---------- התחלתי משהו חדש, אם זה מעניין מישהו, תגיבו ואני אשתדל להמשיך.

חומה או חבל

06/01/2019 57 צפיות אין תגובות
---------- התחלתי משהו חדש, אם זה מעניין מישהו, תגיבו ואני אשתדל להמשיך.

זה דיי בלתי אפשרי להכריח את עצמי לעשות משהו, אפילו הכי קטן, כשאני יודעת שאכשל. זה למעשה סיפור חיי, אחרים אומרים שאכשל, אני אומרת לעצמי שאכשל ועדיין מתאמצת כל-כך כדי להוכיח להם ולעצמי שאני כן יכולה. המשחק הזה דיי נמאס לי למעשה. זה לא שלאור ההצלחות שלי הם הפסיקו לומר לי שלא אצליח זה לא ש*היא* הפסיקה לומר לי שאני טיפשה. הם כולם בראש שלי, רק בראש שלי אבל עדיין הם כל כך חזקים.
כל כך חזקים שהם מסוגלים ולהפוך את חיי לגהינום עלי אדמות. וזה מה שהם עושים.
אני צריכה להגיש עבודה נוספת, גדולה כל-כך שזה מפחיד. אם העבודה הקודמת מהווה אינדיקציה כלשהי, זה הולך להיות מאוד עלוב. רק המחשבה על לשבת מול המחשב ולהתחיל לעבוד על זה, גורמת לדופק שלי להאיץ.
נזכרתי בכל זה, בכל הדברים שאני משתדלת לא לחשוב עליהם, כשעברתי על תיבת המייל שלי ונתקלתי בהודעה עם הציון של העבודה הקודמת. עד אז ההייתי יחסית בסדר. באוטובוס, בדרך הביתה, מתאוששת מהשיעור המציף שחוויתי.
אני מתקשה להסיח את דעתי ורק מלחיצה את עצמי יותר, מדמיינת את עצמי לא מגישה את העבודה, לא עוברת את הקורס, נושרת מהאוניברסיטה, שוכבת כל היום במיטה ומתבוססת בדיכאון. כמו שאמרתי דיי קשה לעשות משהו כשכישלון בעבודה הוא כישלון בחיים. אני יודעת שזה דפוק, שמעתי את זה מהפסיכולוגים וקראתי על זה מספיק בספרי עזרה עצמית. הכללת יתר, ככה הם קוראים לנטייה להכליל ממקרה ספציפי על העצמי כולו.
אני מנסה להתרכז במוזיקה שנשפכת מתוך האוזניות ולאט לאט מצליחה לחסום את המחשבות והדימיונות שגורמות לבית החזה שלי להתכווץ ולידיים לרעוד. אני בוהה באנשים, בוהה באוויר ומשתדלת להיות עיוורת וחירשת לכל דבר שעלול להעיר את המחשבות הללו שוב. אבל זה הופך אותי לאטומה ולכל-כך עצובה. אני כמו אבן בעולם הזה, לא שייכת ורק עושה מה שצריך.
בקרוב אני צריכה לרדת וזה יכול להחשב לסיפור קטן בפני עצמו. ככל שאנחנו מתקרבים לתחנה שלי, אני דרוכה. לוחצת על פעמון ה”עצור” כבר ממהתחלה, שמא חלילה אשכח. חושבת לעצמי האם כבר עכשיו לקום מהמושב ולעשות את דרכי אל הדלת. אבל אז אולי אני אראה מוזר, יותר מדאי להוטה לרדת. אבל מצד שני אם אגיע לאוחר יותר לדלת אני עלולה לא להספיק ולעכב את הנהג, או שיותר גרוע – לרדת בתחנה הבאה.
כשאני יורדת, אני משתדלת שאף אחד לא יהיה מאחורי, שלא יראו איך אני נאבקת עם הכביש. אני מבלה זמן רב בחצייתו, אולי המכונית ההיא רוצה לפנות ואולי אני לא אספיק לעבור 3 מטרים לפני שהמכונית שנמצאת כל כך רחוק באופק תגיע אלי ותדרוס אותי. אולי. למרות שזה יכול להיות נחמד אם מישהו היה דורס אותי כבר.
בסוף אני עושה את זה, אני בצד השני. עכשיו צריך להגיע הביתה, חמש דקות הליכה, מפתחות אצלי ביד, הכל בסדר. אני מזכירה לעצמי שהכלבים של השכנים תמיד נובחים כשאני עוברת, אז אין צורך להבהל. אבל אני בכל מקרה נבהלת.
אני מגיעה לשער, פותחת אותו, עוברת את הכניסה. החלון מראה לי את מה שאני כבר יודעת, מקס בבית.
אני פותחת את הדלת הנעולה ומרגישה קצת יותר טוב. הבית הוא סוג של מקלט. מקס נמצא בחדר שלנו, יושב על המיטה, מול המחשב, עובד. אני דיי בטוחה שבערב, לפני שנלך לישון, הוא יבקש ממני שאעשה לו מסאז’. תמיד כואב לו הגב מישיבות ארוכות מול המחשב, במיוחד כשזה על המיטה ולא על כסא. סביר להניח שלא אכנע מייד ואומר לו שהוא צריך לעשות יוגה ומתיחות כמוני, אז גם לו לא יכאב הגב. אבל הוא לא יעשה את זה ואני אעשה לו מסאז’.
מקס מחייך ואומר לי שלום, אני שמחה לראות אותו בחזרה.
“כמה דקות אני מסיים משהו ואז נלך לאכול.”
אני פורקת את התיק שלי בינתיים ומחליפה בגדים, מקווה ש”כמה דקות” זה באמת כמה דקות, לפעמים אני צריכה להזכיר לו כמה פעמים שאני מחכה. אבל זה בסדר, הוא משלם על זה בחזרה כשאני מתעצבנת עליו או כשאני חושפת את החסרונות האחרים שלי.
הפעם והוא נאמן למילתו וקם מהמיטה. אנחנו במטבח הוא חותך סלט ואני מחממת לנו משהו מאתמול, כנראה מחר כבר נצטרך להכין משהו חדש. ערימת הכלים המלכלכים עדיין שם, לא נותנת לי מנוחה. זה כבר ככה משלשום וזה מציק לי יותר ויותר, מישהו מאיתנו יצטרך לשטוף אותם בקרוב, אבל כרגע ממש לא מתחשק לי.
אני רוצה לאכול ולפרוק את היום שעבר עלי בפני מקס. וזה מה שאנחנו עושים אוכלים ואני מספרת לו מה היה לי היום ואילו עובדות מעניינות הכרתי. אני שואלת על היום שלו והוא מספר, בדרך כלל אני מקשיבה אבל היום אני מעופפת למחוזות אחרים במקום. אולי הוא מדבר יותר מדאי ואולי אני פשוט מתקשה להתרכז היום. אני לא יודעת.
עדיין מוקדם מדאי בשביל ללכת לישון אבל עדיין שנינו נשכבים על המיטה ומתחבקים.
“מקס, אני מפחדת מהעבודה הארורה הזו” אני מתחילה, הוא מחבק אותי ושותק ואני מספרת לו על כל מה שמחריד אותי בלימודים. והוא מקשיב ואומר שבסוף אני אסתדר. בדרך כלל הוא מנסה לתת לי עצות, לומר לי שאני צריכה לחשוב באופן מסויים ולהרגע. אני דיי לא אוהבת את העצות האלה, אני כבר מכירה את כולם. אבל היום הוא כנראה עייף מדאי בשביל לנסות לסייע לי בצורה אקטיבית יותר.
אנחנו שקטים ושוכבים מחובקים במיטה, זה כל כך נחמד. אני מרגישה לאט-לאט משוחררת יותר, הריאות שלי יכולות לקחת אוויר מבלי להתאמץ וחיוך מופיע לי על הפנים. כשאני בבית, כשאני איתו, אני מרגישה את עצמי בחזרה ולמספר רגעים שוכחת את כל מה שאני צריכה ורוצה לעשות.

חומה או חבל
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך