mysecretheart
מקווה שאהבתם!💚 אשמח שתדרגו כדי שאני אדע מה דעתכם על הפרק!

הבחירה של הלב 💚 פרק 8

mysecretheart 05/07/2018 223 צפיות אין תגובות
מקווה שאהבתם!💚 אשמח שתדרגו כדי שאני אדע מה דעתכם על הפרק!

“לא חשבתי שאני אבוא לפה שוב”,אמרתי לעצמי ונשכתי את השפתיים.
כי משום מה קצת צובט לי.
“אני ידעתי”,הוא אמר.
הבטתי בו,”מה ידעת?”,שאלתי.
“שאת תחזרי לפה”.

באתי בכוונה לדבר איתו כמו שצריך.
אבל עכשיו כשאני פה…אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל.
“תשבי”,איתמר הציע לי.
התיישבתי על הכורסא ואיתמר התיישב על הספה משמאלי.
הסתכלתי על איתמר ופתאום הזיכרונות הציפו אותי.
ראיתי אותנו.
אני ואיתמר…על הספה…משחקים,מתנשקים,נרדמים,מתחבקים,רבים.

עכשיו אני מבינה למה אביאל ביקש ממני לא לבוא לפה יותר.
במקום הזה בילינו את רוב זמננו כזוג.
לאן שלא הסתכלתי נזכרתי בדברים שקרו לנו.
בדברים קטנים וטיפשיים.
בדברים גדולים ומשמעותיים.
לרגע זה הרגיש שאני עדיין בעבר.
עדיין איתו.
פאק-איך הוא יכול בכלל להיות פה אחרי שנפרדנו?.

“אביאל יודע שאת פה?”,הוא שאל ומשך אותי בחזרה לקרקע.
“לא”,עניתי בישירות.
“הבנתי”,הוא שתק והשפיל את ראשו,”לא…לא הייתי צריך לומר את זה”.
“מה?”,שאלתי קצת מפוזרת.

“לבקש ממך לעזוב את אביאל”,הוא הזכיר לי,”אני לא יודע מה חשבתי לעצמי”,אמר בלי להביט בי.
נראה שהוא מתבייש במה שהוא עשה.
“זה היה ממש חצוף מצדך”,אמרתי בעדינות.
הוא הרים את ראשו והביט אל תוך עיני,”אני יודע”.
העיניים הכחולות האלה…באמת מנטרלות אותי.
נראה שהוא מתחרט.
“אביאל צודק”,הוא הכריז,”הכל קרה בגללי.”.
שתקתי והבטתי בו.
אביאל אמר לאיתמר שהוא אשם בכך שהוא לבד ושאנחנו כבר לא ביחד.

“זה לא בגללך”,אמרתי בחיוך,”זה בגללי”,והקול שלי נסדק.
פתאום דמעות ירדו מעיניי…אבל כבר לא היה לי אכפת…לא היה לי כוח להחזיק אותן.
לא ראיתי טעם.
“יעלי”,הוא אמר את שמי ברכות.
הסתכלתי לו בעיניים למרות שדמעתי,”פגעתי בך נכון?”,שאלתי בשקט.
הוא בלע את הרוק.
הוא נראה מופתע.

“לא התכוונתי. אתה יכול לסלוח לי?”,לא הייתי צריכה לנטוש אותך בזמן שהכי היית צריך אותי.
“אל תבכי חיים שלי”,הוא אמר ושלח את ידו לנגב את הדמעה מלחי השמאלית.
הוא תפס אותי לא מוכנה -קפאתי.
אגודלו השתהה קצת יותר מידי על עורי.
מבטו ננעץ בעיניי…היה לו את המבט הזה…המבט של “אני רוצה לנשק אותך”.
תפסתי את כף ידו בידי הימנית והרחקתי אותה מפניי.
“זה בסדר”,אמרתי,”אני יכולה לנגב את הדמעות של עצמי”,אמרתי בחיוך לחוץ.
עזבתי את ידו וניגבתי את הדמעות.

“מה אני אעשה איתך יעלי?”,הוא נאנח וחייך חיוך עקום,”אני באמת לא יודע מה לעשות”.
“אתה צריך לדבר עם אביאל”,אמרתי,”אני לא יודעת מה קרה ביניכם…אבל לאביאל אכפת ממך מאוד.”.
איתמר השפיל את מבטו,”אני לא מעוניין”,הוא אמר ברוגז והסתגר בתוך עצמו.
“אתה לא רוצה לתקן את המצב הזה?”,שאלתי.
“אני רוצה לתקן אותנו”,הוא אמר,”אבל אני לא יודע איך”,הוא הסתכל עמוק אל תוך עיניי.
“זה לא מסובך”,אמרתי,”אתה ואביאל תמיד הייתם חברים טובים. אין סיבה ש-“,אבל הוא לא נתן לי לסיים,”לא”,הוא עצר אותי,”לא הבנת”.
“מה לא הבנתי?”,שאלתי מבולבלת.
אני די בטוחה שהבנתי.
“אני רוצה לתקן -אותנו- “,הוא הדגיש את המילה -אותנו-,לקח את כפות ידיי,”אותי ואותך”.
זה הכה בי חזק בבטן.
הייתי המומה.
לא ידעתי איך להגיב.
“אני עם אביאל”,אמרתי בבירור,”אני אוהבת את אביאל”.
“אני יודע”,הוא אמר בנוקשות,”את לא צריכה להזכיר את זה כל שנייה”,סינן בכעס.
הוא התעצבן עליי עכשיו?!.
הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו,”איתמר…חשבתי שסגרנו את הסיפור הזה”,קלטתי שאני לא נושמת כמו שצריך והכרחתי את עצמי לנשום,”חשבתי שויתרת עליי”.
“למה חשבת דבר כזה?”,הוא שאל בכעס.
“אתה אמרת…”,אוף אני מגמגמת.
“אני אמרתי שאני מוותר עלייך?”,הוא שאל מבולבל.
“אתה אמרת ‘תוותרי עליו ואני אוותר עלייך’.”,האין זה אומר שהוא ויתר עליי בשביל אביאל?.

“זה היה דבר מטופש לומר”,הוא הכריז,”אני לא באמת התכוונתי לזה. ואת לא באמת ויתרת על אביאל נכון?”.
השפלתי את מבטי.
“אז אני לא צריך לוותר עלייך”,הוא אמר בחיוך,”מזל שלא הקשבת לי”.
הוא עדיין עטף את כפות ידיי בידיו.
לא ידעתי מה לעשות.
השתתקתי.
“אני יודע שאת אוהבת את אביאל”,אמר כששם לב שאין לי מה להגיד לו,”את לא צריכה לומר את זה שוב. זה לא באמת משנה לי”.
משכתי את ידיי מידיו.
“אל תראי כל כך המומה”,הוא ביקש.
“אז איך אני אמורה להגיב?”,שאלתי בטון קצת יותר עצבני ממה שתכננתי.
הוא שתק והרים גבה.
“איתמר מה אתה מצפה?”,שאלתי בכעס,”שאני אעזוב את אביאל ואחזור אלייך?”.
הוא הסיט את ראשו הצידה בתסכול ולא הביט בי.
הוא נשך את הלשון שלו – מה שאמרתי לא מצא חן בעיניו בכלל.
אני לא מבינה…לאיזו תגובה הוא ציפה?!.
“עשיתי משהו שבלבל אותך?”,שאלתי בדאגה.
אולי אני אשמה הזה?.
הוא הסתכל עליי מתוסכל.
“לא יעלי. את לא עשית כלום”,הוא אמר בבירור,”אני לא מבולבל. אני רוצה אותך בחזרה. לא הייתי צריך לתת לך ללכת. אני פשוט רוצה לוודא שאת יודעת את זה”.
ואני חשבתי שאנחנו יכולים לחזור להיות חברים.
לא יכולתי לטעות יותר.
“אני כזאת מטומטמת”,אמרתי לעצמי,”אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשבאתי לפה. איזו טעות”.
קמתי ממקומי ולכיוון הדלת.
עברתי מולו והוא תפס את כף ידי השמאלית.
“יעלי”,אמר ברכות,”אל תלכי”,הוא ביקש יפה.
“לא נשאר לי מה לעשות פה”,אמרתי בלי להביט בו.
הוא קם מהספה ולקח את ידי השנייה.
“אני תמיד אוהב אותך. אני תמיד ארצה אותך. אל תצפי ממני לדברים שאני לא יכול לעשות”.
“זה לא מעניין אותי”,אמרתי עייפה ועצבנית.
“אני יודע שאת רוצה שנחזור להיות חברים. שלושתנו. אבל זה לא יקרה חיים שלי”.
הוא שוב קרא לי “חיים שלי”.
“אני לא החיים שלך! תפסיק לומר את זה!”,הסתכלתי לו ישירות בעיניים,”זה ממש מעצבן”.
הוא חייך אליי,”את ממש חמודה כשאת לחוצה”,ניסה להרגיע אותי.
לחוצה?!.
השפלתי את ראשי וחשבתי לעצמי – אני ממש לא לחוצה!.
הרמתי את מבטי וראיתי את החיוך שלו.
החיוך הזורח הזה שלא ראיתי כל כך הרבה זמן.
משהו ניצת אצלי בלב.
משהו שהבהיל אותי.
דחפתי את איתמר בבוטות והוא כמעט נפל לאחור.
“מה קרה?!”,הוא שאל מופתע מהתגובה הפתאומית שלי.
“אני חייבת ללכת!”,אמרתי בלי להביט בו והתקדמתי לכיוון הדלת.

ברגע שפתחתי את הדלת ראיתי את אביאל מולי.
לרגע לא היית בטוחה אם אני חולמת או לא.
אבל זה היה אמיתי.
אביאל היה פה.
והוא רתח.
לא יכולתי לזוז.
בלעתי את הרוק והבטתי בו המומה.
איך הוא ידע למצוא אותי פה?!.
הוא שלח מבט חצים לאיתמר…ואז נתן את המבט הזה לי.
הוא תפס את מפרק ידי וגרר אותי החוצה.
כשהגענו לאוטו הוא פתח לי את הדלת וחיכה שאני אכנס.
הסתכלתי עליו.
הוא ממש כעס.
“אביאל-“,ניסיתי להתנצל,”לא עכשיו יעלי. לא פה”,הוא אמר בכעס ולא הביט בי.
הסתכלתי על מושב ואז על אביאל.
אין לי ברירה אלא להתמודד עם זה בדרך שלו.
אז נכנסתי למכונית.

נסענו בשתיקה.
אביאל נראה לא רגוע…אבל הוא לא אמר כלום.
הוא חנה מול הבית שלי.
ברגע שהמנוע השתתק ידעתי שהוא מוכן לדבר.
אומנם הוא לא הביט בי אבל ידעתי שהוא רוצה לדבר.
“אביאל-“,התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי,”יש לי וידוי”,אמר משום מקום.
כיווצתי את גבותי.
“מה?”,שאלתי מבולבלת.
מה וידוי עכשיו תן לי להתנצל קודם.
הוא הסתכל לי בעיניים וראיתי שהוא נשרף מבפנים.
“זה רציני אז תסתמי ותקשיבי לי עד הסוף”.
אוי לא…זה לא עומד להיות טוב.

“התקשרתי אלייך ולא ענית לי”,הוא אמר ובחן אותי בעיניו.
הרגשתי לא נוח תחת עיניו.
אני ראיתי שהוא התקשר אבל זה היה בדיוק כשנפגשתי עם איתמר אז השתקתי את הפלאפון.
“אני עוקב אחרייך בעזרת אפליקציה שהורדתי לפלאפון שלך”,הוא התוודה.
מה אמרת עכשיו?.
“וכשלא ענית בדקתי וגיליתי שאת אצלו. התקשרתי אלייך שוב אבל לא ענית אז באתי לקחת אותך”.
מה אמרת עכשיו?!.
אתה רציני?!.
הייתי המומה…לא ידעתי מה לומר.

“אני אומר לך את זה עכשיו כי זה במילא נגמר בינינו”,אמר בקרירות.
“מה?”,שאלתי המומה.
“מה לא הבנת?”,הוא שאל בקור רוח.
“הכל!”,עניתי ביאוש,”אתה נפרד ממני עכשיו?!”,שאלתי בכעס.
התגובה שלי הרתיחה אותו.
“אני לא נפרד ממך!”,הוא התעצבן עליי,”את לא זוכרת מה אמרתי לך בפעם האחרונה שהלכת אליו?!”,הוא שאל בכעס.
ניסיתי להיזכר.
“אמרתי לך שאם את תעשי את זה שוב זה נגמר בינינו!. ופאקינג עשית את זה שוב יעלי”.
אוי לא.
נכון.
ביום ההוא שהלכתי לבקר את איתמר כי הוא התקשר אליי…אביאל כעס ואמר שאם אני אעשה את זה שוב הוא יפרד ממני.
“אני מצטערת!”,אמרתי ביאוש,”אני לא חשבתי על זה!. אני לא התכוונתי!”.

“אני לא אמרתי את זה סתם.”,הוא נעץ בי מבט,”ונמאס לי שאת לא שמה על מה שאני אומר”.
שתקתי.
“אם כל כך אכפת לך ממנו אז את יכולה ללכת אליו. אני סיימתי להחזיק אותך בכוח. הדלת פתוחה,אני לא אעצור אותך”,אמר ומיד הסיט את מבטו ממני.
אומרים שלהיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה.
הוא אומר לי בדיוק את מה שאיתמר אמר לי ביום שנפרדנו – את יכולה ללכת.

הבחירה של הלב 💚 פרק 8
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך