יום ולילה- פרק 5

shira_19 08/04/2021 151 צפיות 5 תגובות

ג’יאן

העברתי את ידי על הספרים הישנים שהיו בספרייה הגדולה בסלון הדירה שלי ושל אנדרו. אני זוכר שלפני כמה עשורים, כשרק הכרתי את אנדרו והוא הציע לי לגור איתו, הוא צחק עליי על זה שהעמסתי לתוך הדירה החדשה אליה עברנו ארגזים מלאים בספרים שעכשיו דפיהם כבר איבדו מצבעם הלבן. אני חושב שעד עכשיו הוא לא ממש מבין למה אני מתעקש לסחוב איתי את כל הספרים האלה, לא משנה באיזו מדינה אני מתגורר, הם תמיד באים איתי.

מתוך היותו בלש סקרן שאוהב לחקור ולחפש אחר תשובות הוא ניסה להוציא ממנו תשובה לא מעט פעמים, אני חושב שבאיזשהו מקום הוא קיווה שיצליח לשכנע אותי להעיף אותם בכדי לפנות מקום בדירה לעוד עמדה עם מחשב או למשהו אולי שימושי קצת יותר מזה, אבל אני מניח שגם אם הייתי מספר לו את האמת הוא לא היה מבין. כמו שהוא לא מבין למה אני אוהב כל כך לבלות בחברת בני האדם מאשר עם ערפדים או למה אני אוהב להישאר בחוץ עד שקרניה הראשונות של השמש יוצאות החוצה.

העבר הוא דבר מתעתע, במיוחד כשאתה ערפד, קל לפעמים לטשטש גבולות ולהתבלבל בין העבר להווה, לבין המציאות והדמיון, לבין מה שאני באמת לבין מי שאני הייתי רוצה להיות. לא הייתה לי בעיה לשתף בסיפורים אישיים או לחלוק חלק מהזיכרונות החשובים בחיי, אבל כולם התקשרו לחיי כבן אדם, ל”חיים הקודמים”, או לפחות ככה ערפדים שאני מכיר אוהבים לכנות את החיים האלה. אנדרו היה אחד מהם, הוא האמין בלעשות הפרדה בין הדברים, בלעשות סדר ולנקות את מה שכבר לא שייך, בדיוק כמו שהוריד את תמונותיהם של החשודים מהקיר ברגע שסיים חקירה ומצא את האשם.

“ג’יאן, אולי במקום לבהות בספרים המשעממים האלה, תבוא לשחק איתנו?” שמעתי את קולה המוכר של רובי, שעכשיו הניחה את ידה על כתפי. הסתובבתי לעברה ובדיוק כשעמדתי להזיז את ידה בזהירות מזרועי, היא צעדה קדימה וכמעט מעדה על הרצפה. אחזתי בידה שהייתה על כתפי ואז הובלתי אותה באיטיות לעבר הכורסא הלבנה שהייתה לצד הספרייה. גיחכתי כשראיתי את כוס הזכוכית שאחזה בידה ושהייתה חצי מלאה במה שניחשתי שהיה יין או משקה אלכוהולי אחר.

הושטתי את ידי לעבר הכוס אך היא רק הזעיפה את פניה והזיזה את ידה אחורנית בכדי שלא אוכל לקחת ממנה את הכוס. הסתובבתי מסביב לכורסא בכדי להגיע לכוס, אך היא הזיזה את ידה שוב וצחקקה כשנאנחתי וחזרתי שוב לנקודה בה עמדתי מלכתחילה.

“רובי, כמה שתית הפעם?” שאלתי והיא הרימה את ידה הפנויה והחלה לספור עם אצבעותיה את כמות הכוסות ששתתה. כשהגיעה למספר חמש והחלה לשחרר את אחיזתה מכוס הזכוכית, מיהרתי לתפוס אותה. היא אפילו לא שמה לב שכמעט הפילה את הכוס ורק המשיכה לספור עד שלבסוף משכה בכתפיה וצחקה.

“אחח, כואב לי הראש,” היא אמרה והניחה את ידה על ראשה. הייתי כבר רגיל כל כך לראות אותה מתנהגת כך, שכבר התכופפתי בכדי להוריד את העקבים שלה, אך עצרתי במקום כשראיתי שהיא הייתה יחפה.

“היא זרקה אותן איפשהו באזור המטבח מקודם,” שמעתי כעת את קולו של אנדרו. כשהצצתי לכיוון הספה עליה ישב, גיליתי שהוא היה עסוק בחלוקת הקלפים לשלוש ערימות שבכל אחת מהן היו בערך שבעה או שמונה קלפים.

“אני לא חושב שהיא במצב להמשיך לשחק,” הערתי ואז צעדתי לעבר החדר שלי בכדי לקחת מהארון שמיכה וכשחזרתי כיסיתי את גופה שהיה מכוסה בשמלה קצרה אדומה.

“כמה היא שתתה?” שאלתי אותו. הוא עזב את חפיסת הקלפים והניח אותה על השולחן לפני שהפנה את ראשו לכיווני.

“אני לא יודע, אבל גם לא אכפת לי. היא בן אדם בוגר ואתה חייב להפסיק לדאוג לה כל כך כל פעם שאתה רואה אותה שותה,” הוא העיר.

“היא לא יכולה להתמודד עם הבעיות שלה ככה. היא לא יכולה להמשיך לשתות כל ערב בשביל לנסות לשכוח את העובדה שהיא הפכה לערפדית,” אמרתי והוא צחק.

“אולי כדאי שתנסה להפסיק לעזור לה ותיתן לה לעשות מה שהיא רוצה במקום? היא לא בת אדם, נכון? היא לא תמות והכבד שלה יישאר במצב מצוין, אז אני מציע שנעזוב אותה בשקט וניתן לה לשתות. אם ככה היא רוצה לבלות את חיי הנצח שלה, מי אני שאעיר לה? אני דווקא חושב שזה דרך נהדרת להתמודד עם השינוי, כשאני הפכתי לערפד הייתי יוצא לרחובות ומחפש קורבן לקחת ממנו דם. אני לא צריך להזכיר לך איך אתה התנהגת, כן?” הוא הצביע עליי ואני בלעתי את רוקי ועצמתי את עיניי לרגע, כאילו אם אעצום אותן אצליח לחסום את כל הזכרונות שאיימו להופיע שוב. “אני הייתי אומר שהיא במצב מצוין.”

אנדרו חזר לערבב את הקלפים, למרות שאני בטוח שהוא ידע בדיוק כמוני שהערב משחקים שלהם נגמר. התכופפתי שוב לעברה והרמתי מעט את השמיכה בכדי לוודא שהיא מכסה את גופה טוב, למרות שידעתי שקור או חום לא באמת השפיעו עלינו, יכולתי ללכת רק עם בוקסר בחוץ כשיורד שלג, ועדיין להרגיש בסדר גמור.

העפתי את קצוות שיערה מפניה וליטפתי את שיערה השחור לפני שקמתי ונשענתי על הקיר הריק שליד הכורסא.
היו הרבה ערפדים שהרגשתי רע עבורם כשראיתי אותם מבלים ערב אחר ערב רק בברים או כששמעתי על כאלה שהעדיפו להתבודד בדירתם וככה לחיות את חייהם, בלי קשר עם אף אחד, אני כיבדתי את הבחירה שלהם. אבל במקרה של רובי, אני לא חושב שאהיה מסוגל לקבל את זה שהיא תבלה ככה את חייה, גם אם מדובר רק בכמה חודשים של הסתגלות לשינוי שעברה. מרגע שהיא הופיעה בדירה שלנו לפני כמה חודשים והציגה את עצמה כשכנה שלנו, ידעתי שצריך לשמור עליה.

היא הייתה נמוכה, נמוכה כל כך שאני ואנדרו אהב לקרוא לה “קטנה” או “גמדה” כל פעם, מה שעצבן אותה. בעוד אני בטוח שאנדרו ראה אותה בתור שכנה או ידידה שאפשר להשתכר איתה ולנצח אותה בקלפים, אני ראיתי אותה בתור אחות קטנה, אפילו שהיא הייתה גדולה ממני בשנתיים. ככל שהיא ביקרה אצלנו בדירה יותר, הבנתי שצריך לגונן עליה מהצדדים האפלים של הטבע שלנו כערפדים. אנדרו לא יכל לחכות להטיח בפניה את האמת המרה, בדיוק כמו שהציג לי אותה כשאני השתניתי.

אבל בלי להעליב את השיטה של אנדרו לעזור לערפדים טירונים, אני דגלתי בדרך קצת שונה, אבל יש עוד זמן עד שנגיע לזה. הצעד הראשון היה לעזור לה להישאר פיקחת ליותר מכמה ימים ברצף וזה אולי נשמע פשוט, אבל זה היה הרבה יורת קשה בפועל.

“טוב, היה נחמד, היה כיף, היה מאוד מלמד וכמובן שנהניתי מהמשחק, אבל אני חושב שאלך לעבור על התיקים שלי,” הוא קם מהספה ופנה לעבר אחד הכיסאות בשולחן האוכל שעליו הייתה ערימת תיקיות שעליהן היה מונח התיק שלו.

“יש התקדמות בחקירה שסיפרת לי עליה?” שאלתי בידיעה שגם כשהיא שיכורה, רובי עדיין יכלה לשמוע הכל ומי יודע, היא יכולה מחר בבוקר ללכת ולפלוט כל דבר ששמעה לאנשים זרים.

הוא שתק והמשיך לקחת את הדברים שלו מהכיסא ובדרכו לחדר שלו הוא טפח על כתפי. “אני אעדכן אותך אם יהיה משהו חשוב שאתה צריך לדעת.” הוא אמר וכשנכנס לחדרו, סגר אחריו את הדלת.

“תמיד כל כך מסתורי,” שמעתי אז שוב את קולה של רובי. הסתובבתי לעברה בכדי לראות אם התעוררה, אך היא רק מילמלה משהו והתכרבלה עוד יותר עמוק מתחת לשמיכה, עד שגם סנטרה היה מכוסה.
הבטתי בסלון שעכשיו היה ריק ועל השולחן מול הספה שעליו היה בקבוק יין ובכוס הזכוכית הריקה שהייתה מונחת לצד הקלפים. תהיתי אם בכלל כדאי לי לשקול לנעול את כל האלכוהול בארון ולנעול אותו, אבל אני בטוח שאפילו אז אנדרו היה מגלה לרובי איפה המפתח.

חזרתי להביט בספרייה שבה סידרתי את הספרים לפי נושאים, וכשהגעתי למדף עם הספרים בתחום האומנות הושטתי את ידי קדימה ולקחתי את אחד מהספרים על ליאונרדו דה וינצ’י. רפרפתי בספר הדק שבו היו בעיקר רישומים של האומן והסברים על העבודות שלו. העברתי את ידי בשיערי לפני שהחזרתי את הספר למדף. הבטתי שוב בספרים שהיו צמודים אחד לשני וקראתי את מה שהיה רשום על הכריכות. היה לי רעיון להביא לויולט ספר על אומנות בפעם הבאה שניפגש, אך עכשיו הרעיון הזה מרגיש טיפשי כל כך. לא רציתי להלחיץ אותה וגם לא רציתי שתתייחס למחווה כזאת ברצינות רבה מדי ותילחץ.

אז גם נזכרתי שאני אפילו לא ידעתי איזה אומנים היא אוהבת, או לאיזה תחום באומנות היא מתחברת, כל מה שידעתי הוא שהיא אהבה לצייר, וגם את המידע הזה לא ויולט סיפרה לי על עצמה, אלא אווה.
כששמעתי את הטלפון שבכיס שלי מצלצל, צעדתי לעבר החדר שלי בכדי לא להעיר את רובי. רק כשסגרתי את הדלת אחריי, הוצאתי את הטלפון והבטתי במסך. צמצמתי את עיניי כשראיתי את שמה של אווה, אך עדיין קיבלתי את השיחה והצמדתי את הטלפון לאוזני. “היי?”

“היי, ג’יאן, זאת אווה, החברה הכי טובה של ויולט, אני מקווה שאני לא מפריעה,” היא אמרה ואני התיישבתי על הכיסא שמול שולחן העבודה שלי שעליו היו מפוזרות לצד המחשב שלי תמונות שהייתי צריך לעבור עליהן לפני שאוכל לשלוח אותן ללקוח.

“לא, את לא מפריעה,” אמרתי בזמן שהרמתי את אחת מהתמונות שצילמתי בשחור לבן.

“אני יודעת שזה אולי מתחיל לעצבן אותך לשמוע אותי במקום לדבר עם ויולט, אבל אני בטוחה שאם היא לא סיפרה להורים שלה, אז היא בטח לא סיפרה גם לך מה קרה.” היא אמרה ואני הנחתי חזרה את התצלום ועכשיו התמקדתי אך ורק בשיחה עם אווה. היא לא נשמעה מודאגת, אלא יותר טרודה.

“קרה משהו לויולט?” שאלתי בתקווה שויולט באמת צדקה בכך שאמרה שאווה אוהבת להגזים לפעמים, קיוויתי שזאת באמת הייתה אחת מהפעמים האלה.

“לא משהו רציני מדי. היא חטפה מכת שמש לפני יומיים בבית ספר ובגלל זה היא התעלפה, אז היא נחה כרגע בבית. היא אומרת שהיא בסדר, אבל מאז שזה קרה היא מתנהגת קצת מוזר,” היא אמרה ואז שמעתי את צחוקה הרם. “אני אפילו לא יודעת למה אני מספרת לך את זה, אני יודעת שיצאתם רק לדייט אחד ושאתם רק לומדים להכיר אחד את השני עדיין, אבל הנחתי שאולי כדאי שתדע.”

“לא…היא לא אמרה לי על זה כלום,” אמרתי ואז הקשתי את אצבעותיי על השולחן. “איך היא עכשיו?”

“אני לא באמת יודעת, רציתי לבקר אותה, אבל אני עסוקה בחזרות לקונצרט שיש לנו בבית הספר ואני חוזרת ממש מאוחר הבייתה, קיוויתי שאולי תוכל לעשות לי טובה, אתה יודע, אני בטוחה שאפילו לערפדים נמאס ללכת לאותם מקומות כל ערב, וויולט במילא לבד בחדר שלה, לפי איך שאני מכירה אותה, במקום לנוח במיטה, היא בטח לומדת עכשיו למבחן משעמם במתמטיקה. תחשוב על זה, אתה יכול ללכת לבית של ויולט, אני בטוחה שברגע שאימא שלה תראה שהיא מכניסה הבייתה בחור היא תקפוץ מצהלה ותקבל אותך בשמחה פנימה, ו-”

“וויולט?” שאלתי כשחיוך קטן עלה על פניי. “היא גם תקפוץ בצהלה ותקבל אותי בשמחה?”

“אל תגזים, היא כנראה תנסה להרוג גם אותך וגם אותי עם אחד מהמכחולים שלה על זה שאנחנו מתכננים את כל זה מבלי שהיא תדע,” היא אמרה. “יותר אותי מאשר אותך, כנראה.”

תהיתי לעצמי איך אני הייתי מגיב אם אנדרו היה מנסה להתערב בחיי האהבה שלי או היה עושה דברים כאלה מאחוריי הגב שלי, כנראה הייתי מתעצבן. אבל לפי האופן שבו יצא לי לשמוע ולראות את הקשר בין ויולט לאווה, היה נראה כאילו ויולט כבר הספיקה להתרגל להתנהגות הזאת. אני לא חושב שזה מאוד מצא חן בעיניה, אבל אפילו בדייט כשהיא גילתה שאני ערפד, היא כעסה אך גם נרגעה מהר מאוד כשהבינה מדוע אווה נהגה כך.

“אני מוכן לשתף איתך פעולה,” אמרתי ואז הרחקתי מעט את הטלפון מאוזני כששמעתי את הצווחה שלה בפלאפון. אפילו עם השמיעה שלי הצווחה הזאת הייתה חזקה מדי. “אבל את תצטרכי להבטיח לי משהו קודם.”

“אני מנסה גם לעזור לך, אתה יודע, אתה לא יכול לבוא ולהציב לי תנאים, זה לא עובד ככה.”

“אני בסך הכל רוצה שתבטיחי שזאת הפעם האחרונה שאת מנסה לקבוע פגישה כזאת ביני לבין ויולט. אני באמת מעריך את כל העזרה שלך, ואת זה שחשבת בכלל להתקשר אליי ולעדכן אותי ואני באמת שמח שיצא לי להכיר את ויולט בזכותך, רואים כמה אכפת לך ממנה וכמה את רוצה לעזור, את באמת חברה טובה. אבל אני גם לא רוצה לשים את ויולט במצב לא נעים, אני אפילו לא יודע כמה היא מעוניינת להמשיך לראות אותי או מה היא חושבת עליי. זה לא יהיה הוגן כלפיה אם אצוץ ככה בבית שלה מבלי שהיא תדע. אני אשלח לה הודעה ואשאל אותה אם זה בסדר מבחינתה שאבוא לבקר אותה ורק אם היא תסכים אלך אליה. אם היא תרצה לדבר איתי או לראות איתי אז אני בטוח שהיא יודעת לעשות את זה בעצמה, בקצב שלה.”

שמעתי אותה נאנחת מבעד לקו ואז הייתה שתיקה קצרה לפני שדיברה שוב. “אולי יש משהו במה שאתה אומר.” היא אמרה לבסוף, היה ניכר בקולה שהיא לא הייתה מרוצה מכך. “אבל אתה חייב לדעת שלא הייתי מתקשרת אלייך אם לא הייתי יודעת בוודאות שאתה מוצא חן בעיניה ושהיא רוצה לראות אותך שוב.”

הזדקפתי מיד במקומי וגירדתי את עורפי כששמעתי את דבריה. “אני…אני מוצא חן בעיניה?”

“כן, אני יודעת, גם אותי הפתיע שהיא מסוגלת לפתח חיבה כלשהי כלפיי בחור אמיתי ולא רק כזה שמופיע בסדרת טלוויזיה או בספרים,” היא אמרה. “בכל אופן, אני חייבת ללכת, אז שיהיה לך בהצלחה.”

היא נשמעה כמו מפקד ששולח חייל למשימה ומקווה שיחזור ממנה חי ושלם. אני גם קיוויתי שאחזור חי ושלם הבייתה. “תודה.”

כשהיא ניתקה את השיחה, חיפשתי אחר המספר של ויולט, והיססתי קלות לפני שלחצתי עליו והצמדתי אותו לאוזני. תהיתי אם אולי זה לא רעיון טוב להתקשר ושאולי זה רק יפריע לה ללמוד או שאולי בכלל היא ישנה, אך לפני שעמדתי לנתק את השיחה, שמעתי את קולה.

“היי, ” היא אמרה וידעתי שהיא כנראה ציפתה לשמוע ממני רק לקראת הפגישה שלנו ושבגלל זה היא נשמעה מופתעת לקבל שיחה ממני.

“אני מצטער אם אני מפריע, פשוט אווה עדכנה אותי לגבייך ורציתי לוודא שאת בסדר,” אמרתי ואז למרות שאני מניח שהיא הרחיקה את הטלפון בכדי שלא אשמע אותה, עדיין שמעתי אותה מסננת קללה בספרדית. אני מניח שאולי כדאי שאעדכן אותה שאני דובר את השפה בפעם הבאה שנתראה.

“אני בסדר, היא סתם דואגת, כרגיל, היא לא הייתה צריכה להתקשר אלייך ולהדאיג גם אותך,” היא מילמלה בתסכול. “אני מרגישה מצוין, אני לא מבינה למה כולם מתעקשים שאני צריכה להישאר בבית ולישון, אמא שלי אפילו ניסתה לנעול את החלון בחדר שלי כי היא חשבה שאני אנסה לברוח. אני מרגישה כמו ילדה שההורים שלה משתמשים בנעילה ברכב במיוחד בשביל שהיא לא תעשה שטויות.”

“אני יכול להבין אותה,” עניתי ואני בטוח שהיא כנראה קיוותה שאתמוך בה ואגיד לה שזה באמת לא פייר, כי שמעתי אותה מתנשפת ברוגז.

“כולכם אותו הדבר,” היא נאנחה לאחר שתיקה קצרה.

“כולכם?”

“ההורים שלי, אווה, ועכשיו גם אתה,” היא אמרה. “זה באמת מתחיל להרגיז האובר דאגה הזאת.”

“אז אני מבין שכבר הספקת להשתגע בבית?” שאלתי והיא המהמה בתשובה. הייתה לי הרגשה שויולט לא הייתה מסוג האנשים שהצליחו לשבת בשקט ובחוסר מעש.

כחכחתי בגרוני לפני שפתחתי את פי שוב. “את יודעת, אם את רוצה, אני יכול לבוא לבקר אותך. נוכל לראות סרט ולדבר או שאני סתם יכול לארח לך חברה.”

“כמו ביקור חולים?” היא שאלה ואני צחקתי.

“משהו כזה,” עניתי.

“בסדר,” היא אמרה לאחר ששקלה את הנושא. “אתה יכול לבוא הערב. אני אשלח לך את הכתובת.”

“בסדר,” אמרתי. “אז נתראה בקרוב.”

“נתראה,” היא אמרה בשקט ואז השיחה התנתקה. כמה שניות לאחר מכן היא כבר שלחה לי את הכתובת בהודעה.

לאחר שקמתי ממקומי וסיימתי להתארגן, יצאתי מהחדר ופניתי שוב לכיוון הספרייה. הבטתי באזור של הספרים שמקודם הסתכלתי עליהם, אך לאחר התלבטות קצרה החזרתי את ידי לכיס הג’קט שלי. לאחר מכן הלכתי כמה צעדים לכיוון חדרו של אנדרו אך נעצרתי כמה מטרים לפניה.
“אני יוצא, תשמור על רובי,” אמרתי בידיעה שהוא בטוח שמע את דבריי.

“איך תמיד יוצא שאני נדפק וצריך להיות הבייביסיטר?” הוא שאל, אך ידעתי שלמרות שנשמע מעט מתוסכל מכך, לא באמת היה אכפת לו, במילא הוא התכוון להישאר בבית בשעות הקרובות.

בדרך לביתה של ויולט, עצרתי בסטארבקס וקניתי משם שוקו ועוד כמה דברים מתוקים. כשהגעתי לבסוף לבניין הגבוה, במקום לעלות במעלית ולהיכנס דרך הדלת, עליתי במקום זאת במדרגות החירום והגעתי במהירות לחלון החדר של ויולט. חשבתי שהיא תשב על המיטה שלה או שתהיה עסוקה בללמוד, אך במקום זאת היא עמדה גם כן מול החלון וניסתה לפתוח אותו עם מקל מברזל. היא הייתה כל כך עסוקה בלעשות זאת, שהיא אפילו לא שמה לב אליי.

הנחתי את הדברים שלי בצד וחייכתי לפני שהנחתי את ידיי על דלתות החלון שהיו סגורות ופתחתי אותן. הדלתות נפתחו לרווחה וויולט נפלה קדימה. הנחתי את ידיי במהירות בצדיי מותניה בזמן שהיא הניחה את כפות ידיה על חזי בשביל לשמור על יציבות. שמעתי שוב את ליבה פועם בחוזקה כשהיא הוציאה אוויר החוצה והרימה את ראשה לעברי בבלבול.

“מנסה לברוח שוב?” שאלתי.

הפנים שלנו היו קרובות, מה שאפשר לי לראות מקרוב את צבע עיניה התכולות שהיו פעורות כרגע לרווחה. מבטי ירד באיטיות מטה ללחייה שהיו סמוקות קלות ואז לשפתיה שהיו צמודות זו לזו. באותו ערב שבו נפגשנו רציתי לומר לה כמה יפה היא נראתה למרות שלא התלבשה מיוחד, היא לבשה בגדים פשוטים בדיוק כמו עכשיו, אבל לא אמרתי את זה, בדיוק כמו שעכשיו לא יכולתי לומר לה את זה. לא כי לא רציתי, זה פשוט לא היה הזמן הנכון לכך, הייתה לי תחושה שאם אגיד לה מחמאה פשוטה היא פשוט תחמוק מבין אצבעותיי ותברח, בדיוק כמו שעכשיו ניסתה לעשות.

“מה…מה אתה עושה כאן?” היא שאלה בבהלה וניסתה לחמוק מבין זרועותיי עד שלבסוף שחררתי אותה באיטיות. “אנשים נורמאליים נכנסים דרך הדלת!”

“צר לי לאכזב אותך ויולט, אבל אני ערפד, לא בן אדם נורמאלי,” אמרתי. “אני פשוט חשבתי שאולי עדיף שאכנס ככה בכדי לא להיתקל בהורים שלך, חשבתי שאולי זה שלב קצת מוקדם לפגוש בו את ההורים. את לא חושבת?”

“אז בחרת במקום זאת לנסות להבהיל אותי כמו באיזה סרט אימה, מאוד מתחשב מצידך,” היא אמרה.
“היי, לפחות עכשיו החלון שלך פתוח,” אמרתי בנסיון להעלות על פניה, אך היא לא חייכה אליי חזרה, אלא על פניה הייתה אותה הבעה זועפת.

“אני יכולתי להסתדר לבד,” היא אמרה בזמן שנכנסה דרך החלון לתוך החדר. לקחתי את זה כסימן שעכשיו יכולתי גם כן להיכנס, אז לקחתי את דבריי ונכנסתי פנימה גם כן. היא עמדה מול החלון ועצמה את עיניה בזמן שהרגישה את האוויר הנעים ששרר בחוץ. הצצתי לעבר הרצפה והרמתי את מוט הברזל הקצר שבו ניסתה כנראה לפתוח את החלון. רציתי לשאול אותה איפה לעזאזל מצאה את המוט הזה או איך בדיוק חשבה לפתוח איתו את החלון, אבל החלטתי שאולי עצבנתי אותה מספיק בינתיים, לא רציתי לעצבן אותה עוד יותר.

“אני בטוח,” מלמלתי וחייכתי כששמעתי את פעימות לבה מאטות וחוזרות לקצב רגיל שוב. “אז איך את מרגישה?”

“כבר שאלת אותי את זה,” היא העירה, עיניה עדיין עצומות.

“זה אומר שאני לא יכול לשאול שוב?” שאלתי והיא נאנחה והסתובבה לעברי.

“אתה רואה בעצמך שאני בסדר,” היא אמרה והחוותה עם ידה לעבר גופה ואז חזרה לעבר פניה בכדי להעביר את הנקודה. היטיתי את ראשי מעט הצידה לפני שהתקרבתי אליה והושטתי את ידי קדימה בכדי להניח אותה על מצחה, אך היא צעדה אחורה.

“מה אתה עושה?” היא שאלה. צחקתי כשהיא שוב הסתכלה עליי בעיניים מבוהלות.

“אני בסך הכל רוצה לבדוק לך חום,” אמרתי בנסיון להרגיע אותה. היא שתקה למשך כמה שניות ואז התקרבה אליי שוב והנהנה בראשה לעברי. הושטתי שוב את כף ידי קדימה והנחתי אותה בזהירות על מצחה.

“כמו שחשדתי, את ממש חולה,” אמרתי למרות שהיא לא הייתה חמה במיוחד. “מזל שהבאתי תרופה.”

“תרופה?” היא שאלה והרימה את ידה בכדי לגעת גם כן במצחה. “אני שונאת תרופות! אל תגיד לי שהבאת את התרופה המגעילה הזאת בטעם תות שאימא שלי תמיד קונה. חוץ מזה, אני לא צריכה תרופה, האחות בבית ספר אמרה שאני צריכה לישון, ותאמין לי, אני עשיתי את זה טוב מאוד.”

צחקתי, אבל זה רק עצבן אותה יותר, כי פניה נעשו יותר אדומות ממקודם. “למה אתה צוחק? תפסיק לצחוק עליי! זה ממש לא יפה!”

“אז אני מבין שאת לא רוצה את השוקו או את שאר הדברים הטעימים שהבאתי לך,” אמרתי והיא הרימה לעברי גבה. הושטתי לה את השקית שבה היו כל המאפים שקניתי ומיד לאחר מכן הושטתי לידה השנייה כוס פלסטיק עם הלוגו של סטרבאקס בה היה שוקו. “אני זוכר שכשאחותי הקטנה הייתה חולה או סתם לא הרגישה טוב, אז היא תמיד רצתה משהו טעים לאכול או שאימא שלי תכין לה תה חם. זאת התרופה הכי טובה שאני מכיר.”

ויולט הביטה בכוס שהנחתי בידה ואז הסתכלה על תוכן השקית שבידה השנייה לפני שהרימה את ראשה לעברי. “אתה קנית את כל זה בשבילי?” היא שאלה בשקט ואני הנהנתי בראשי באיטיות.

“זה… זה ממש מקסים מצידך,” היא אמרה אפילו יותר בשקט. היה נדמה כי היה לה קשה לומר זאת בקול. “תודה.”

“בכיף,” אמרתי. “אז חשבת אולי על איזה סרט היית רוצה לראות או אולי-”

“נוכל אולי במקום זאת לשבת בינתיים ליד החלון וסתם לדבר?” היא שאלה. “אני פשוט צריכה לנשום קצת אוויר צח קודם.”

“בטח,” עניתי. העובדה שהיא יזמה שנדבר כבר העלתה חיוך על פניי, זאת כבר התקדמות, אני מניח.

היא התיישבה בפינת הישיבה שליד החלון ושתתה מהשוקו בזמן שלקחתי גם כן את כוס השוקו שלי והתקדמתי לעברה, לא לפני שסקרתי את החדר שלה. תהיתי אם היא סידרה אותו רק בגלל שידעה שעמדתי לבוא או אם באופן כללי הוא היה ככה תמיד. תהיתי אם הציור הגדול שהיה תלוי מעל למיטה שלה היה ציור שהיא ציירה או של אומן מפורסם שהעריצה או בספרייה שהייתה לה ליד המיטה היו גם כן ספרים רבים כל כך כי אהבה לקרוא או שכולם היו ספרי לימוד ואומנות. היו לי הרבה שאלות, וקיוויתי לפחות שהערב אקבל תשובה לפשוטות שבהן.

יום ולילה- פרק 5
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (5)

אני אתייחס לכתיבה עצמה, ואציין שאת מערבבת בין שפה ספרותית ושפה מדוברת. אם היית עושה את זה כחלק מאפיון דמויות מסוימות, או בוחרת בשפה מסוימת באופן גורף ועקבי לאורך כל הסיפור, הייתי יכולה להניח שזו בחירה ספרותית מכוונת, אבל זו לא. יש לך הרבה שגיאות “סתם” שנובעות מחוסר תשומת לב ומכך שלא עברת שוב על הסיפור ובדקת את הגייתו, אז הייתי ממליצה לך קודם כל לעבור על הסיפור שוב ולתקן את שגיאות ה”סתם”. בנוסף, אל תערבבי בין שפה ספרותית לשפה מדוברת. אם את בוחרת לספר את הסיפור שלך בצורה מסוימת, עשי זאת באופן עקבי, אל תערבבי את שתי הצורות בכל המשפטים לאורך כל הסיפור.

08/04/2021 23:12

    * הגהתו, מתנצלת. תגובות לא ניתן לתקן (:

    08/04/2021 23:14

    היי, אשמח אם אולי תוכלי לתת לי דוגמא מהטקסט בה ראית מקרה כזה של ערבוב בין השפות כי לא הצלחתי בדיוק להבין את כוונתך.

    11/04/2021 21:35

אויש זה מהמם:)
אני אוהבת שכשאווה מדברת תמיד עם מישהו ,היא דואגת להדגיש ש-זאת החברה *הכי* טובה של ויולט,מדברת.
כאילו זה איזה הישג או משהו חחח . אני לא יודעת אם זה בכוונה או לא אבל זה גאוני לדעתי!

11/04/2021 02:39

    תודה:)
    האמת כשרק התחלתי לכתוב את הסיפור סתם כתבתי את זה ככה, ואז החלטתי להמשיך עם זה כי חשבתי שזה יהיה נחמד להוסיף את זה כעוד משהו שיבנה את הדמות של אווה.

    11/04/2021 21:36
32 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך