיר לאמו מבט. הוא ידע מה ימצא שם. “את ממש רוצה שאזמין אותו, הא?”

היא הנחיתה את קערתה על השולחן באחת, מרק ניתז על רבע שולחן. “כן!” קראה. “בקושי היה לי זמן להכיר אותו פעם קודמת שהוא היה כאן.”

גיא הביט בה. העביר מבט לקערת הראמן שלו ומאוד השתדל לא לרייר מעליה. חזר להביט באמא שלו ונכנע כשראה את המבט המפציר שנעצה בו. “אוקי. אני הולך. תחממי לי את המרק אם הוא יתקרר. ואל תצפי ליותר מדי, הוא בטח ישן.”

כן… מיכאל בהחלט לא נראה ישן כשפתח לו את הדלת. הוא נראה ערני לגמרי, ומופתע למדי. “גיא? מה אתה עושה כאן?”

גיא חיכך כף רגל בשוק וניסה להציץ מאחורי דמותו. אם ההורים שלו לא היו בבית גם בסוף שבוע או סתם עבדו עד מאוחר. “אמ… אמא שלי. אה. היא אמרה לי לשאול אותך אם אתה רוצה לאכול איתנו.” פנים הבית היה דומם.

“לאכול איתכם?” מה הוא, עילג? כן. לאכול איתם.

אבל גיא סירב לתת לעצבים שלו על אמו לצאת על מיכאל. זה לא הגיע לו, לא הפעם. “כן. יש ראמן.”

“ראמן.”

“כן, ראמן. עכשיו, אם תואיל בטובך להפסיק לחזור על מה שאני אומר זה יהיה נהדר.” גיא הסיט שיערות סוררות אל מאחורי אוזנו והמתין לתשובה. “אתה לבד?”

מיכאל צעד קדימה וסגר מאחוריו את הדלת במהירות הבזק. חוסם לגיא את שדה הראיה הקטן ממילא. “כן. לא עניינך,” פלט והעביר יד בשיערו, מה שרק בלגן אותו עוד יותר. “אני אבוא. עדיין לא יצא לי לאכול ראמן.”

במה מאולתרת – פרק 13
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

*כן משהו שהוא אמרר. – אמר

אם יש משהו מקסים בגיא זה שלפחות האישיות שלו היא דבר עקבי ומתמשך. אי אפשר לומר שהוא עושה הצגות. XD

אישית אני לא בנאדם של הופעות וכאלה. זה יותר מידי המוני ומלחיץ בשבילי.
זה נשמע כמו חלום לישון כל כך הרבה שעות. אני יודעת שאני אקום לפני 9 ולא משנה באיזה שעה הלכתי לישון לפני, אבל מצד שני זה גם קצת ירגיש כמו בזבוז של זמן שיכלתי לעשות בו הרבה יותר.

פרק ממש נחמד ויפה. אהבתי את מיכאל המעופף.
תמשיכי =]

22/10/2021 10:45

    גיא לא מאמין בהצגות :)

    האמת שאני מאוד אוהבת הופעות. אמנם מעדיפה את השקטות והרגועות, שהמופיעים ממש מדברים עם הקהל ומתבדחים ומספרים סיפורים, אבל גם הופעות ענק עם אלפי אנשים מתקבלות. לכל סוג יש את המעלות שלו ^^
    מה שכן, מבינה מאוד את עניין שעות השינה. רק לא מזמן התחלתי להתעורר בשבע ולא בשש וחצי ביקיצה טבעית…

    שמחה שאהבת :)
    (תמיד מגיבה לך על תגובות ביום שאני מפרסמת את הפרק הבא. יאמר לזכותי שזה כי רק אז אני על המחשב? מתקבל?)

    30/10/2021 18:14
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך