יום ולילה- פרק 10

shira_19 27/04/2021 142 צפיות 2 תגובות

ג’יאן

אני סמכתי על אנדרו, היו לי סיבות טובות מאוד שבגללן בחרתי להישאר לצידו במשך כל השנים האלה מעבר לכך שהוא היה החבר הכי טוב שלי. גם סמכתי על כישורי הבילוש שלו ועל הכישרון שלו למצוא קצה חוט במקומות שבהם נראה מבוי סתום, אך אני מניח שהיום הדעה שלי עליו כבלש השתנתה. תמיד תפסתי את אנדרו בתור בחור הגיוני ואחראי למדי, אני בטוח שאם הייתי לומד איתו בבית ספר אז הייתי תופס אותו נאבק עם איזה בריון שניסה להציק לילד בכיתה נמוכה משלו או הולך ראשון לעדכן את המורה במשהו לא בסדר שקורה מבלי שאכפת לו שכולם קוראים לו בשמות או חושבים שהוא מלשן.

היום התפיסה הזו השתנתה מעט, אולי כי מצאתי את עצמי הולך אחריו בשכונה חשוכה ללא אורות שנראתה כמעט כאילו הייתה רדופה על ידי רוחות. השקט ששרר מסביב גרם לי לחשוב שאולי מי שגר כאן פעם החליט לנטוש את האזור כי שמע איזו אגדה אורבנית מפחידה כל כך על האזור, הזכוכיות של פנסי הרחוב היו מנופצות, כך שאף אחד מהפנסים לא עבדו יותר, חוץ מפנס אחד שהאור שלו הבהב, כמו צבע צהוב ברמזור שמאותת לנהג לעצור. הייתה לי תחושה שבאמת היה כדאי לנו לעצור, אבל אנדרו רק המשיך ללכת קדימה בזמן שהעיף מבט במספר של כל בניין.

“אני יודע שאתה לא מבין למה הבאתי אותך לכאן, אבל עוד מעט אתה תבין הכל,” אמר אנדרו שהמשיך לצעוד לפניי.

“אני חשבתי שאנחנו הולכים לחקור על ההיעלמות של הערפדים ושהתכוונת לחקור כמה מכשפות, לא תיארתי לעצמי שנקודת ההתחלה של החקירה תהיה דווקא כאן. אתה חושב שכאן נחטף אחד מהערפדים? שכאן הכל התחיל?”

“הו…זה לא יעזור לחקור את המכשפות, לא הייתה שום מכשפה שהייתה קרובה לזירת הפשע, וגם אם אמצא אחת או מישהו ימסור מידע על חשודה, היא לא תמסור לי מידע לא משנה כמה אתאמץ, אני מניח שזה אחד מהדברים היפים אך המעצבנים כשזה נוגע למכשפות,” הוא אמר ואני הרמתי גבה.

“אתה מתכוון לזה שהן מסתוריות וטובות בלשמור סוד?” שאלתי והוא הניד בראשו והסתובב אליי.

“הקהילה שלהן, השורשים שלהן, הקשר של מכשפה אחת לאחרת, הן לא יכולות לבגוד בקשר הזה ביניהן,” הוא אמר. “אם תסתכל על כל יצור על טבעי, אתה תראה שהוא מסוגל לחיות לבד, הוא אל חייב להיות חלק מקהילה שלמה. אולי אם ערפד יעביר שנים לבדו הוא ישתגע או יעשה עצוב, אבל הוא עדיין יהיה חזק ובעל יכולות. אנשי הזאב הבודדים שאינם חלק מלהקה, ירגישו כנראה כל חייהם שמשהו חסר להם, אבל הם גם ימצאו דרך לשרוד ויעשו לזאבים בודדים, וכך גם אם כל יצור על טבעי, לרוב היצורים אין קשרים שמחזיקים אותם וכובלים אותם להיסטוריה או עבר מסוים, אבל אצל מכשפות, אצל מכשפות זה אחרת.”

“שמעתי כבר על מכשפות שחיו לבדן או החליטו לנתק קשר עם כל קרוביהם או להתכחש לכך שהן יכולות לעשות לחשים או קסמים מסוימים,” אמרתי והוא הנהן.

“נכון, אבל שמעת גם על ההשלכות של מעשה כזה?” הוא שאל אותי. “למכשפות הרי יש היסטוריה ארוכת שנים, אבל יותר מכך, יש להן קשר חזק לדורות הקודמים שלהן, למכשפות הקדומות ביותר. אף מכשפה לא תחשוב אפילו לבגוד בערכים שלה או בדברים שלימדו אותה שאין לעשות, כי כל מכשפה יודעת שדבר כזה נחשב לבגידה. מכשפות אחרות ימצאו דרך לפגוע באותה בוגדת, בין אם מדובר בכישוף או קללה או אפילו שימוש במאגיה שחורה, ואם הבגידה היא נוראה כל כך או עבירה על חוק קדוש כל כך, אז המכשפות הקדומות דואגות ליצור קללה או אפילו לקחת את הכוחות הקסומים של אותה מכשפה.”

“איך אתה יודע את כל זה?” הבטתי בו בפה פעור מכמות המידע שהפיל עליי כרגע.

ניצוץ הופיע בעיניו. “כי אני מכיר אחת כזאת, מכשפה שבחרה לעבור על הכללים שלהן וברחה. היא נענשה והכוחות שלה נלקחו ממנה, אך היא עדיין יכולה להשתמש בכלים עתיקים ופשוטים יותר כמו קלפים או קריסטלים ואפילו כדור בדולח.”

“כדור בדולח?” גיחכתי. “הדברים האלה עוד קיימים בכלל?”

“אני הייתי ספקן בדיוק כמוך, אבל המכשפה הזאת היא קצה החוט היחיד שיש לי כרגע, אז אם כמה שאני ספקן, אני מעדיף להאמין כרגע שהסיפורים ששמעתי עליה נכונים. אולי היא תוכל לגלות לנו עוד פרטים על הערפדים שנעלמו ואולי היא תצליח לראות מה בדיוק קרה לאותו ערפד שמת מול הדירה שלנו,” הוא אמר והניח את ידו על כתפי. “אתה רוצה בדיוק כמוני למצוא תשובות, לא?”

נאנחתי והבטתי בפניו למשך כמה רגעים לפני שהנהנתי בראשי. “בסדר.”

אנדרו הנהן. “יופי, כי בדיוק הגענו.”

הבטתי בבית שעליו לא היה רשום מספר ותיבת הדואר שהייתה אמורה להיות לצד הדלת, הייתה זרוקה על הרצפה, יחד עם מכתבים ועיתונים שכבר הספיקו להיקרע ולהירטב בגשם. הצצתי לעבר חלונות הבית שדרכם לא היה ניתן לראות דבר כי הבית היה חשוך לחלוטין. אנדרו כבר הספיק ללכת במעלה השביל ונעצר מול הדלת, בזמן שאני עמדתי באותה נקודה ובהיתי בו.

“אנדרו, אתה בטוח לגביי זה?” שאלתי. “לא נראה שיש כאן מישהו…”

“אתה סומך עליי, נכון?” הוא שאל ואני הנהנתי וצעדתי לכיוונו באיטיות כשהוא סימן לי בראשו להתקרב גם כן לדלת. הוא דפק עליה מספר פעמים וברגע שהרחיק את ידו, הדלת נפתחה בחוזקה ואני הופתעתי לגלות שפנים הבית לא היה חשוך כמו השכונה בה צעדנו, אלא הבית היה מואר בפנים, במן אור חמים שהזכיר לי את קרניה החמימות של השמש.

“איך…” מלמלתי והבטתי שוב החוצה בחלונות שעדיין הבית נראה חשוך דרכם.

“זה לחש הגנה,” שמעתי קול נשי אומר. “הלחש האחרון שהצלחתי לעשות לפני שלקחו ממני את הכוחות שלי.”

הסתובבתי לשמוע הקול, וכעת ראיתי שמולנו עמדה אישה שנראתה הרבה יותר צעירה ממה שחשבתי שתהיה, בערך בשנות העשרים לחייה. היא לבשה זוג מגפיים שחורות ארוכות שהגיעו עד לברכיה והתאימו לצבע החצאית השחורה מעור שלבשה. ציפיתי לפגוש מישהי יותר רצינית ומדוכדכת מכך שאיבדה את כוחותיה והתרחקה מהקהילה שלה, אך במקום זאת היא נראתה חופשיה, משוחררת. אפילו שיערה השחור היה קצוץ בצורה לא שוויונית, כאילו היא הסתפרה בעצמה והחליטה להשאיר אותו כך. חיוך רחב עלה על שפתיה שהיו צבועות בצבע סגלגל ומיד לאחר מכן היא זזה הצידה ופרשה את ידה לרווחה אל תוך הבית.
“הרבה זמן לא הגיעו אליי אורחים, ברוכים הבאים,” היא אמרה ואנדרו חייך אליה ונכנס פנימה ואני נכנסתי מיד אחריו לפני שהדלת נטרקה אחריי בחוזקה.

“נדיה, תודה שהסכמת לדבר איתנו,” אמר אנדרו. “אני בטוח שלא היה לך קל…”

“זה היה הרבה יותר קל ממה שאתה חושב,” היא אמרה וצעדה אל תוך הבית בזמן שאנחנו צעדנו אחריה. “אני מאמינה שהמכשפות צריכות לשלם סוף סוף על כל הדברים שהן עושות או שאולי אחת ולתמיד הן יצליחו להבין עד כמה הכללים שלהן טיפשיים.”

“אז את לא מצטערת, על זה שברחת?” שאלתי והיא עצרה והסתובבה באיטיות בכדי לפגוש את פניי. מבטה היה חסר בושה ומשועשע, כאילו לא מדובר בשאלה רצינית.

“ביום שברחתי, הרגשתי חופשיה סוף סוף, כאילו קיבלתי בחירה שוב, כאילו כל מה שכבל אותי קודם נעלם. אני לא מצטערת, אני מצטערת שלא עשיתי את זה קודם,” היא אמרה. “כמובן שאם לא מדברים על השוק שאימא שלי קיבלה ועל כך שהמכשפות לקחו ממני את כל הכוח שלי. זה די מטופש כשחושבים על זה, תמיד אומרים למכשפות צעירות שהכוח שלהן הוא הדבר שייתן להן תחושת חופש ואושר אמיתית, בנוסף לקשר עם שאר המכשפות, אבל זאת טעות, לפעמים הכוח הוא מה שדווקא מרחיק אותך מכל מה שאתה רוצה להיות,” היא המשיכה ואז הטתה את ראשה. “לא ככה, ג’יאן? אני בטוחה שהיית נותן הכל בכדי לחזור לרגע בו הכל השתנה.”

“איך את יודעת איך קוראים לי?” שאלתי. “איך את יודעת ש….”

“העיניים שלך, הן מספרות הכל…” היא מילמלה ואני צמצמתי את עיניי בבלבול וסובבתי את ראשי לעבר אנדרו שרק משך את כתפיו והמשיך לעקוב אחריה לתוך הסלון. בזמן שסקרתי את הקירות והרהיטים השונים בבית, גיליתי שלא היה בבית שום סימן לכך שהייתה מכשפה בעבר. לא היו מפוזרים ברחבי הבית קריסטלים בצבעים שונים וגם לא היה בסלון שולחן עם בקבוקים קטנים שנועדו להכנת שיקויים, לא שאני חושב שיש לה דרך להכין שיקוי בלי רכיבים או צמחים מסוימים, ונראה שהכל היה מת בשכונה הזאת, אז היה קשה לי להאמין שהיה ניתן לגדל כאן משהו.

בסלון הבית הייתה טלוויזיה קטנה וספה בצבע ורוד צעקני שגם לא התאימה לצבע הקירות שהיו בצבע צהוב. אך נראה כי לא רק הסלון היה כך, כי גם שולחן האוכל היה מכוסה במפה סגולה וכל אחד מהכיסאות מסביבו היה בצבע אחר. היה נראה כאילו החליטה לפזר את צבעי הקשת באופן רנדומלי לחלוטין ברחבי הבית ופשוט לזרום עם התוצאה שיצאה, גם אם היא יצאה לא שגרתית וקצת מוזרה.

היא סימנה לי ולאנדרו להתיישב מסביב לשולחן בזמן שניגשה לארון עם כלי חרסינה שהיה מולו והוציאה ממנו משהו. היא הניחה קופסא קטנה מעץ על השולחן ורגע לאחר מכן הלכה שוב לעבר הארון וכשחזרה הניחה על השולחן כדור בדולח. הרגשתי כמו בסרטים האלה שהייתי נוהג לראות כשהייתי קטן יותר, כאילו עוד רגע היא תקרא את העתיד שלי או תפתח לוח סיאנס בכדי שנתקשר עם רוחות שמכירות את הגורם לכל ההיעלמות של הערפדים.

היא לקחה את הקופסא מעץ שהניחה על השולחן ונשפה עליה קלות בכדי להעיף ממנה את האבק שכבר הספיק להצטבר עליה.
“מצטערת,” היא גיחכה. “עבר זמן מאז שהשתמשתי בהם. לא באים לבקר אותי הרבה אנשים.”

היא אומנם חייכה, אבל הייתה לי הרגשה שגם אם היא הייתה שמחה כל כך להיות חופשיה, יכול להיות שהחופש עליו היא מדברת הוא בודד יותר ממה שהיא רוצה לגלות. אף פעם לא חשבתי על זה, שאולי חופש ובדידות יכולים לבוא גם יחד, ולא בהכרח בנפרד.
היא החלה לטרוף את הקלפים שהיו בתוך הקופסא וערבבה אותה בין ידיה במהירות שהדהימה אפילו אותי.

“את כנראה יודעת למה באנו הנה ועוד בשעה כזאת, ערפדים נעלמים מהעיר ו-”

“אני יודעת,” היא ענתה והמשיכה לערבב את הקלפים במהירות.

“את יודעת?” חזר אחריה אנדרו והיא הנהנה ולבסוף הניחה את החפיסה על השולחן. תהיתי לעצמי כמה פעמים עשתה את הפעולה הזאת בכדי להיות מיומנת כל כך בערבוב קלפים.

“אני יודעת על הערפדים, אני יודעת על החקירה ואני יודעת שאתם חושדים שהמכשפות אחראיות לכך,” היא אמרה. “והאמת היא שאני אפילו לא מופתעת, היה ידוע שהמצב ידרדר ויגיע לנקודה הזאת בשלב כזה או אחר.”

“מי ידע על כך?” שאל אנדרו והיא חייכה במרירות בזמן שפרסה כמה קלפים ופרסה אותם על השולחן.

“אני ידעתי, קצת אנוכי מצדי לברוח כשהכל עמד להיהרס במילא, אבל אני מניחה שלא רציתי להיות חלק מזה,” היא אמרה. “לא שאני יכולה לראות את העתיד או משהו כזה, אבל כל אידיוט יכל לנחש שהמכשפות מתישהו יתחרפנו לגמרי וינסו לפגוע ביצור על טבעי אחר בטענה שהן מנסות להגן על עצמן.”

“אבל את כן רואה, אם לא את העתיד, אז משהו אחר,” אמרתי והיא הרימה את ראשה מהקלפים והסתכלה עליי.

“אתה חד הבחנה…” היא מילמלה ואז תקתקה עם אצבעותיה על השולחן. “צייר?” היא שאלה ולפני שהספקתי לפתוח את פי היא כבר תיקנה את תשובתה. “צלם.”

“אני לא רואה את העתיד, או את העבר או את ההווה,” היא אמרה כשראתה ששנינו שתקנו למשמע תשובתה. “פשוט יש לי אינטואיציה מאוד מאוד חזקה, וזה משהו שאפילו מכשפות רבות עוצמה לא הצליחו לקחת ממני.”

“למה הקלפים ריקים?” שאל אנדרו. עקבתי אחר מבטו והסתכלתי על הקלפים שאכן לא הופיעו עליהם שום ציורים או סמלים, כולם היו בצבע לבן.

“כי אלה קלפים מכושפים, רק מכשפה יכולה לראות את הציורים שבהם. למען האמת, למזלכם אתם לא יכולים לראות אותם, אלא ציורים די מאיימים ואפילו מפחידים,” היא אמרה. “אותו דבר עם הבדולח,” היא אמרה והעבירה את ידה על הכדור ששמה במרכז השולחן. “מסוכן לתת ליצור אחר לראות את הבאות.”

“אז איך ידעת שהמכשפות ינסו לפגוע בערפדים?” שאל אנדרו והיא נאנחה.

“לא ידעתי שמכשפות יפגעו בערפדים, ידעתי שהן יפגעו בסוף במישהו, פשוט לא ידעתי במי. המכשפות תמיד היו קצת היסטריות, בכל הפעמים בהם דיברתי עם אימא שלי או סבתא שלי, תמיד נהגו להזכיר לי את ציד המכשפות ושאין לתת לאירוע מהסוג הזה לחזור על עצמו. אני מניחה שמכשפות תמיד מרגישות שהן צריכות למצוא דרך לשרוד, לברוח, לשמור על המקום שלהן, וברגע שחשו בסכנה אז הן החליטו לעשות משהו בנושא.”

“אם את מנסה להאשים את הערפדים, אז את טועה. אף ערפד לא לקח דם או עשה מעשה אסור, וחוץ מזה, כל ערפד שאני מכיר מקפיד לשמור על מרחק ממכשפות כמו שהן שמרו עליו מאיתנו. ככה היה סדר עד עכשיו, ככה כולם הרגישו בטוחים,” אמר אנדרו. “וגם אם הקיום שלנו מאיים עליהן, זה לא אומר שהן יכולות פשוט לחטוף ערפדים, סתם ככה.”

אנדרו המשיך לדבר, אך לא נראה כי היא כבר הקשיבה לו, אלא היא צמצמה את עיניה כשהביטה בקלפים ואז העיפה מבט לעבר כדור הבדולח.
“הם חזרו אחרת…” היא מילמלה. “עם תאווה לדם.”

“מה אמרת עכשיו?” שאל אנדרו, אך היא לא הביטה בו, אלא התרכזה בכדור הבדולח.

“חזר ערפד אחד, אבל הוא חזר אחרת, הוא היה צריך דם, אבל שום כמות של דם לא הייתה מספיקה, הוא היה מת בכל מקרה,” היא אמרה. “גם האחרים יחזרו ככה…”

“למה את מתכוונת כשאת אומרת שהוא היה מת בכל מקרה?” שאלתי בשקט ואפילו הרגשתי צמרמורת קלה כשראיתי את הצבע השחור שמילא את כדור הבדולח. לא ראיתי אף דמות או משהו ברור, אבל הייתה לי הרגשה שנדיה ראתה, כי עיניה נפערו והיא הרחיקה את ידיה מכדור הבדולח.

“מה ראית?” שאל אנדרו שרכן מעט קדימה.

נדיה הנידה בראשה וגירדה את מצחה, כאילו ניסתה להבין במה חזתה כרגע. “קסם…קסם שחור,” היא אמרה בשקט, לא היה נשמע כאילו היא בעצמה האמינה למה שאמרה, או אולי היא פשוט קיוותה שמה שאמרה לא היה נכון. “מישהו השתמש בקסם שחור, זה קסם עתיק מאוד, משהו שאי אפשר לבטל.”

“אין דבר כזה, לכל קסם יש פיתרון,” התעקש אנדרו, אבל היא רק הביטה מטה על הקלפים והנידה בראשה שוב. “רק המכשפה שמשתמשת בסוג הקסם הזה יכולה לבטל אותו, ומכשפות שמסוגלות להשתמש בקסם כזה הן נדירות כל כך, שקשה לי להאמין שיהיה אפשר אפילו למצוא אותן לפני שיהיה מאוחר מדי.”

היא חיבקה את גופה ושפתיה החלו לרעוד, ואם לא הייתי רואה טוב כל כך, אולי אפילו הייתי חושב שדמיינתי את העובדה ששפתיה איבדו מצבען הסגלגל ונעשו סדוקות.
“זה רע…זה רע כל כך. מי שעשה את זה לא מתכוון לעצור, הערפדים שעוברים את זה סובלים, אני יכולה להרגיש את הסבל שלהם, וזה רק הולך להחמיר….” היא אמרה. “ומה שיותר גרוע הוא שאני יכולה להרגיש את זה גם אצלכם, זה יגיע גם אליכם, מישהו מכם או מישהו קרוב מאוד אליכם הולך להיפגע. אתם חייבים להיזהר….אתם חייבים להיזהר.”

“אבל מי עושה את זה? מי אחראי לכל זה?” אנדרו המשיך לשאול והיא רק הנידה בראשה. “תעזרי לנו למצוא אותו או אותה או-”

“מישהו רע, מישהו עם לב ממש רע,” היא מילמלה בזמן שאספה את הקלפים שלה בידיים רועדות. היא עמדה גם לכסות את כדור הבדולח שעל השולחן, אך עצרה כשהבחינה כנראה בדבר נוסף.

“מה?” שאל אותה אנדרו בקול יבש כל כך, שכנראה ציפה לחדשות גרועות עוד יותר מזה. לא שחשבתי שיכולות להיות חדשות גרועות עוד יותר.

“אני רואה מישהי שאתם מכירים ביער…” היא אמרה. “היא הלכה לאיבוד ביער, היא הולכת להיות בסכנה גדולה. אסור לה להתקרב לשם.”

“על איזה יער את מדברת?” שאל אנדרו. “אנחנו באמצע ניו יורק. הכי קרוב לעצים וצמחייה זה הסנטרל פארק.”

“זה כי לא יתנו לכם להיכנס לשם, אלא אם כן ירצו אתכם שם.”

“מי לא יתנו?” שאל אנדרו אבל היא רק צמצמה את עיניה והנידה בראשה, כנראה היא לא ראתה כבר דבר.

“את מי ראית ביער הזה?” שאלתי בשקט. כבר ששאלתי את השאלה, התחרטתי עליה. אני מעריך את אנדרו על כך שהוא מסוגל להתמודד עם כל אמת שיספרו לו, אבל אני לא כזה, אני לא בטוח שאצליח להתמודד עם כל אמת, לא כזאת לפחות.

“אני לא יודעת, אני רק רואה יער גדול, והריסות עתיקות,” היא אמרה. “מה שכן, היא צריכה להתרחק משם, לא כל מי שנכנס ליער הזה יוצא ממנו בחיים.”

יום ולילה- פרק 10
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

את ממש מוכשרת והסיפורים שלך הם בין היפים שיצא לי לקרוא באתר!
בבקשה תמשיכי!!! 😊

01/05/2021 13:34

תודה רבה! איזה כיף לשמוע :)

06/05/2021 22:36
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך