דברים שאני לא כל כך אוהבת – חלק ט’

30/11/2018 190 צפיות אין תגובות

השפתיים שלו נוגעות בשפתיי, נגיעה אחת רכה חטופה, שפתיו מתנתקות לשנייה קצרה ואז שוב נמשכות כמו מגנט לשפתיי ועכשיו הן נצמדות ממושכת. מגע הזיפים שעל פניו בעורי מחוספס ויחד עם זאת נעים. ריחו עולה באפי, בושם גברי מהול בזיעה. חום גופי מתחיל לטפס. הלשון שלו פולשת לתוך פי, לשון חמה ונעימה, אני מוצצת את שפתו התחתונה ואז עוברת לחקור את פיו עם לשוני שלי. הוא מסתכל בדאגה על הכתמים האדומים כחולים סגולים במצחי ומתחת לעיני ונושק לאט, שואל בעיניו “אם זה כואב לי?” הוא מקרב בעדינות את גופו לגופי ורגליי נמסות . הוא עובר לנשק את צווארי ומתקדם במורדו הוא מסיט את שערי לאחור מטה את ראשי לאחור וממשיך בכיוון חזי. כשכבר מסובך מדי להתקדם הוא עוצר ומרים את החולצה מעל ראשי. אני נותרת בחזייתי והוא מסתכל, כולל על הכתם המפושט הכחול על הצלעות מימין מודאג וכואב וחוזר לנשק את חזי 3 נשיקות עד שהוא נאלץ שוב לעצור. הוא מלטף את עורי החשוף ביד אחת ובידו השנייה פורם את חזייתי מושך אותה קדימה ומשחרר את שדיי שנראה שהם שמחים לקראתו כיוון שהם מזדקרים למגע ידו המלטף. אני משחררת אנחה עמומה מה שמשדר לו שהוא מתקדם בקצב ובכיוון המתאים. הוא חוזר לנקודה האחרונה שנישק וממשיך ממנה מתקדם בנשיקות חטופות על השד עד שהוא מגיע אל הפטמה מלקק אותה ואז מוצץ אותה בפיו. לא מניח לה ולי ושוב אני נאנחת. הוא עובר אל הפטמה השנייה ומטפל בה באותו האופן. אני כלום, אני רק עצב חשוף שרגיש למגע, אני נוזל דם מבעבע, אני נקודה אחת שבעוד כמה דקות תתפוצץ בעוצמה.
הוא מניח לי לרגע פושט את בגדיו במהירות, נשאר עירום גבוה מחוטב ויפה ומבטו אינו מניח לי כל העת. אני מרגישה שהוא יאכל אותי בעוד רגע כאילו הייתי הארוחה האחרונה של חייו. הוא חוזר אליי מושך אותי בעדינות מסיר את נעליי מרגליי בעודי עומדת ואז ידו מתחילה לעלות במעלה רגלי השמאלית, מלטף כמה שריטות שנקרות בדרכי אצבעותיו. ידו מגיעה עד לתחתוני הוא לופט את ישבני ומנשק את תחתוני מקדימה. הוא מושך אותם מטה ומשחרר אותי מהם, מפסק את רגליי מפשיל את חצאיתי ומנשק אותי בנקודה הרגישה ביותר שלי, מחדיר את לשונו ומעסה אותי מבפנים באמצעותה. אני לא חושבת שאוכל להחזיק מעמד ולעמוד על רגליי אפילו לא דקה נוספת. הוא מבחין בכך שאני מסוחררת ולכן מפסיק, מסיר מעליי את חצאיתי, פריט לבוש אחרון. אנחנו עומדים אחד מול השנייה ערומים כביום היוולדינו מבטו חוקר, סקרן, מבטי מצועף. ואז הוא מניף אותי בזרועותיו מניח אותי בעדינות על מיטתו , מתמקם מעליי, עיניו נטועות בעיני בחוזקה, לא משות. הוא נושק לי על שפתי הרכות, שואל אם אני בסדר, אני מהנהנת ומחבקת אותו בשתי ידיי נושקת בחזרה, באותו הרגע אני מרגישה כיצד הוא חודר אליי בהחלטיות אבל גם בעדינות. הוא לוקח את שתי ידיי בידיו, ידינו שלובות מעל ראשי והוא מתחיל לנוע ואני יחד אתו מטפסת, הדם שלי הוא אוקיינוס בסערה הוא נע ונד ואני טובעת בתוכה. הוא מגביר את הקצב בהתמדה ואני שלו לעשות בי כרצונו. עינינו נפגשות למבט רגע לפני ששנינו צוללים בצעקה אל תוך המצולות. אורגזמה מופלאה שלי, שלו. ושלווה גדולה נופלת עליי, עלינו. אנחנו שוכבים חבוקים אחרי מעשה האהבה מתנשמים ומנשפים והוא לוחש לי: “אני אוהב אותך ליזי, אהבתי אותך מאז שנפגשנו”. אני מחבקת אותו חזק ועיני מתחילות לדמוע. זה לא דומה לשום דבר שחוויתי בזמן האחרון. כל כך הרבה רוך ואהבה, מגע מרפא, מגע שכולו נתינה מבלי לבקש תמורה. הוא ממשיך: “כל פעם שרציתי להתקרב אליך יותר, או לומר לך משהו על מה אני מרגיש, לא מצאתי את המילים הנכונות, הראויות, הייתי נבהל ואת לא הראית שום עניין מעבר לחברות, זה היה מאוד מתסכל”. “גם אני הרגשתי מתוסכלת, רציתי אותך, אבל או שהזמן לא היה מתאים מבחינתי, או שהיית במערכת יחסים ולא רציתי לפגוע בך או בבת זוגתך או שפחדתי מהתגובה שלך “.
גל, נשק לי על שפתיי ואז יצא מתוכי באחת והתרומם מן המטה. הוא חייך אליי חיוך קטן וחמוד “אני אוהב אותך ולא רוצה שיקרה לך משהו רע. אני רוצה להגן עליך, אני רוצה לעטוף אותך ולא לתת לך לצאת מהחדר הזה לעולם “.
6 שעות קודם לכן עמדתי בכניסה למעונו של מר חזות, מנסה לדמיין לעצמי מה יכול לקרות לי בתוך זמן קצר עם חמתו עליי תגבר. מצלמת השער קלטה אותי מיד לאחר הצלצול בפעמון ושניות ספורות לאחר מכן כבר צעדתי לכיוון דלת הכניסה של הבית.
שני השומרים שלו עמדו במן תנוחה מאיימת בתוך הבית. שלום והמגודל השני שאני לא בטוחה שאני זוכרת את שמו. על מי אתם עושים פוזות, שני פודלי מחמד?
“אבי תכניס את ליזי פנימה לחדר, זה בסדר התפניתי בשבילה” צעק מאיר מחדרו.
יופי עכשיו אני יודעת גם איך קוראים לשני – אבי. פרט מידע חשוב, אף פעם אי אפשר לדעת מתי אזדקק לו.
צעדתי לתוך החדר כאילו אני נכנסת לגוב האריות, אריה לא היה שם, מאיר כן ופניו אינם מסגירים דבר לגבי תוכן השיחה.
“ליזי, הנה אנחנו נפגשים שוב, איזה יופי, אהה?”.
ממש.
“שמחה תמיד לפגוש חברים של אלי” עניתי.
“אל תלכלכי, ליזי, גם אנחנו חברים, לא?”.
לא, אנחנו לא חברים.
“מצוין, איזה כיף שיש המון חברים , המון חברים בכל מיני צבעים” אמרתי מבלי לשיר.
“ואם אנחנו חברים, ליזי, אז חשוב שנדאג להם” מאיר התיישב על קצה השולחן.
“איך ליזי הקטנה יכולה עוד לדאוג לך, כשיש לך כאלה שני שומרים דגולים בחוץ?”.
“ליזי, אני מרגיש שאת לא יורדת לסוף דעתי, או שאת עושה את עצמך, בכל מקרה אני אעזור לך להבין” הוא עצר לרגע הדליק לעצמו סיגריה ואז המשיך “אלי רוצה להיבחר לראשות העיר ואני תומך נלהב שלו. אם הוא לא ייבחר, אלי יהיה עצוב מאוד וכעוס וזה יהפוך אותי לעצוב וכעוס. מאוד עצוב וכעוס. וכשאני עצוב וכעוס אי אפשר לדעת מה יקרה. לך”.
“אני רוצה להבין מאיר, אתה מאיים עליי שאם אלי לא ייבחר יקרה לי משהו?” לא איבדתי שמץ מתעוזתי.
“ליזי, דארלינג, אני אף פעם לא מאיים, אני אומר. תדאגי שהפאלטה הזאת עם התוכנית לא תשפיע על אלי. חוקר אחד מועדת הבחירות המרכזית ואני חושש שאין לדעת מה יקרה”.
הנהנתי ורציתי לומר שאדאג להכול, מבלי להתכוון לזה באמת, אבל לפני שהספקתי מאיר הקדים אותי והפתיע: “כדי שיהיה לך ראש שקט ואף אחד לא יפריע ואולי אם תרצי תוכלי גם להשתעשע עם מר ראש העיר לעתיד. יש לך פה חדר לישון בו, גם ככה אין אף אחד שמחכה לך. לא ככה?”
בלעתי את הרוק “אין שום בעיה מאיר, אבל נראה לי שאצטרך לקחת את הדברים שלי מהדירה, בכל זאת איפור, בושם, תחבושות, דברים של בחורה”.
“שלום יבוא אתך, מחר בבוקר” הוא פסק והורה לי בידו לצאת מן החדר.
התעכבתי עוד מס’ שניות, מנסה לעכל את הרעיון שאני הולכת לגור בביתו של מאיר חזות אבל הוא האיץ בי לצאת “יש לי עבודה מתוקה, ולמען האמת גם לך”.
יצאתי מן החדר וסיננתי בליבי שורה של קללות. שלום ליווה אותי לחדר אורחים בקומה השנייה ואחרי שטרקתי את הדלת התהלכתי עוד כמה דקות בחדר מנסה להבין איך אני יוצאת מהבוץ הזה. הפעם זו הסתבכות אחת יותר מדי.
“גל” דיברתי בשקט “תתקשר אליי בחזרה. אני בצרות רציניות, נמצאת בבית של מאיר חזות אפשר לומר שנחטפתי” יצרתי קצת דרמה ” לא יודעת מה יהיה עם התוכנית שלנו”.
שלוש שעות אחרי זה גל עדיין לא חזר אליי, ואני הרגשתי שהלחץ והעצבים כבר גבו מחיר גבוה מדי, כי עין ימין שלי קפצה בלי הפסקה. החלטתי שאני לא מתעסקת יותר בבלאגן הזה ששמו אלי חסון. אני פונה למשטרה ושהם יעשו את הסדר, הם מקבלים כסף בשביל זה. זה גדול עליי. אולי אחר כך אעזוב את הארץ ואתחיל חיים חדשים במקום אחר. מה כבר יש לי פה, ההורים שלי מאוכזבים ממני, החברים שלי לא בדיוק היו לצדי בזמנים הקשים. ומה עם גל, אוותר עליו? הוא לא עונה, אולי הוא וויתר עלי. החליט שאני לא שווה את המאמץ. אני כל הזמן מתחמקת ממנו, כבר שנים, עוד מאז הלימודים.
קבלת החלטות מוצלחות, אינו אחד הצדדים החזקים שלי, בטח ובטח תחת לחץ. החלטתי שאני יוצאת דרך החלון. פתחתי אותו כדי לטפס ולקפוץ למטה.
יופי! ברור שיש סורגים.
הלכתי לשירותים, שטפתי פנים והסתכלתי בבואתי שנשקפה מן המראה.
“את מעולה בלייצר תסבוכות מהכול” סיננתי ומבעד למראה הציץ קצהו של החלון.
טיפסתי על האסלה והסתכלתי דרכו.
מעולה אני יכולה לצאת דרכו. ומה שטוב יותר הוא שיש גם מרזב וגם בטון המקיף את החלון בקומה ראשונה שאפשר לטפס עליהם עד לקומת הכניסה.
משכתי את עצמי דרך חלון השירותים בזהירות, מניחה קודם את רגליי על מסגרת הבטון סביב החלון שבקומה הראשונה.
לפתע שמעתי מעליי קול מוכר “אבי היא מתכננת לברוח. עכשיו בכניסה לפני שהיא יוצאת”.
בלי לחשוב פעמיים קפצתי באותו רגע למטה, נשרטתי בידיים וברגליים אבל נעמדתי מיד. העיקר שלא שברתי שום דבר.
המגודל הראשון והשני דלקו בריצה אחרי. או-קי הם מהירים.
שלום תפס אותי בדש חולצתי וריתק אותי לאדמה, אני חושבת ששברתי צלע.
ואז הגיע המגודל השני ושלום סימן לו להרים אותי ולהכניס אותי הביתה, כדי שאף אחד לא יראה מה הולך אצל מר חזות. לפני שהוא הספיק להבין מה הולך הכנסתי לו בעיטה בין הרגליים. נראה לי שהוא יודה לי על זה בהמשך כי מעתה ואילך הוא יוכל לקיים יחסים עם אשתו מבלי לחשוש שהיא תיכנס להריון.
הוא צרח מכאבים ואחז את מפשעתו, קמתי ממקומי בזריזות ורצתי לעבר השער, שלום אחרי.
הוא שלף משהו מכיס מקטורנו, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שמדובר באקדח, גם אם לא ראיתי אותו. למזלי שלום הוא לא רק מגודל אלא גם איטי. השער לא נפתח ולכן טיפסתי מעליו.
הנחיתה מעברו השני של השער לא הייתה מוצלחת וחטפתי מכה רצינית בפנים, אבל כשהחיים שלך מוטלים על כף המאזניים, שום כאב לא עוצר אותך. בשארית כוחותיי אספתי את עצמי מן הרצפה והתחלתי לרוץ באמצע הכביש ושלום בעקבותיי. אם אני לא מגיעה לכביש הראשי בתוך חמש שניות, אאלץ להיפרד מן העולם.
לא ראיתי אותה קודם, כנראה בגלל שפנסיה היו כבויים, אבל אחת המכוניות שחנתה בצד הכביש החלה נוסעת בכיוון הריצה שלי, כשהייתה כבר ממש צמודה אליי, נפתחה הדלת וגל צעק לעברי “כנסי מיד”.
צייתתי, בלי לחשוב פעמיים, דבר שאיני מורגלת אליו, אבל טוב שהפעם חרגתי ממנהגיי כי בשנייה שסגרתי את דלת המכונית, הזכוכית מאחור נשברה, ככל הנראה מירייה שנורתה מאקדחו של שלום.
“את בסדר? את נראית רע, אולי ניקח אותך לבית חולים?” גל יצא מדעתו מרוב דאגה.
“לא! אני לא רוצה בית חולים, אני מפחדת. בוא ניסע קצת ואז תיקח אותי לבית שלך. הם לא מכירים אותך ולא יודעים איפה אתה גר”.
“מה שתרצי” הוא אמר והמשיך לנהוג.

שלום עמד בכביש הגישה לבית של מאיר חזות ועקב אחר הרכב המתרחק. הוא התנשף מן המאמץ הכרוך בריצה משולבת בשליפת אקדח, והבטן הציקה לו יותר מתמיד. מאיר לא יאהב את מה שקרה כאן. הוא הסתובב חזרה אל הבית…

דברים שאני לא כל כך אוהבת – חלק ט’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך