קלואי
תגובות יתקבלו בברכה.

הרוח שנשבה| פרק 3 – חלק 1

קלואי 25/08/2013 422 צפיות 3 תגובות
תגובות יתקבלו בברכה.

פרק 3
משרד עורכי הדין של ג’ונס היה ריק. קלייד ג’ונס ישב על כסאו המוהדר, שעור שחור מרפד אותו ותהה על החופשה שהוא מתכנן לקחת בזמן הקרוב.
כעורך דין היו לו הרבה עיסוקים ומחויבויות והוא חשב כי אולי העבודה הזאת לא משתלמת לו כמו שחשב.
כן, אמנם מרוויחים בזה טוב, אבל מה זה שווה אם הוא לא מוצא את עצמו?
הוא ויתר על כל הדברים שאהב, אין לו זמן פנוי לתחביבים שלו והוא רק עסוק כל הזמן בתיקים שמביאים לו.
נמאס לו לייצג עבריינים. לדעתו, עורך דין צריך לייצג רק אנשים אומללים באמת שהמשטרה תפרה להם תיק, ולא פושעים, אנסים, רוצחים וחולי נפש למיניהם. מי שהרג בן אדם – מצידו שימות עוד באותו היום.
אולי הוא נשמע קצת קפדן מידי, אבל זוהי דעתו. עם כל יום שעובר הוא רק מאמין בזה יותר ויותר. רק עונש הולם ומהיר מרתיע את האנשים.
עכשיו יש לו לטפל בתיק הזה. התיק הזה שונה. בתיק זה הוא אינו צריך לייצג אף אחד ולטעון שהוא חף מפשע. הוא רק צריך לכתוב מכתב ארוך ומסובך ולנמק בו סיבות שבשלן מרשו רוצה לפתוח את התיק.
“רק”, זו מילה מיוחדת. נקווה שה”רק” הזה יהיה באמת “רק”.
זה כמובן החלק הכי קשה בכל הסיפור כיוון שמרשו נתן את חתימתו על ויתור כולל…
כמה מחשבות, מתפוצץ לי כבר הראש, חשב.
קלייד קם ממקום מושבו ופנה להכין לעצמו כוס נס קפה. הוא נכנס למטבחון הקטן שהיה צמוד למשרדו, מילא מים בקומקום והרתיח אותו. המים ביעבעו בשצף קצף, ואדים יצאו מהקומקום הרותח. הוא לקח לעצמו כוס, שם שתי כפיות מגרגירי הנס קפה ומלא את הכוס במים רותחים עד החצי. כשפתח את המקרר בחיפוש אחרי החלב הוא גילה שלא נשאר בקרטון חלב פרט לשתי טיפות.
“מי לעזאזל גמר את החלב ולא טרח לקנות חדש?” צעק בתסכול.
מהחדר השני נשמע מלמול לא ברור כתשובה. ‘יופי, נהדר’ התעצבן. ‘רק אני דואג פה שיהיה מה לשתות ולאכול? מה עם אנשים אחרים?’
קלייד לקח את הכוס והשליך אותה בעצבים לפח הקרוב. הוא לקח את מעילו ויצא מהחדר, לא לפני שטרח לטרוק את הדלת בחוזקה כדי שיישמעו אותו גם בקומה שמתחת.

* * *
פטריק וג’ונתן ישבו על הספה וצפו בטלוויזיה. השעה הייתה מאוחרת יחסית. כבר תשע וחצי בלילה.
כל אחד סיים את עיסוקיו ובלא דבר אחר לעשות החליטו השניים לרבוץ מול הטלוויזיה ולראות משחק כדורגל. ג’ונתן אהב ספורט. במיוחד את כל סוגי הפרקור וההגנה עצמית. אך מה שאהב יותר מכל היו הטרפזים. פעם מזמן כשהוא היה ילד קטן עוד חלם להיות אחד מאותם אנשים שראה באולימפידה. לייצג את מדינתו בכבוד, לעשות את הסלטות והגילגולים. אך מאחר והחיים שלו שינו כיוון משמעותי כל זה נשאר בגדר חלום ישן ולא מציאותי.
כדי לנסות לשכוח את החלום האמיתי, ולהשכיח מעט את הכאב המעומעם על ההחמצה הגדולה שחווה הוא העסיק את עצמו בכדורגל. הוא הפך את עצמו לחובב כדורגל. למרות שעדיין כאשר היה רואה אנשים מתעמלים הוא היה חוזר לחלום הישן שלו מפעם וחושב מה היה קורה אם. אך הוא מייד היה מתעשת וחוזר למציאות.
לאחר המחצית הראשונה שבה לא החליפו מילה כמעט בכלל, חוץ מ”תביא ת’פופקורן”, “איזה מטומטם!”, “איך הוא פספס!” ו”איזה באסה!” שהופנו יותר לשחקני הכדורגל שבטלוויזיה מאשר אחד לשני, שאל ג’ונתן את פטריק במפתיע אם הוא יודע משהו על משימתו.
“חיכיתי שתשאל,” אמר פטריק תוך כדי שהוא לקח את השלט, שם את הטלויזיה על שקט ומפנה את מבטו לעבר ג’ונתן. “וגם חיכיתי לרגע המתאים לספר לך.” הוסיף.
ג’ונתן נדרך, מחכה סוף-סוף לדעת מה היא מטרתה של המשימה הכל-כך חשובה שלשמה הוא הגיע לאן שהגיע, למצב שהוא נמצא בו כיום. למצב שבו יש לו משפחה.
אולי “משפחה” זה לא הכינוי המתאים ביותר, כי בכל זאת, המשפחה שלו היא בלי אמא ובלי אחים ואחיות, אבל זה עדיף על כלום. יש לו חברים מבית הספר, יש לו בכלל בית ספר ללכת אליו וכמובן יש לו בית, מקום לישון, מחשב, ספרים ו…אבא. אמנם הוא לא אבא אמיתי אלא רק בכאילו, לצורך המשימה שהוטלה עליו אך לג’ונתן זה לא הפריע. הוא שם לב כמה שחסר לו כל זה. כמה התגעגע למשפחה.
חסר לו לבוא לבית מסודר, לבית שיש בו אוכל במקרר, לבית שלא רק הוא חי שם. שהוא לא בודד.
הוא שמח שלפחות ניתנה לו ההזדמנות לשוב ולהיות כמו ילד רגיל לזמן מה.
“אפילו אם זה רק עד שאני אסיים את המשימה” – השיב לקול הקטן בראשו שהציק לו. פטריק מתחשב והוא מרגיש שהואיכול לבטוח בו. הוא מחבב אותו ושמח שהוא בתפקיד אבא שלו ולא מישהו אחר. הוא אמנם קשוח קצת אבל לא כמו כל האחרים. כן יש בו משהו אבהי.
הוא ניסה לחשוב מה היה קורה אם היו משבצים למשימה איתו את סטון. סטון היה בחור קשוח וגבוה, עם עיניים שחורות וקשות. הוא כל הזמן היה עצבני ומתוח כאילו כל שנייה העולם עומד לקרוס. היה לו אף מעוקל קמעה ושרירים גדולים מאוד. הוא היה חזק כמו אבן. גוון עורו היה שחום במקצת ועין אחת שלו הייתה פוזלת ושיוותה לו מראה מבעית באמת. הוא תהה האם לאחר מילוי המשימה ייתנו לו לפרוש. האם הוא יוכל לבקש להישאר באותו המקום שהוא נמצא בו עכשיו ובקשתו תענה. הוא ידע שאסור לו לחלום על כך, אבל שביב קטן של תקווה גרם לו לנחת, גם אם זה לא יהיה מציאותי בעבורו.
.

הרוח שנשבה| פרק 3 – חלק 1
דרג את הסיפור

תגובות (3)

סוףסוף לקרוא את הפרק…
אז מה אני יגיד הפעם.. ממ..
טוב תאמת השכל שלי חצי רדום מקולה אז זה לא פייר, אבל מה שכן, אהבתי את הקטע עם החלב, חכם XD
המשימה שלו ממש מעניינית אותי! אני ממש רוצה כבר שהוא יתחיל והכל…
עוד מעט חוזרים לביה”ס (גם את?) אז אני מקווה שתמשיכי ולא תנטשי אותנו, קפיש?

25/08/2013 12:32

מהר מהר מהר המשך!

28/08/2013 11:36

המשכתי את שלי. עכשיו תורך:]

23/09/2013 05:27
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך