יום ולילה- פרק 4

shira_19 04/04/2021 195 צפיות אין תגובות

ויולט

כשהגעתי לבית ספר, עלתה בראשי המחשבה לחפש אחר אווה בכדי לקבל ממנה כמה הסברים, אבל לפי ההיכרות שלי עם אווה, היא כנראה זאת שכבר החלה לחפש אחריי בכדי לחקור אותי במלוא מובן המילה לגביי אתמול.
היא שלחה לי כל כך הרבה הודעות והתקשרה אליי כל כך הרבה פעמים שכבר החלטתי לכבות את הטלפון בידיעה שהיא יכולה להמשיך לעשות זאת גם עד הבוקר בכדי שתוכל לשמוע את כל הפרטים.

לאחר קצת מחשבה נוספת על כל העניין, הבנתי שאני אפילו לא צריכה לעשות הרבה בכדי להחזיר לה על כך שהשמיטה כמה פרטים לגביי ג’יאן והסתירה ממני מידע חשוב. הנקמה המתוקה ביותר במקרה של אווה, היא לא לתת לה מענה ולהשאיר אותה סקרנית לגביי כל העניין.

זה אולי נשמע קצת מרושע מצדי, או אולי אפילו קצת ילדותי, אבל הייתי חייבת שהיא תלמד שאם היא לא רוצה שלא אספר לה דברים, אז היא צריכה לפעול באותה הצורה.
להפתעתי, היא מצאה אותי רק בזמן הפסקת הצהריים. ניסיתי להסתיר את החיוך שעל פניי כשראיתי אותה צועדת לעבר העץ שעליו נשענתי בצעדים מהירים.

“היי,” הצצתי לעברה כששמעתי אותה מתנשפת כשלבסוף עמדה מולי. הבטתי עוד כמה רגעים בפניה לפני שחזרתי לשרטט במחברת שלי שבה תמיד נהגתי לצייר.

“היי?” היא אמרה והניחה את ידה על מותנה. “זה כל מה שיש לך להגיד לי? היי?”

שמעתי את התסכול שבקולה, אך במקום להתייחס לכך, המשכתי לשרטט עם העיפרון שלי ולהתנהג כאילו הכל כרגיל.
“קרה משהו?” שאלתי, וזאת הייתה הנקודה בה היא לא עמדה בזה וכבר החלה להוציא את כל מה שישב על ליבה, והו, היה לה הרבה מה לומר לי.

“את צוחקת עליי? אני חיפשתי אותך בכל הבית ספר, שלחתי לך מלא הודעות, אבל במקום לענות לי כמו שחברה טובה הייתה עושה, את מציירת לי בחצר ומתעלמת מהשיחות שלי. אני חושבת שמגיע לי לשמוע מהחברה טובה שלי איך הלך לה הדייט אתמול. אני עבדתי מאוד קשה בשביל למצוא מישהו שיעמוד בדרישות שלך, ולקח זמן עד שהצלחתי לשכנע אנשים שלא מדובר בפרופיל פיקטיבי או בבדיחה כשאמרתי להם שאני מנסה לסדר דייט לחברה שלי,” היא אמרה ואז נשענה על העץ ועצמה את עיניה בזמן שהסדירה את נשימתה. תהיתי כמה סיבובים היא עשתה בבית ספר עד שמצאה אותי. “אפילו היה שלב אתמול שפחדתי שאולי התחרטת ולא הלכת בסוף.”

“חשבתי שפחדת שאולי ערפד חטף אותי ושם אותי במאורה האפלה שלו ושלעולם לא תראי אותי יותר, אבל אני מניחה שגם החשש שלך רציונאלי.”

“אויש, באמת, אף ערפד לא חוטף מישהו היום, זה בניגוד לכל ההסכם שהם חתמו עליו, יש לערפדים מוניטין לשמור עליו, הדבר האחרון שהם צריכים הוא להרוס את היחסים שלהם עם בני אדם, ובלי קשר להסכם, קשה לי להאמין שזה מה שערפדים אוהבים לעשות בזמנם הפנוי,” היא אמרה והתכופפה באיטיות עד שהתיישבה על הדשא לידי. היא ישבה בישיבה מזרחית וסידרה את החצאית שלה בכדי שהבד הדקיק לא יעוף באוויר או יעלה למעלה.

“איזה הסכם?” שאלתי כשהפסקתי לרגע לצייר ובהיתי בעיפרון שלי שהחוד שלו כבר לא היה חד כל כך, מה שהקשה עליי ברישום תווי הפנים של הדמות שציירתי.

“את יודעת, ההסכם הזה שאומר שערפדים לא יכולים כבר לנשוך בני אדם ולקחת את הדם שלהם או לעשות מה שהם רוצים כמו בעבר, למדנו על זה בשיעור היסטוריה לפני כמה שנים, שהממשלה חוקקה חוקים מסוימים בכדי לאפשר לכולם לחיות בהרמוניה יחד, טוב, אולי הרמוניה זאת לא המילה המדויקת, אבל…” היא הציצה לעברי וזעפה את פניה כשהבינה שלא בדיוק הקשבתי לה, אלא התעסקתי במקום זאת בעיפרון שלי. “רגע, אבל את כבר יודעת את כל זה, אפילו ישבנו אחת ליד השנייה באותה תקופה, את שואלת את זה רק בכדי להרוויח זמן ובכדי שלא אשאל אותך על אתמול, נכון?”

“אולי,” צחקקתי והיא לקחה את העיפרון מידי תוך רגע והניחה אותו מאחורי גבה כהושטתי את ידי בכדי להשיג אותו חזרה.

“אז, איך היה הדייט?” היא שאלה ואני גילגלתי את עיניי.

“אל תגלגלי עיניים,” היא שילבה את זרועותיה. “למרות כל המשחקים האלה שלך, את לא נראית כועסת במיוחד, אז אני מנחשת שזה לא היה כל כך נורא. קדימה, וי, אני רוצה לשמוע הכל!”

“כמובן שאת רוצה,” גיחכתי ואז סימנתי לה עם ידי להחזיר לי את העיפרון קודם. היא סקרה את פניי ואז הושיטה לעברי את העיפרון בזהירות בזמן שעיניה הביטו בי כל הזמן, כאילו ניסתה להזהיר אותי באמצעות מבטה שחסר לי אם אמשיך להתחמק מלדבר על הנושא. הבנתי שאני צריכה לחשוב טוב טוב מה הייתי מוכנה לספר לה, לא רציתי לטפח את התקוות שלה לכך שאבוא לנשף, אך גם לא יכולתי לשקר לה ולומר לה שזה היה הדייט הכי נורא שהיה לי בחיים, כי למרבה ההפתעה, זה לא היה המקרה.

“נו כבר, את מוכנה כבר לפתוח את הפה ולהוציא ממנו משפט תחבירי שאוכל להבין?” היא אמרה ואני צחקתי שוב. יכולתי להמשיך ככה שעות ולגרום לה לסבול מרוב שהסקרנות הרגה אותה, אבל אפילו אני ידעתי שלכל דבר יש גבול.

“זה לא היה נורא, בסדר? את שמחה עכשיו?” היא הביטה בי וסימנה לי בידה להמשיך לדבר, וכשראתה שלא עשיתי זאת היא הזעיפה פנים ושרבבה את שפתיה.

“אני צריכה הרבה יותר מידע מזה,” היא התלוננה. “על מה דיברתם? מה את חושבת עליו? איך הגבת כשהוא גילה לך שהוא ערפד? והדבר הכי חשוב, האם הולך להיות דייט שני?” היא הרימה את גבותיה והזיזה אותן בצורה שאני כנראה לעולם לא אצליח.

“הוא לא היה צריך לספר לי, הבנתי את זה בעצמי,” אמרתי. “האמת, זה לא היה קשה כל כך. כל אחד שיודע פרטים בסיסיים על ערפדים היה מצליח לחבר בין הנקודות.”

” אבל את חייבת להודות שלמרות שאני לא יודעת מה הטעם שלך בבנים, עדיין עשיתי עבודה די טובה, כלומר, יש אנשים שהם פשוט הטעם של כולם, את יודעת?”

“אם את רוצה שאגיד לך שאני חושבת שהוא מושך ונראה טוב, אז התשובה היא כן,” אמרתי בשקט בזמן שעברתי עם האצבע שלי על הקו החיצוני שהקיף את הדמות שרשמתי על הדף. “אבל זה יותר מזה, שאלתי אותו כל כך הרבה שאלות על ערפדים ועל חייו כערפד, על מיתוסים ואגדות שקראתי, הייתי בטוחה שבשלב מסוים פשוט יימאס לו והוא יקום וילך, אבל הוא היה סבלני מספיק בכדי לענות לי על הכל בצורה הכנה ביותר. אני לא מכירה הרבה אנשים שיש להם סבלנות לאנשים סקרניים כמוני.”

“אל תגידי לי שעל זה דיברתם כל הערב?” היא הניחה את ידה על מצחה ונאנחה. “אז אני מבינה שאין דייט שני…”

“מה גורם לך להגיד את זה? ” שאלתי והיא חייכה במרירות.

“בגלל שהוא בטח השתעמם מלענות על כל השאלות שלך, ואני בטוחה שהיו לך הרבה. אני ידעתי שהייתי צריכה להכין אותך יותר טוב, אימא שלי אמרה לי לא לדאוג ושיש לה הרגשה טובה לגביי זה, אבל כמובן ש…” היא המשיכה לדבר, ועכשיו זה כבר נשמע כאילו היא יותר דיברה לעצמה מאשר אליי, אך אני הפסקתי להקשיב כשהיא החלה לדבר על אימא שלה.

“את סיפרת על זה לאימא שלך?” שאלתי בזמן שהרגשתי את לחיי מתחממות. אני יודעת שאווה חיה רק עם אימא שלה, וששתיהן היו קרובות כל כך שהן היו מסוגלות לדבר על הכל אחת עם השנייה, בלי טיפה של בושה, אך לא חשבתי שגם אני הפכתי לנושא שיחה בבית שלהן. “אתן דיברתן עליי?”

“אל תיקחי את זה כל כך קשה, בסך הכל ניסיתי להתייעץ איתה כשעברתי על הפרופילים באפליקציה, שתדעי, אולי אמא שלי בת כמעט חמישים, אבל היא עדיין יודעת בדיוק איזה משפטי פתיחה לכתוב לבחורים או אילו שאלות לשאול. אל תדאגי, ברוב המקרים אני עשיתי הכל, אבל היו פעמים שהייתי צריכה עזרה מגורם קצת…מנוסה יותר בתחום.”

“אלוהים ישמור,” אמרתי והצטערתי באותו רגע שלא הייתה לי מניפה בתיק או משהו שיכולתי לאוורר באמצעותי את פניי החמות. “את יודעת משהו, מצד שני, אני אפילו לא רוצה לדעת איזה חלק אמא שלך לקחה בנושא, אני אפילו לא רוצה לדעת מה כתבת לאנשים או מה אמרת לג’יאן לגביי, לפעמים באמת עדיף לדעת כמה שפחות.”

“וסתם שתדעי,” התחלתי לומר, ואולי הבטחתי לעצמי לחכות לפני שאספר לה עוד, אבל הייתי חייבת להוכיח לה שהיא טעתה. “כן הולך להיות דייט שני, אחרי שאעבור את המבחן במתמטיקה בשלום.”

“אבל…המבחן הוא רק שבוע הבא, את לא יכולה לתת לו לחכות כל כך הרבה עד לדייט הבא. זאת אומרת, אני לא אומרת שאת צריכה להיפגש איתו כבר היום או מחר, אבל-”

“אווה,” אמרתי וסגרתי את המחברת שלי לפני שהחזרתי אותה לתיק שלי שהיה כבר חצי פתוח. “אני מודה לך על כל העזרה שלך, באמת, אבל אני לא מתכוונת להתנהג לפי חוקים מטופשים שהחברה קבעה ולחכות מספר ימים מסוימים בשביל להיפגש עם בחור או מספר שעות עד אגיב לו להודעה, ואני ממש לא מתכוונת להעמיד פנים שאני מישהי שאני לא ולהיזהר שלא לשאול יותר מדי שאלות או לא לדבר על אומנות או היסטוריה בגלל החשש שהאדם שאיתי ישתעמם. אם בחור חושב שאני משעממת, או שאני לא עומדת בסטנדרטים מסוימים, אז זה אומר שהוא כנראה לא הבחור בשבילי, ואני ממש בסדר עם זה.”

“לפעמים אני באמת לא יודעת מה לעשות איתך, ויולט, תאמיני לי,” היא אמרה לאחר שקמתי מהדשא ובמקום לענות לה הושטתי את ידי ועזרתי לה לקום גם כן.

“אני מקווה שעניתי לך על כל מה שרצית לדעת, עכשיו אפשר ללכת לכיתה? נהיה לי חם ואני מעדיפה לשבת במזגן מאשר להישאר כאן,” אמרתי והיא חייכה.

“למה? כל השיחה על ג’יאן הביכה אותך?” היא שאלה ואז התקרבה אליי בכדי להביט מקרוב בפניי. “וואו, ויולט קורו מובכת, זה חדש.”

לקחתי את הגומייה שהייתה כרוכה סביב מפרק כף ידי בכדי לאסוף את שיערי. “אם תמשיכי ככה, אני לא אספר לך יותר כלום, במיוחד על ג’יאן.”

“את לא תצליחי לאיים עליי, שכחת שיש לי את המספר שלו ושאני יכולה בכל רגע לשלוף את הטלפון שלו ולספר לו דברים עלייך.”

בלי שחשבתי שהדבר יכול להיות אפשרי, הרגשתי את טמפרטורת גופי ממשיכה לעלות. העברתי את כף ידי על מצחי ואז על לחיי בנסיון נואש להתקרר, ואני בטוחה שאם היה לי בקבוק עם מים קרים בתיק, כנראה גם הייתי שופכת אותם על פניי מבלי לחשוב על זה הרבה. האוויר בחוץ היה קריר ולמרות המבוכה הקלה שחשתי, ידעתי שלא יכול להיות שזה מה שגרם לי להרגיש כך.

אם החום לא הספיק, אז גם ראשי החל לכאוב. זה לא היה כמו כאב ראש שסובלים ממנו אם לא שותים מספיק או אם לומדים יותר מדי זמן מבלי לקחת הפסקה או לנוח, זה היה כאב אחר, חד יותר, ברור יותר, והרבה יותר מורגש. עצמתי את עיניי למשך כמה שניות בתקווה שהכאב יעבור אבל כשפקחתי את עיניי הבנתי שאולי אני סובלת ממשהו חמור יותר. כבר לא הייתי בחצר בית הספר, לא הייתי מוקפת בבניינים של נוף עירוני וגם לא ראיתי שום תלמידים.

הרמתי את ראשי מעלה ובמקום השמש שהייתה מוסתרת מאחוריי כמה עננים אפורים, ראיתי ירח לבן בצורת ציפורן. הבטתי חזרה מטה והייתי צריכה ממש לצמצם את עיניי ולהתרכז בכדי לראות את העצים הרבים שסביבי או את הענפים שהיו על הקרקע יחד עם העלים הדקים שנפלו מהעצים. התקרבתי לאחד מהעצים והושטתי בזהירות את אחת מידיי לעבר ענפי העץ ותלשתי את אחד מהם.

“אשוח,” מלמלתי. זרקתי את הענף על הקרקע ואז הבטתי לצדדים. “אווה? את כאן?”

חיכיתי לשמוע את קולה של אווה שתרגיע אותי ותאמר לי שאני פשוט הוזה ושאנחנו עדיין בבית ספר, שתאמר לי שפשוט קיבלתי מכת חום ושאני מדמיינת את כל זה, אך במקום לשמוע את קולה המרגיע, שמעתי צרחות. כשלא ראיתי שום דבר לפניי, סובבתי את ראשי אחורה ועיניי נפערו כשנגלה בפניי מחזה נוראי.

הדבר הראשון שראיתי היה הצבע הכתמתם ואדום של להבות האש שהיו רחוקות יחסית ממני. מעולם לא יצא לי לשבת מסביב למדורה בחיי או לראות שרפה, אולי זאת הסיבה שמעולם לא ידעתי שלהבות יכולות להיות כל כך גדולות, שאש היא כל כך מאיימת, שכבר ממרחק כזה ניתן להרגיש כמה היא לוהטת.

במקום לרוץ ולברוח מהאש, נצמדתי לגזע אחד העצים ובהיתי באנשים שברחו ממנה. רוב האנשים שרצו לא שמו לב אליי, הם היו עסוקים מדי בלרוץ כמה שיותר רחוק. אני יודעת שהייתי אמורה להשתעל, הייתי אמורה להרגיש חנק בגרון או קושי לנשום, אבל במקום זאת עמדתי קפואה במקומי ובהיתי באימה בפניהם המפוחדות של האנשים שחלפו על פניי ושמעתי את צרחותיהם וצעדי רגליהם על הקרקע.

“מה את עושה כאן?” הרגשתי זוג ידיים חזקות אוחזות בזרועותיי ומטלטלות אותן. “אנחנו צריכות לברוח לפני שהם יגיעו!”

הרמתי את עיניי מעלה לעבר האישה שעמדה מולי. היא לבשה שמלה פשוטה שהגזרה הצנועה המחויטת שלה הזכירה לי בגדים שהייתי רואה בציורים של אומנים מתקופות מוקדמות. בגלל ששיערה היה קלוע בצמה שמשכה את כל שיערה אחורה, הדבר אפשר לי לראות את פניה שעוד היו חלקות ונטולות קמטים בגלל גילה הצעיר ואת עיניה שהיו בצבע בהיר שלרגע נראה כמעט כמו צבע עיניי התכולות.

“לברוח?” שאלתי. “לברוח לאן?”

במקום לענות לשאלתי היא אחזה בידי ורצה בכיוון שאחריו כולם רצו ולכן גם אני התחלתי לרוץ. אני לא יודעת למה בסיטואציה כה סוריאליסטית ולא הגיונית חשבתי דווקא על שיעורי ספורט בבית ספר, אבל אולי דווקא ברגעים כאלה, עולות המחשבות הכי לא קשורות. אף פעם לא התחברתי לריצה, אני לא הייתי מהבנות שהיו מסוגלות לרוץ כמה סיבובים מסביב לבית ספר ברצף או מבלי להתנשף, הייתי צריכה מנוחה, וגם כאן, כמו שיעורי ספורט, הייתי צריכה לנוח, אבל אולי בגלל שהפעם ידעתי שמה שמוטל על הכף הוא הרבה יותר מהציון שלי, המשכתי לרוץ למרות כל סימני המצוקה שהגוף אותת לי.

“ממי…ממי אנחנו בורחות?” אמרתי לאחר שלקחתי נשימה ארוכה. אני בטוחה שבנקודה הזאת הכל היה פרי דמיוני, אבל אני עדיין יכולה להישבע שראיתי אנשים רצים עם לפידים בין העצים, רודפים אחרי האנשים שרצו.
“אני לא…לא יכולה יותר,” אמרתי כשהרגשתי את נשימתי מתקצרת ועצרתי בבת אחת לפני שכרעתי על ברכיי בגלל הכאב שפקד אותי.

“אנחנו צריכות להמשיך, הם ימשיכו לצוד אותנו…הם אף פעם לא יפסיקו,” היא אמרה והושיטה את ידה לעברי בכדי שאקום שוב ואמשיך לרוץ איתה.

“מי זה הם…למה צדים אתכם?” שאלתי. לא הבנתי למה היא כוללת אותי במשוואה, האדם היחיד שירדוף אחרי זאת אימא שלי אם היא מגלה שלא שטפתי את הכלים שלי אחריי, ולפעמים גם אווה רודפת אחריי כשאני לא מעוניינת לדבר איתה על משהו. אבל ציד? הצייד האחרון ששמעתי שניסה לצוד משהו שהוא לא חיה היה הצייד משלגיה, וגם הוא בסוף התחרט והחליט לא לפגוע בה.

“הם אף פעם לא יבינו אותנו…את הכוחות שלנו, את היכולות שלנו, הם חושבים שזה מסוכן מדי,” היא אמרה ואז הושיטה לעברי גם את ידה השנייה. “עכשיו קדימה, בואי.”

“אני לא יכולה יותר לרוץ, אני לא יכולה יותר,” אמרתי כשעיניי החלו לשרוף, לא ידעתי אם זה בגלל החום או בגלל שפשוט רציתי לבכות מתסכול. לא ידעתי איפה אני או ממי אני אמורה לברוח או על איזה כוחות הבחורה הזאת דיברה, הדבר היחיד שידעתי הוא שלא יכולתי לאסוף כוחות בשביל לקום שוב, אז במקום זאת עצמתי את עיניי וקיוויתי כשאפקח אותן הטירוף הזה ייגמר.

כשפקחתי את עיניי, הדבר הראשון שראיתי היה תקרה לבנה. סובבתי את ראשי מעט בכדי לראות עוד קיר לבן שעליו היה תלוי מזגן שקירר את החדר. נאנחתי בהקלה כשהרגשתי את האוויר הקריר שהצליח לצנן את עורי שעדיין הרגיש כאילו הוא עלה בלהבות. קמתי באיטיות מהמשטח שעליו שכבתי וסקרתי באיטיות את החדר שבו הייתי. כשהבחנתי בשולחן עבודה שלצידו היה ארון תרופות הבנתי שהייתי בחדר של אחות בית הספר.

כשהצצתי לעבר החלון שהיה מול הדלת, פערתי את עיניי כשראיתי שהשמיים בחוץ כבר לא היו בהירים כמו בשעה שבה דיברתי עם אווה, אלא הם היו בגוון כהה יותר. כשלא ראיתי את הטלפון שלי בשום פינה בחדר, התחלתי לחפש אחריו בכיסיי מכנסיי, אך גם שם הוא לא היה.

כששמעתי את הדלת נפתחת, סובבתי מיד את ראשי אך למרבה ההפתעה לא האחות הייתה זאת שנכנסה לחדר, וגם לא אווה, אלא אחת מהבנות מהשכבה שלי שלבשה תלבושת של מעודדת. שיערה השטני היה אסוף בקוקו גבוה ובגדיה הקצרים התאימו בדיוק לגופה הזעיר. ידעתי שהיא למדה איתי בשכבה, ראיתי אותה במסדרון בבית ספר כמה פעמים, אבל לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי להיזכר בשם שלה.

“היי, התעוררת,” היא חייכה כשהבחינה בי ואז ניגנה למקרר שהיה רחוק יחסית מהמיטה עליה שכבתי ותוך רגעים ספורים כבר צעדה לעברי והגישה לי כוס מים קרים. “אווה ביקשה ממני לבדוק מה איתך כל שעה, לא נתנו לה להישאר כאן בגלל שהייתה לה חזרה.” חייכתי למשמע דבריה.

“את יודעת אולי למה אני כאן?” שאלתי כשלקחתי את כוס הפלסטיק מידה. “כלומר, מה קרה בדיוק?”

עיניה נפערו מעט. “רגע, את לא זוכרת?”

“אני זוכרת שהיה לי חם, ממש חם, ואז…” היססתי כשהבטתי בפניה. מה שראיתי ביער נראה מספיק הזוי בתוך הראש שלי, שיערתי שאם אנסה לספר למישהו בקול מה ראיתי, הסיפור יישמע רק הזוי יותר. “ואז…אני חושבת שהזיתי משהו ממש מוזר…”

“אל תדאגי, אווה סיפרה לי שהתעלפת ואז עזרתי לה לקחת אותך לכאן, האחות אומרת שכנראה קיבלתי מכת חום כי לא שתית מספיק,” היא אמרה לי בקול מרגיע, אך היה קשה לי להאמין שראיתי את מה שראיתי בגלל המונח הרפואי שהאחות תיארה בפשטות מכת חום. הנחתי את כף ידי על הלחי שלי שעדיין הייתה חמה, קצת פחות ממקודם, אך עדיין חמה. “אה, והאחות גם אמרה שהיא תיתן לך אישור לכמה ימי מחלה בכדי שתוכלי לנוח בבית.”

אולי הייתי קופצת וצוהלת משמחה אם הייתי יכולה, אבל באותו רגע הטרידו אותי דברים קצת יותר חשובים מכמה ימים אוכל להישאר בבית.
“את נראית קצת בהלם, את בטוחה שאת מרגישה בסדר? צריך שאקרא לאחות שוב?” היא שאלה ואני הנדתי בראשי.

“לא, יש לי קצת סחרחורת, אבל אני באמת בסדר,” אמרתי. “תודה שבאת לבדוק מה שלומי, אני בטוחה שאווה שיגעה אותך רק בכדי שמישהו יבדוק מה איתי. היא באמת לא הייתה צריכה לדאוג כל כך.”

“זה ממש בסדר, בזכותך יש לי תירוץ להתחמק מהאימון שלנו, לפעמים להיות מעודדת זה לא דבר זוהר ונחמד כל כך כמו שאנשים חושבים,” היא נאנחה והתיישבה על הכיסא שהיה מול השולחן. היא התחילה לפרט לי על התרגילים שהם צריכות לתרגל בזמן שעדיין ניסיתי להיזכר בשם שלה. זה ממש מצחיק שאני יכולה למצוא את עצמי מנהלת שיחה עם אנשים שאני אפילו לא יודעת את שמם. זה כמו לדבר על יצירת אומנות אבל לא לדעת את השם שלה.

“קריסטה,” אמרתי לפתע כשנזכרתי בפעם ההיא בה ישבה איתנו בחדר האוכל ודיברה עם אווה. היא הרימה גבה כשאמרתי את קולה לפתע ואני כחכחתי בגרוני. “מצטערת, אני חייבת להיות כנה, עד עכשיו ניסיתי להיזכר איך קוראים לך, והרגשתי ממש לא נעים בגלל שלא זכרתי.”

היא צחקה כשראתה את המבוכה שחשתי. “שטויות, יש אנשים בבית ספר הזה שאם הם יודעים איך קוראים לי אז זה בעיקר בגלל המשפחה שלי, או יותר נכון ההיסטוריה המשפחתית שלי.”

כשהיא הביטה בעיניי והבינה כמה מבולבלת הייתי, היא המשיכה. “נולדתי למשפחה שבה כולם מכשפים ומכשפות. התכונה הזו של להיות בעל יכולת כזו לא אמורה לעבור בתורשה לכל האחים או לכל דור, אבל איכשהו יצא שבמשפחה שלי לא משנה כמה דורות עברו, כולם מסוגלים ללמוד ולהשתמש ביכולות האלה.”

“אז את בעצם…מכשפה?” שאלתי והיא צחקה כששמעה את ההיסוס הקל שבקולי. “כמו…כמו הארי פוטר?”

“הייתי רוצה להאמין שאני מגניבה כמו הארי פוטר, אבל אני בסך הכל יודעת לעשות כמה לחשים, שגם אותם לקח לי הרבה זמן ללמוד,” היא אמרה.

“מה זאת אומרת?”

היא חייכה. “כמכשפה, יש תחום אחד של קסם שנולדתי לשלוט וללמוד אותו, מאז ומתמיד למדתי רק לשנן לחשים שקשורים להגנה, אם אנסה לבצע כישוף או לחש שקשור במזג האוויר או ריפוי או כל דבר אחר, אז זה לא יצליח. סבתא שלי אוהבת לומר שלכל דבר יש גבול, כך גם לקסם.” היא אמרה. “אף פעם לא אהבתי את המילה הזאת מכשפה, זה מזכיר לי סיפורי אגדה שהייתי קוראת כשהייתי קטנה, על מכשפות בסיפורי אגדות שניסו לחבל בסוף הטוב של הגיבור. לקח זמן עד שגיליתי שקיימות גם מכשפות טובות.”

“זה ממש מרתק,” אמרתי ואז נשענתי על הקיר.

“אני בטוחה שאת אומרת את זה רק כי אני המכשפה הראשונה שאני פוגשת, אני צודקת?”

“את כבר היצור העל טבעי השני שיצא לי לפגוש השבוע, אני בטוחה שעד סוף השבוע אני כבר אהפוך למומחית בתחום,” גיחכתי והיא הטתה את ראשה מעט הצידה.

“מי היצור העל טבעי הראשון שפגשת?”

“ערפד,” עניתי ואז נשכתי את שפתיי כשעלתה בראשי שאלה שכנראה לא הייתי מסוגלת כבר לשאול את אווה בגלל שידעתי איזו תשובה תיתן לי. “יש לי שאלה, את חושבת שמערכת יחסים בין ערפד לבן אנוש היא אפשרית? שזה קשר שיכול להיות לו סיכוי למשהו ארוך- טווח?”

“למה את שואלת אותי את זה?” היא שאלה ואני משכתי בכתפיי.

“אני לא יודעת, אולי בגלל מה שסיפרת לי עכשיו, אולי את יודעת יותר על ערפדים ממני. אני בסך הכל בחורה רגילה שכל מה שהיא יודעת על ערפדים היא למדה מספרים או מסדרות טלוויזיה.”

“אני אהיה כנה איתך ויולט, אני לא אובייקטיבית בנושא, אף פעם לא אהבתי ערפדים במיוחד. אני חושבת שהם מסוכנים, לא יציבים, הם פועלים בעיקר מתוך אינסטינקטים מהירים ולא משנה כמה הם מכחישים את זה או מנסים להתנגד לזה, הדחף שלהם אף פעם לא יהיה לחום ויחס כמו בני האדם, הדבר היחיד שהם חושקים בו הוא דם. וגם אם את מצליחה להתעלם מכל זה, ועדיין להתאהב באחד, האופציה היחידה להיות יחד היא להסכים לחיות חיי אלמוות, וקשה לי להאמין שיש אנשים שבאמת מוכנים לוותר על החיים שלהם בשביל לחיות נצח בצורה הזאת,” היא אמרה ואז הרימה את מבטה לעברי. “למערכת יחסים מהסוג הזה יש אפשרות רק לסוף אחד, סוף טרגי.”

אני לא יודעת אם מה שאמרה גרם לצמרמורת לא נעימה לעבור בגופי או דווקא הצורה בה אמרה את זה, היא אמרה את זה בכזה ביטחון שלרגע תהיתי כמה ערפדים כבר יצא לה להכיר בחייה הקצרים.
“אני מצטערת, אבל אני צריכה לחזור לאימון עכשיו,” היא אמרה וקמה מהכיסא שלה. “אני מקווה שתרגישי בקרוב יותר טוב.”

“תודה,” אמרתי בשקט, עדיין מוטרדת מהדברים שאמרה לפני רגע.

היא נעצרה מול הדלת לאחר שפתחה אותה והסתובבה להביט בי שוב. “אם את רואה שהחום שלך לא עובר, אז כדאי שתפתחי את החלון בבית, קצת רוח קרה אמורה לתת לך את המענה שאת צריכה,” היא אמרה. “האחות…האחות אמרה משהו על זה מקודם.”

יום ולילה- פרק 4
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
33 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך