puma161
לפעמים אני באמת, באמת לא יודעת מה עובר לגיא בראש. הכוונות שלו מאוד טהורות, איפה זה מתחרבש? -_- (כן, אני יודעת שאני היוצרת. לא מונע ממני לתהות~) *החל מפרק זה, קצב ההעלאה עומד להיות פרק כל מוצ"ש שני (כלומר, פרק הבא יעלה עוד שבועיים). גם כדי לסנכרן את הפרסום כאן עם זה של ווטפאד וגם כדי לתת לעצמי זמן להתקדם :)

במה מאולתרת – פרק 24

puma161 08/01/2022 63 צפיות 2 תגובות
לפעמים אני באמת, באמת לא יודעת מה עובר לגיא בראש. הכוונות שלו מאוד טהורות, איפה זה מתחרבש? -_- (כן, אני יודעת שאני היוצרת. לא מונע ממני לתהות~) *החל מפרק זה, קצב ההעלאה עומד להיות פרק כל מוצ"ש שני (כלומר, פרק הבא יעלה עוד שבועיים). גם כדי לסנכרן את הפרסום כאן עם זה של ווטפאד וגם כדי לתת לעצמי זמן להתקדם :)

פרק 24 – ‘זה היה יום טוב~’

מיכאל נאלם דום.

כל מילה שאי פעם הכיר, כל הברה שידע להפיק. כל שריר שאי פעם הצליח להניע. הכל נשכח ונעלם. התנדף. פרח מזיכרונו.

הוא לא ידע כמה זמן עמד שם, בוהה באביב, ואז באוויר, ושוב באביב, ושתק. ברכיו עמדו לקרוס תחתיו, רעדו ממשקל המילים שלא היו לו, והוא מלמל משהו על זה שהוא וההורים שלהם זה משהו אחר לפני שנמלט לחדרו.

זה היה יום טוב, נאנח למחשבה וניסה לעצור את הרעידות. זה היה אפילו יום מעולה.

לבלות עם גיא בבית הקפה היה נחמד משציפה. הוא נהנה להאזין לאנשים שהתחלפו על הבמה. אפילו עם השאלות הבורות של גיא הוא הסתדר. הוא דיבר עם אחים שלו יותר משדיבר בשלוש השנים האחרונות, ועוד שיחה רצינית שלא כללה אוכל או צרכי אנוש בסיסיים אחרים.

אנחה נוספת יצאה ממנו, שדמתה יותר ליפחה חנוקה. מיכאל הצמיד אצבעות לעיניו במטרה להפסיק את העקצוצים. למה לא עצר את זה ברגע שחשב על ההורים שלו? זה היה אמור להדליק אצלו נורה אדומה. זה הדליק נורה אדומה, אבל הוא התעלם והמשיך, כי ההפתעה מעצם השיחה גברה על השכל הישר באותו רגע. הוא היה צריך לדעת שזה יגיע לשם בסוף.

מצד שני, מיכאל לא חשב שאביב היה כה חד הבחנה.

למרות ש… כן, לא היה מאוד קשה לראות את זה. ועדיין, הוא היה בכיתה ו’.

זו הייתה חשיבה מאוד סטראוטיפית של אחים גדולים על אחיהם הקטנים ומיכאל ידע את זה. הוא גם ידע שאביב ומאיה בוגרים משחשב ובעלי יכולת חשיבה והבנה סביבתית טובה (ילדים של ההורים שלהם, אחרי הכל), אבל זה היה בלתי נמנע. ועכשיו, עכשיו היה תקוע בחדרו, שכוב על המיטה עם פנים לתקרה, וניסה לעצור את הדמעות. נמאס לו לבכות. מאז שפגש את גיא הוא בכה יותר משבכה מהשיחה האחרונה שלו עם הוריו, והיה קרוב לדמעות יותר פעמים משיכל לספור.

מיכאל העביר את ידו מעל ראשו בתנועת ביטול נחרצת. הוא לא עמד להפיל את האשמה על גיא. זה לא היה נכון או צודק. גיא רק רצה לעזור. הכוונות שלו היו טהורות יותר משל כל אחד אחר מהסובבים אותו.

הוא הריץ שוב ושוב את השאלה של אביב בראשו, ביטא את המילים האילמות. מה היה יכול לומר כדי שזה לא ידרדר למקום הזה? הסלידה ההדדית בינו לבין הוריו הייתה כל כך ברורה? זה נראה כמו שנאה מהצד? הוא הכיר את אביב. הייתה לו חשיבה מאוד פשוטה. הוא פירש את מה שראה כמו שראה ולא ניסה להבין מעבר. מיכאל האמין שאפשר לסמוך עליו בכל הנוגע לפני השטח, ועל פיו – פני השטח מראים שההורים שלו שונאים אותו ושהוא שונא את הוריו.

זו הייתה מילה גדולה מדי.

מיכאל היה בטוח שזה בראש שלו. הוא חשב שהיחסים הרופפים ביניהם לא היו אלא רופפים ומקרטעים כתוצאה מחוסר ההסכמה הבסיסי ששרר ביניהם. כן, היה את נושא הבריחות החוזרות שלהם ל ‘נסיעות עבודה’, מה שנקרא, וכשהיו בבית היה גם מחסור בתקשורת בסיסית כמו “בוקר טוב” או הכרה בעצם קיומו אלא אם היו חייבים.

וכן, הייתה גם התהייה שחלפה בו מדי פעם, שאולי רגשותיהם כלפיו היו מעבר לחוסר הבנה וסלידה. כמה פעמים תהה אם חשו כה מנותקים ממנו שלא יכלו לסבול את הימצאותם באותו מקום כמוהו. הוא לא שנא אותם, אבל אולי הם באמת שנאו אותו.

מיכאל הזדקף באחת, ספק מהמחשבה הפתאומית ספק מהחריקה הצורמת של דלת הכניסה.

הם חזרו.

הוא לא רצה להיות שם. הידיעה הדהדה בראשו בצבעי ניאון.

מבטו זלג אל חלון חדרו ואל היער שנצפה ממנו.

הוא בהחלט לא עמד לנסות את זה.

עיניו זינקו אל דלת חדרו למשמע צהלותיהם של אחריו כשקיבלו את שביקשו מוקדם יותר באותו היום, ומיכאל כמעט רץ לנעול את דלת חדרו מבפנים. אַחָר, לא הצליח להחזיק עוד את עצמו והחליק לרצפה, ראשו בין ידיו ופעימות ליבו באוזניו. כל גופו פעם בקצב המהיר של שריר החיים, שהחליט לדחוס עוד ועוד זרמים של דם לכל גופו במקום להאט כמעט לכדי עצירה, כמו שרצה.

הוא שמע את מאיה מפטפטת בקולה הצווחני ואת רקיעות רגליו של אביב כמו שתמיד עשה כששמח. מנגד, שמע את קול הבס של אביו כאשר צחק, כנראה, למראה האושר של התאומים, ואת אימו מבקשת מהם להירגע, שלא יפריעו לשכנים. אחרון, שמע את נשימותיו הכבדות וחש בכפות ידיו מתאגרפות ונרפות לסירוגין.

הוא הרים את ראשו מהכוך שבין ברכיו ומצמץ רגע לנוכח האור החזק של לקראת ערב. שדה ראייתו הסתחרר מעט ומיכאל הסב מבט מהחלון. הקירות התעקלו בתנועה גלית כשהביט בהם, ונדמה שכיסא המחשב שלו מסתובב, למרות שעמד דומם לחלוטין. היה לו קר, אבל הוא הרגיש בטיפות הזיעה שזלגו במורד גבו וקו שיערו. “אלוהים אדירים…” מלמל חלושות וחיפש במבטו את בקבוק הליטר וחצי שתמיד החזיק מלא על שידת הלילה שלו. הוא לא היה שם.

מיכאל בלע את הגוש שנוצר בגרונו היבש לחלוטין ועצם את עיניו בחוזקה. כשפקח אותן, הקירות עדיין נעו כמו ג’לי והכיסא עדיין הסתובב בקיפאונו, אבל השמש כבר שקעה מספיק כדי שאורה לא יסנוור אותו. עיניו מצאו את בקבוק המים הנעלם, שמתברר נפל והתגלגל מתחת למיטתו. לא היו בו כוחות ללכת לקחת אותו, אבל הוא עשה זאת בכל מקרה ורוקן אותו בכמה לגימות גדולות.

לאחר מכן התרומם חזרה על רגליו ושב אל דלת חדרו. “הוא בחדר.” צווחתה של מאיה הגיעה לאזניו באותו רגע ומיכאל הניח שנשאלה היכן הוא. חיוך עגום נפרש על שפתיו, אולי הגיע הזמן. אחרי הכל הוא לא תכנן לצנוח עשרים ושתיים קומות רק כדי להתחמק ממפגש איתם. אם בריחה היא לא אפשרות, נשאר לו רק להתמודד איתם, ואיזה זמן טוב יותר מאשר היומיים וחצי שלהם בבית לפני שבטח יצטרכו להיעלם שוב?

בבואתו נקלטה בעיניו, גורמת לו לשאוף אוויר בחדות למראה הזוועה. להתמודד? כן. עם איך שנראה באותו רגע? בהחלט לא.

שערו הבהיר התכהה במקומות בהם נדבק לפניו והזדקר לכל מקום כאחוז חשמל סטטי, כנראה מהשכיבה הממושכת על מיטתו. סימנים סגולים של טרום בכי עיטרו את עיניו משקע הגבה ועד אמצע חלקן התחתון וגוון עורו היה חיוור מהרגיל. הוא נראה כמו גופה. או לכל הפחות רוח. כן, מיכאל בהחלט לא עמד לצאת להתמודדות של חייו כשנראה ככה.

הוא סילק את השערות שנדבקו לפניו מהזיעה והתיז על עצמו מעט מבקבוק הרסס ששמר על שולחנו. זה היה מסוג המקרים בהם הודה על ההחלטה לשמור עליו מלא במים, לכל מקרה שלא יבוא. הוא העביר אצבעות שוב ושוב בראשו בניסיון להחליק מעט את רעמתו הפרועה, אבל זה לא צלח ומיכאל החליט להניח לתלתליו להזדקר לכל עבר. הוא ניער את ראשו, עיסה את לחייו ואת עיניו עד שכמעט האמין לעצמו ויצא מהחדר.

“אה, מיכאל, טוב לראות אותך סוף סוף!” שמע את אימו קוראת והצליח לקלוט את האילוץ מבעד למעטה השמחה. הוא תהה אם קיוותה שישאר בחדרו.

“ברוכים השבים.” אילץ חיוך. “איך היה ב… תזכירו לי איפה הפעם?” ייאמר לזכותו שהשאלה לא נשאלה מתוך איזה רצון לעשות דווקא. הוא באמת לא זכר. גם את הכעס הצליח להסוות לא רע בכלל.

אימו חייכה. עיניה הבזיקו לרגע אל אביו, שעמד וסידר ביצים במקרר ולא הבחין כלל בבואו. “סלובניה.”

מוחו של מיכאל הפסיק לעבוד לרגע, כשניסה לעכל את התשובה.

אה. זה כל שהצליח לחשוב, כשהכעס הכללי גבר לזעם ממוקד להפליא מעצם הידיעה. הוא לא היה צריך לשאול. “סלובניה, את אומרת. המקום שאני מבקש שנטוס אליו כמשפחה כבר שש שנים סלובניה? או שאני טועה.” קולו לא גבר אפילו מעט, אבל מיכאל היה מעדיף שכן. הוא היה מעדיף לצעוק עליהם מאשר הדיבור מלא הארס שיצא ממנו במקום.

הוא חיכה לתשובה, לשקר העדין שתספק לו הפעם, לחיוך המתנצל שלא איחר לבוא. “אני יודעת, מתוק, אבל לאבא ולי הייתה נסיעה דחופה לשם מהעבודה.” בחילה אחזה בו למשמע המילים, הנימה שנאמרו בה במיוחד. ‘מתוק’? היא אפילו לא התאמצה. פעם לפחות הייתה ממציאה תירוצים מקוריים.

מיכאל בלע בקושי והתרכז במטרה לשמה בא. “טוב. לא משנה. כאילו, כן משנה, אבל לא על זה רציתי לדבר איתכם.” בתור התחלה, היא יכלה להסתכל עליו בתור בן אדם בוגר ולא כמו ילד בן חמש. הוא ניסה לשמור על קור רוח, דבר לא פשוט בהתחשב בעובדה שעצם העמידה מולם מילאה אותו תזזיתיות ורצון הגיוני מאוד – לברוח.

אימו אמדה אותו בשתיקה. עיניה סרקו אותו מכף רגל ועד ראש, מנסות להבין מה גרם לו לצוץ מולם פתאום. לפתע נפערו, ןהיא פנתה לתיק הצד שלה והוציאה ממנו שקית נייר ירוקה. “כמעט שכחתי,” אמרה בחצי חיוך והושיטה לו את השקית. “זה בשבילך. מתנת יום הולדת מאוחרת.”

משהו בו התכווץ בכאב למשמע המילים. היא צוחקת עליו? “אמא-” הוא שאף אוויר בחדות וכמעט הטיח את השקית ברצפה בו במקום, אבל השתלט על עצמו. “יום ההולדת שלי חל לפני חצי שנה.” ידו שלפה את קופסאת הקרטון שהמתינה בסבלנות שיפתח אותה, מה שאצבעותיו עשו בזריזות. אט אט נחשף הפריט מבעד למעטה הניילון המגן – כדור בדולח קטן – והרצון הקודם של מיכאל להטיח אותו ברצפה חזר ביתר שאת. הוא הניח את הפריט על השולחן וקבר את ידיו בכיסי מכנסיו כדי שהוריו לא ישימו לב שרעדו כל כך. תשתלט על עצמך. הם לא היו צריכים לדעת כמה פגעו בו. זה לא היה חדש. מיכאל נשם עמוק והסתכל ישירות לתוך עיניה. “חצי שנה, וכל מה שהצלחתם לחשוב עליו זה כדור שלג מסכן?” למה בעצם טרח לעצור את עצמו?

אה כן, הוא עדיין לא היה מוכן לפיצוץ הבלתי נמנע. מיכאל גם העדיף שכאשר יקרה, זה יהיה תוך שיחה רצינית ולא על רקע טיפשי כמו מתנת יום הולדת כושלת. הוא ידע שמערכת היחסים ביניהם לעולם לא תחזור לכשהייתה, כבר ארבע שנים הוא ידע את זה, אבל רצה לפחות להנכיח את המציאות.

הוא רצה שיפסיקו ללכת במעגלים. הוא רצה לצאת ממבוך הספירלה הזה שנקלעו אליו, שכל שביל שהלכו בו היה ארוך מהשני. מיכאל חיפש את היציאה הנגדית, לא את המרכז, והאמין שזו גם המטרה שלהם. זו הייתה הסיבה שיצא אליהם, לא איזו מתנה מטופשת.

האנחה של אימו הוציאה אותו ממחשבותיו. הוא מיקד שוב את ראייתו וראה שאביו הצטרף אליהם לצד השולחן. כנראה סיים לסדר את הביצים. שניהם הביטו בו במה שנראה כמו חרדה מהולה בציפייה. סקרנות, אפשר לומר. “אמרת שרצית לדבר איתנו, מה העניין?” שאל בקולו העמוק. נימתו הייתה קרה ושטוחה ותאמה את הבעתו הקפואה, חסרת כל קשר רגשי לדבריו. אפילו לא שמץ חיוך התקיים בה. מיכאל לא האמין שזה האדם ממנו ירש את השיער, מבנה הפנים ואפילו את המין.

הוא כחכח בגרונו והזדקף, כך היה בגובה שלו. “כן, אולי נעבור לסלון. זה כנראה יקח זמן.” המבט שהוריו החליפו ביניהם לא נעלם ממנו, אבל בחר להתעלם.

הוא ידע שזו תהיה שיחה קשה. הוא לא היה בטוח שבסופה יזכה להישאר בביתו, זו הייתה רמת חוסר הוודאות ששרה בו. לא היה לו מושג איך המילים שיחליפו ישפיעו על יחסיהם הרעים ממילא. אבל לפעמים, אמר לעצמו, צריך פשוט לקפוץ ראש ולקוות שהמים לא קרים מדי.

***

גיא נבהל מהרטט הפתאומי בכיסו. הוא החזיק את הנייד לפניו ולרגע חשב שהוא הוזה. נועה התקשרה אליו. ממתי נועה מתקשרת אליו? “הלו?” שאל בחשד כשקיבל את השיחה.

היא לא השתהתה. “דיברת עם מיכאל ביומיים האחרונים?” שאלה בחדות וגיא חשב ששמע דאגה קלה, שכנראה ניסתה להסוות.

“עם מיכאל?” גיא חשב רגע. לא, פעם אחרונה שהם דיברו הייתה בבית הקפה. מאז עברו… שלושה ימים. הא. “לא, למה?”

“כי הוא לא עונה לי להודעות ומסנן אותי כבר מאתמול. חשבתי שאולי הוא דיבר איתך.” כן, נועה בהחלט הייתה מודאגת. והצליחה להדאיג גם אותו, על הדרך. “מתי דיברתם בפעם האחרונה?”

“מה זו החקירה הזאת עכשיו נועה?”

“פשוט תענה!”

גיא נאנח ועבר ממיטתו לשולחן. זה היה יום שבת, אז רוני השתלטה על הסלון כהרגלה ואמא שלו נפגשה עם חברות. את אביו לא ראה, אז ניחש שעדיין ישן. “לפני שלושה ימים. היינו בבית קפה.”

“יצאתם לדייט? גיא, יש לו בן זוג.” עכשיו היא נשמעה כועסת, ולחלוטין לא הבינה את הסיטואציה.

“לא, נועה, לא יצאנו לדייט. למה שכן נצא? לא כל הבנים בעולם הומואים, לידיעתך.” הוא תהה אם שמעה שנפגע מהשאלה. לא שהיה לו משהו נגד, רק כשטעו וחשבו אותו לאחד, כשלא היה. “היה לי משעמם וראיתי אותו ליד המעלית, אז כבר הלכנו יחד.”

“והוא הסכים לבוא כששאלת אותו?” היא אפילו לא ניסתה להסתיר את התדהמה. גיא נאנח שוב, היא לא אמורה להגן עליו?

המחשבה חלפה במהירות, באמת היה לא רגיל מצד מיכאל להסכים להצעה מהסוג הזה. “כן, גם אני הופתעתי. האמת, עכשיו כשהעלית את זה, הוא אמר שנדבר מחר ואז נעלם מן העולם.”

“לא קשה במיוחד במקרה שלו…” מלמלה וגיא הבין מכך שכנראה ערכה חיפוש מקיף אם הגיעה ללהתקשר אליו. “ראית אותו במקרה? אתם שכנים, לא?”

גיא חשב על זה. “…לא. לא ממש, אבל הוא מתעורר כל כך מוקדם כל הזמן ואז יוצא להליכות של שעות סביב השכונה. אני בקושי רואה אותו מחוץ לבית ספר אלא במקרים מיוחדים.” הוא לא רצה להדאיג אותה ולומר שראה שתי מכוניות נוספות בחניון אתמול, כשירד לשם עם אימו לעזור עם הקניות. עכשיו הדאיג את עצמו. יכול להיות שאלה היו ההורים של מיכאל שחזרו לארץ? הוא לא הסכים לדבר על זה, אבל גיא הבין שמשהו שם לא היה בסדר.

השתררה שתיקה, כשנועה עיבדה את דבריו וחשבה על אפשרויות נוספות. “אתה בטוח שלא דיברתם?” שאלה לבסוף.

“בטוח. הייתי זוכר, תאמיני לי. חוץ מזה, הוא מדבר איתך לפני שהוא מדבר איתי. כל הזמן.”

היא צחקה, צחוק מריר וריק. “כן, בגלל זה אני מודאגת. יש לו קטע כזה של להתנתק, אבל פורים לרוב זה הזמן שהוא זורח. זה החג האהוב עליו. שנה שעברה הוא אפילו ביקש ממני לצאת איתו לאיזו מסיבת תחפושות שמצא.” גיא צחק כשאמרה זאת. הוא דמיין לעצמו את מיכאל ונועה, נדחפים בין האנשים בתחפושת משותפת, ככל הנראה פרי ידו של מיכאל. בעצם, הוא אפילו לא הצליח לדמיין את המאורע. “עכשיו הוא לא מראה סימן חיים. אני באמת מתחילה לדאוג לו.”

“דיברת עם רון?” שאל כשהאפשרות עלתה לראשו. “אולי הוא אצלו, או שהם דיברו. זה חבר שלו, אחרי הכל.”

“כן, אבל אין לי את המספר שלו.”

גיא צקצק בלשונו ואז אמר, באכזבה גלויה, “נועה, בתור האדם הכי בקיא ברשתות חברתיות שאני מכיר, ציפיתי ליותר. בטח יש לו אינסטגרם או פייסבוק או משהו.” הוא נראה לו כמו אחד שיפתח עמוד ואז לא ייכנס אליו יותר בחיים. לא שהיה לגיא יותר מדי על מה להתבסס. הוא ראה אותו פעם אחת, וגם אז היה חושך כמעט מוחלט.

“הא.” קולה של נועה החזיר אותו למציאות בה מיכאל לא תיקשר עם העולם שלושה ימים. “אתה צודק. אני אחפש אותו, תודה.” ניתקה לפני שהספיק להגיב.

גיא הביט במסך השחור, המום. “מה אני, גוגל?” שאל את האוויר.

השיחה הדאיגה אותו. גיא שקל ברצינות לדפוק על דלת ביתו של מיכאל ולבדוק אם הוא שם. הוא ויתר על הרעיון כשנזכר בשני הרכבים שראה בחניון. אם מיכאל היה כמו שהיה, העובדה שההורים שלו הם אלה שיצרו את השילוב הפחידה אותו. הוא תהה אם שניהם דוגמנים בלונדיניים, גבוהים ובהירי עיניים כמותו.

מה עוד יכל לעשות? אולי ישאל את אימו אם ראתה אותו במקרה. היא הרי יצאה יותר ממנו ואולי נתקלה בו באחת הפעמים. אולי.

גיא חזר לשכב על מיטתו. הכוכבים, שהדביק על תקרת חדרו עוד כשהיה בן שמונה היו צורות ירוקות דהויות באור היום, אך בלילה אורם הקלוש האיר בדיוק במידה הנכונה להרגיע אותו.

במחשבה שנייה, גיא נעמד מול חלון. הוא הגיף את התריסים עד כדי חשיכה כמעט מוחלטת ולאחר מכן הפיל את עצמו שוב, לשכיבה על המיטה, וצפה בתקרה. אט אט החלו הכוכבים להזדהר וניקדו את התקרה בירוק בהיר וזוהר.

עיניו נעצמו מעצמן כשצורות הכוכבים חקוקות ברוחו, ונשימתו האטה כשגל של שלווה ירד עליו. רק לרגע, רצה להירגע. אחר כך יחזור להתעסק בהיעלמותו של מיכאל. בינתיים – גיא מילא את חזהו באוויר ורוקן אותו באיטיות, הקולות שהגיעו לאוזניו – ציוצי ציפורים, טרטור מכוניות, ילדים צוחקים בגינה – התערבלו והפכו לרעש לבן ברקע תודעתו.

גיא גילה שנרדם רק כשהופרע על ידי דפיקות חוזרות ונשנות על דלת החדר שלו. “מה?” נהם ונאנק לנוכח שריריו הדואבים.

הדלת נפתחה, חושפת לא אחרת מאשר את רוני בכבודה ובעצמה. גיא היה מגרש אותה בו במקום אם לא ההבעה על פניה. למה כולם היו מודאגים כל כך? זה גרם לו להיות מודאג גם, בלי סיבה אמיתית. היה איזה דיכאון פורים שלא ידע עליו? “מה את רוצה?” שאל וסימן לה להיכנס.

היא לא עשתה את זה. אצבעותיה תופפט במקצב חוזר על משקוף הדלת בעוד עיניה סרקו את המקום – פולשניות וביקורתיות. “אתה חייב לסדר פה,” פסקה לבסוף ונשענה בגבה על המשקוף. היא התכופפה והרימה גרב שתכנן לזרוק לכביסה באותו יום, יחד עם שאר הבגדים מהשבוע, ואז זרקה אותה עליו. “אם אמא לא מסדרת לך את החדר אני מבינה שאף אחד לא עושה את זה.” עיקמה את אפה כשגיא זרק עליה חזרה את הגרב. היא אכן הייתה מסריחה. החדר שלו, לעומת זאת, הריח נפלא, הודות למטהר האוויר שמצא בשקל תשעים באחת מחנויות הקניון.

“סליחה באמת שאני אדם עסוק. מה את רוצה?” גיא התעלם מהפקפוק, שהחליף את ההבעה הנגעלת על פניה.

רוני הדפה את עצמה מהמשקוף, היא העבירה משקל מרגל לרגל והמשיכה להקיש באצבעותיה על המשקוף עד שגיא באמת שקל לזרוק עליה משהו. “ראיתי את החבר הזה שלך. מור? מיכה? לא משנה. הוא היה איתי במעלית.” היא התעלמה מהשינוי הברור בפניו של גיא, שככל הנראה עברו מאדישות למוכות תדהמה. “חייבת לציין שהוא לא נראה מי יודע מה.” משכה בכתפיה, כאילו זה לא עניין גדול, אבל עצם העובדה שטרחה לומר לו את זה הבהירה לגיא שאפילו לה זה נראה משונה. “בכל מקרה, היו איתו עוד שניים. ההורים שלו, אולי? נבהלתי רק מלראות אותם, אז אני מבינה למה הוא נראה כל כך… לא יודעת. מוזר.”

רק כשסגרה את הדלת כמעט לחלוטין, מיתרי הקול של גיא נזכרו בעצם קיומם. “רגע! מתי ראית אותם?” שאל וכבר השחיל את ראשו דרך החולצה הראשונה שראה. הוא אסף את העניבה היחידה שנמצאה במקום ושמח על היות כבר קשורה. את השרוואל בחר להשאיר, נתמך בהרמת הגבה המיואשת של רוני. “מה? זה נראה סבבה.”

“שום מושג מה אתה מגדיר ‘סבבה’, אבל זו הגדרה מאוד מיוחדת.” נענעה בראשה באנחה. “הם עלו איתי אתמול בערב. היו לבושים מאוד יפה והכל ולא נראה שמישהו מהם באמת רצה להיות שם באותו רגע.”

גיא פסק מהתארגנותו באחת. “רגע, זה קרה אתמול?!” אז למה טרח בכלל?

“אה-הא.”

עיניו נפערו בהבנה. “למה לא אמרת לי אתמול אז, אם זה קרה אתמול?”

“לא חשבתי שזה ישנה לך כל כך. זה לא שאתם כאלה חברים טובים, כאילו, ראיתי אותו פעם אחת וזה היה לפני כמה חודשים כבר. לא בדיוק דיברת עליו מאז.”

למה יש לו אחות אנטיפתית? גיא נאנח ושחרר מעט את קשר העניבה על צווארו. נהיה חם פתאום. “את פה רק בסופי שבוע, מאיפה לך?”

“תמצא חיים, גיא,” פסקה ויצאה ללא גינונים נוספים, כיאה לה.

הטלפן היה בידו פחות משתי שניות לאחר מכן, כבר מחייג. כמובן שנועה ענתה אחרי שני צלצלולים. “מה יש?”

“אחותי ראתה את מיכאל במעלית עם עוד איזה שניים והיא אומרת שהוא נראה חרא ושהם אולי ההורים שלו אבל זה היה אתמול ומשום מה היא לא טרחה לספר לי באותו רגע אז אין לי מושג מה קורה איתו עכשיו בתכלס.”

“גיא. תנשום. אין לי שום מושג מה אמרת הרגע.”

אז הוא נשם, ואז שוב, לפני שחזר לדבר, “ככה, אז יש לי אחות, למקרה שלא ידעת.” הוא האזין לשתיקה מעברו השני של הקו והחליט שהיא כנראה כבר ידעה. “והיא נכנסה אליי לחדר לפני חמש דקות ואמרה שראתה את מיכאל במעלית,” הסביר, רגוע משהיה לפני. “אין לי מושג איך היא זיהתה אותו כשראתה אותו פעם אחת בקושי, אבל יש לה זיכרון פרצופי טוב.”

“או…קי. ומה אמרת על ההורים שלו?” שאלה. כמוהו וכמו רוני, זה היה הפרט שהדאיג גם אותה.

“נראה לי שהם היו יחד במעלית? כנראה חזרו מאיפשהו. היא אמרה שהם היו לבושים יפה, ושהם מפחידים, ושמיכאל לא נראה טוב.” הוא נשם שוב. “יצא לך לפגוש אותם?”

גיחוך נשמע מצידה. “כן. מזעזעים באמת. אלוהים יודע איך הוא שרד ככה חמש שנים.”

“איזה חמש שנים? מה שרד? על מה את מדברת?”

“אה. הם הומופובים ממעלה ראשונה, לא ידעת? יש לו משפחה מאוד מיושנת.” ההפתעה נשמעה היטב בקולה, ואז היא צייצה. “שיט. לא הייתי צריכה לומר את זה. הוא בטח לא רצה שתדע.”

גיא גלגל את עיניו ופזל אל השולחן, עליו נערמו דפי התווים שכתב לעצמו ולמיכאל – שתמיד שינה אותם בסופו של דבר – וחיכו שיסדר אותם. “כנראה, אבל עכשיו את פלטת, אז את בטח יודעת. החכימי אותי.”

“נא-אה. אין מצב.”

גיא משך בכתפיו, שוכח שהיא לא רואה אותו. “אז נראה שדווקא כן יש לי ביקור בית לעשות.”

במה מאולתרת – פרק 24
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

*צהלותיהם של אחריו כשקיבלו- אחיו
*לפתע נפערו, ןהיא פנתה – היא
*ושמח על היות כבר – היותה

אוף, אני לא אוהבת סופים כאלה, הם משאירים אותי מתוחה. על קוצים.

משום מה אני מרגישה שגיא הולך לעשות משהו שיציל את מיכאל במובן מסוים. לא יודעת מה או למה, אבל משהו בוויב שלו אומר כזה “אתה לא לבד”.
כאילו הוא הולך להיכנס באמצע משהו ולגבות את מיכאל.

ואולי לא. אני לפעמים טועה.

בכל אופן, עכשיו אני סופר סקרנית לדעת מה קרה בשיחה של מיכאל וההורים שלו. זה גם הלחיץ אותי, אם הם יגרשו אותו, לאן הוא ילך? ואיך הם יעשו אות זה בלי להכפיש את השם שלהם?
מה יקרה בין מיכאל לאביב ומאיה?
יש לי מלא שאלות.

ונועה. כפרה אני על נועה. איזו חברה. ממש מחפשת בנאדם ולא מוכנה לקבל סינון. זו דאגה אמיתית.
כל אחד בעולם צריך נועה.

עכשיו זה יהיה רק אני והמתח שלי עד לפרק הבא. יאפי.
לא יודעת איך אשרוד ככה.
סתם, פרק מעולה. את כותבת פגז ומעבירה את הדמויות והעלילה בצורה יפה ומעניינת.

09/01/2022 10:21

    הגעתי למסקנה שכשאני מגיבה כאן מהטלפון זה לא מגיב :/
    בעייתי, כי ממש השקעתי בתגובה ההיא ובכמה למה שכתבת בפרקים קודמים ועכשיו ראיתי שאף אחת מהן לא קיימת…

    בכל מקרה, לענייננו:

    הלוואי שיכולתי לומר משהו על השערותייך, אבל כל דבר יהיה ספוילר ואני לא רוצה.
    מה שכן, את צודקת וטועה בו זמנית :)
    אם מיכאל רק היה מאפשר לגיא לדעת משהו, גיא היה עושה כל שביכולתו לעזור. הבעיה שמיכאל פשוט מסרב. כל. פעם. מחדש. (אל תסתכלי עליי ככה. אני לא שולטת בילד.)

    האמת היא, שלעולם לא נדע מה קרה בשיחה עצמה אלא רק הדברים שבאו בעקבותיה (בכל מקרה, מן הסתם שהיא לא עברה בצורה אידיאלית), והם טובים יותר או פחות תלוי בעיני המתבונן~
    מיכאל ואביב ומאיה זו מערכת היחסים שאני הכי אוהבת בעולם, לכתוב ולפתח ולתאר. גיליתי שלכתוב משפחה זה מהנה מאוד. טוב, חוץ מההורים של מיכאל. איתם זה לא מהנה, רק מעניין.

    נועה מהממת. מאחלת לכולם נועה.

    את והמתח שלך רק לעוד שבוע! מקווה לא לאכזב :)

    15/01/2022 23:47
31 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך