וידויים שבת’אני לא הספיקה לעשות בחייה

30/09/2015 225 צפיות אין תגובות

שמי אינו בת’אני.
הוא אפילו לא דומה או קרוב לבת’אני, אבל אינו חשוב מספיק כדי להיות מוזכר.
אני כאן, כותבת את זה בגלל שאין לי דרך טובה יותר להחביא את הסוד הזה מאשר בגלוי, באינטרנט. אנשים עשויים לחשוב שהמצאתי הכל, וכך מוטב, אף על פי שלא אישרתי או סטרתי מילה בחיי. אם להאמין או לא, זוהי בחירתכם החופשית והיא לא מעניינת אותי. לא עוד.
אני הכותבת ואתם הקוראים והפסיכולוג הציבורי שלי. טוב לי עם זה. בלי עיכובים מיותרים.
אני כותבת למחייתי, כבר הרבה מאוד שנים. השם שלי גם מוכר למדי, אבל כפי שציינתי, אינו ראוי לאיזכור. אני כותבת הרבה על השנאה שלי כלפיי העולם וכלפיי בני אדם, נשים כגברים, עוללים כקשישים, חיה מתועבת ונחותה. בני אדם פגעו בי בחיי, ואני..
אני פגעתי בהם במוחי.
במחשבותיי. על הנייר. בכל אחד שפגע בי. באנסים, בגסים, בסוטים ובשוברי הלבבות, במכים והמקניטים ושלל גווניהם של הגנבים, באלה שרצחו ואלה שהתעללו והכלבים ששורפים חתולי רחוב, בכולם. אני כותבת בשמם. כותבת מכתבים, מהסוג שמשאירים לפני קפיצת ראש מבניין בן 10 קומות. לפני שכורכים חבל מסביב לצוואר או הופכים כוסיות אקונומיקה זו אחר זו. את כל המכתבים שמרתי לעצמי, אך לא עוד.
את מאות מכתבי ההתאבדות שמעולם לא נקראו בידי המנוחים הבדיוניים שמרתי בספר כתבים שעדיין תקוע באחת ממגירות שולחני, אני הולכת לפרסם.
זה אחר זה.

וידויים שבת’אני לא הספיקה לעשות בחייה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך