זיכרונות נעולים- שליטה עצמית
"פחד מציף אותי. לבי הולם בחוזקה בתוך החזה שלי. שיורד ועולה במהירות. אני מרגישה חנק מרוב מהירות הנשימות. לחץ. חרדה. רעש חזק כמו צפירות רועמות של מכוניות, נשמע לידי. והוא חזק יותר מאי פעם.
אור חזק וככה מציף את עיני ואני מנסה לעצום אותם. אך, העיניים שלי כבר עצומות. אני פוקחת אותן ומגלה את הגוף שלי עדיין שקוע באותו סיוט. עוד לא הצליח לצאת. אני עדיין רועדת. משקשקת מפחד. הרעידות נחלשות עט עט ואני מקבלת בחזרה את השליטה על הגוף שלי."
אני מספרת למר הורוביץ על ההתעלפות באותה שנה.
"חטפתי אז שלוש התעלפויות." אני מספרת למר הורוביץ "שניים לפני שפגשתי בכריס"
מר הורביץ שותק. מחכה להמשך.
"אני ואימא הלכנו לרופא. מבט של דאגה נגלה במבטיה של אימי. אנחנו יושבות בכניסה לרופא נירולוגיה. אנחנו כבר אורחות קבועות עם פגישות ידועות מראש ועוד כאלה ספונטניות כשהגוף שלי מחליט לאבד שליטה כמו אז.
אני נולדתי עם פגם במוח שגורם לי לתסמינים דומים למחלת הנפילה.
בעודנו יושבות, אני ואימא, ומחכות לרופא אני רואה את כריס מלווה אישה זקנה.
"בואי נלך למקום קרוב יותר למזגן." אימא אמרה לי "חם לי כאן וזה גם לא טוב לך לאבד נוזלים במצבך." היא הוסיפה
"בסדר אימא. אני רק יגיד לו שלום." אני מצביעה על כריס
"למה שתגידי לו שלום?" אימא אומרת מבולבלת
"אני מכירה אותו מהעבודה. הוא בדיוק התפטר."
"טוב שכך." אימא אמרה "את גם לא צריכה להגיד לו שלום הוא לא נראה לי."
"את לא מכירה אותו." אמרתי והלכתי לעבר כריס.
"היי" אמרתי לכריס
"היי" הוא אמר מבולבל מסתכל עלי ואז מישר את מבטו מעבר לכתף שלי. מחפש משהו באופק ואז מתפכס עליו.
אני מסתובבת ורואה רק את אימא שלי. כריס לא מכיר את אימא שלי. אין סיכוי שהם מכירים.
"היי, אני הסבתא." אומרת לי האישה שלידו וחיוך רחב וחם נגלה על שפתיה.
"היי" אמרתי בחיוך לסבתא ואז פניתי לכריס "מה אתה עושה כאן?"
"לקחתי את סבתא שלי לבדיקות שגרתיות, מה את עושה כאן?" כריס שאל ואפשר היה לראות שביב של דאגה בעיניו.
"התעלפתי היום, אז הלכנו לרופא, אל תדאג יש לי בעיה במוח אבל זה מבוקר ואין באמת ממה לדאוג."
"מה ראית?" שאל כאילו קרא את מחשבותיי
" לא ראיתי רק שמעתי צופרים של מכוניות." אמרתי, מנסה לחקור את כריס כדי להבין מאיפה הוא יודע ואיך הוא כל כך מבין.
"לפעמים מה שמתבטא כבעיה של הגוף הוא בעצם בעיה של הנפש." אמרה סבתא שלו.
"בואי, צריך ללכת." אימא באה ומשכה אותי במפרק היד בחוזקה.
ניסיתי להשתחרר ולא הצלחתי.
האווירה נעשתה לא נעימה. אווירת מועקה לחץ ופחד. המבטים של שניהם הוצפו שנאה כשהם הסתכלו על אימא שלי.
"את לא תוכלי תמיד לגונן עליה." אמרה סבתא של כריס
"תזהרו ממני שניכם!" אימא שלי כמעט צרחה.
כשהם הלכו משם אימא אמרה לי "אני צריכה לספר לך משהו חשוב כשנגיע הביתה."
תגובות (1)
לא קראתי את הסיפור השלם שלך אבל הפרק הזה מעניין ומשך תשומת לב וסקרנות, הסוף מעולה. ההתחלה מעט העיקה עלי בגלל שימוש מרובה מידי בו' החיבור שיכולה הייתה להישמט בכמה וכמה מקומות. חוץ מזה כתיבה כיפית ונעימה.