יום ולילה- פרק 6

shira_19 11/04/2021 167 צפיות אין תגובות

ויולט

מעולם לא הסתכלתי על הנוף מהחלון שלי בכזה עניין כמו שהסתכלתי עליו עכשיו. אני חושבת שג’יאן כבר הבין שניסיתי להתחמק מלהביט בפניו בזמן שסיפרתי לו על עצמי. זה היה מוזר, להיפתח בפניי מישהו חדש, לדבר על עצמי הרגיש כמו נסיון כושל להסביר מה ניסיתי לצייר בשיעור אומנות מול כל הכיתה. אולי הייתה סיבה שבגללה לא היו לי יותר מדי חברים בבית הספר או שהייתי קרובה רק לאווה ולהורים שלי, לא ממש צלחתי בנסיון להתחבר עם עוד אנשים, ואחרי זמן מה שניסיתי לעשות זאת, החלטתי פשוט לזרום עם זה ולקבל את זה שפשוט קשה לי לעשות את זה, אולי קצת יותר מאחרים.

אבל ניסיתי לעבוד על זה, ניסיתי להיפתח, ניסיתי להתרחק מאזור הנוחות ולפוצץ את הבועה הבטוחה שלי, ניסיתי ללמוד צבעים חדשים ולגלות את הגוונים שחיברו ביניהם, אבל זה קרה לאט, בקצב איטי כל כך שהזכיר לי את צבי הים שראיתי בעבר בוקעים מהביצים ורצים אל תוך המים.

“אז כמה זמן את כבר חיה בניו יורק?” הוא שאל. לא הסתכלתי עליו, אבל שיערתי שגם הוא הביט בנוף בדיוק כמוני.

“למה אתה שואל?” עניתי. יכולתי להיות קצת יותר נחמדה אליו, אני מודה. הבחור החליט לבלות את הזמן היחיד שבו הוא יכול להיות בחוץ רק בכדי לשבת בחדר שלי ולהביט בנוף שלא הלך ונעשה יותר מעניין, הוא הביא לי שוקו ואוכל ששמתי בצד בכדי שלא אכל מולו כי אז באמת לא ארגיש נעים ועד כה הוא באמת השתדל לשאול שאלות שהיו תמימות וקלות למענה, ועדיין, יצא שהוא דיבר הרבה יותר ממני הערב, כי יצא שעניתי על כל שאלותיו ממש בקצרה.

“קדימה, ויולט, זאת לא הייתה שאלה קשה כל כך,” הוא אמר וכשלא אמרתי דבר הוא נאנח והנמיך את קולו. “אני רק מנסה להכיר אותך יותר.”

“צעדים קטנים…” הזכרתי לעצמי.

“אחד עשרה שנים,” אמרתי. “אני חיה כאן כבר אחד עשרה שנים.”

“אני מצטערת, ג’יאן,” הוספתי ואז הסתובבתי בכדי להביט בפניו, שלהפתעתי כבר היו מופנות אליי. “אני…אני פשוט תוהה לפעמים איך החיים שלי היו נראים אם הייתי חיה במקום אחר, אם הייתי יודעת עוד על השורשים שלי.”

“למה את מתכוונת?” הוא שאל. הוא דיבר בשקט ובזהירות, כאילו הוא הבין שהשאלה הזאת הובילה לשיחה לגביי משהו רגיש ורציני יותר משציפה שזה יהיה.

“אני לא נולדתי כאן, אני נולדתי בספרד,” אמרתי. “כשהייתי בת כמעט שבע, ההורים שלי החליטו לבוא הנה. אבא שלי קיבל הצעת עבודה שלא יכל לוותר עליה, ההורים שלי לא יכלו לסרב לזה. הם שאלו אותי מה אני חושבת על זה ואם הייתי רוצה לעבור למדינה אחרת. עמוק בפנים לא רציתי לעזוב, אהבתי את ספרד, אהבתי את מדריד, אבל עדיין אמרתי כן, כי הבנתי עוד אז כמה חשוב זה היה.”

נשענתי קדימה ושילבתי את זרועותיי על אדן החלון בכדי שאוכל להשעין עליהן את ראשי לפני שהמשכתי בסיפור. “ניו יורק היא עיר יפהפייה, אין ספק לגביי זה, ואני באמת מצאתי את הדרך שלי ללמוד את השפה ואני התרגלתי למטרו ולסביבה החדשה, אבל לא משנה מה אני עושה, אני לא מרגישה כאן בבית, הלב שלי לא מרגיש מוגן ושליו. לא משנה כמה אני מנסה להסתיר את זה, אני מתגעגעת לספרד, אני מתגעגעת לריחות ולטעמים, אני אפילו מתגעגעת למוזיקה שהשכנים היו שמים או לאומני הרחוב שתמיד היו בכיכר שמול הדירה שלנו. הייתי ילדה קטנה כשעזבנו, אבל אני עדיין זוכרת הרבה.”

העפתי מבט לעברו לפני שחזרתי להסתכל על אורות העיר. “זכרונות הם דבר מצחיק, הם עובדים בצורה משונה, הם נשארים חרוטים במוח שלנו ואנחנו אלה שצריכים להתמודד עם האפקט שהם משאירים עלינו,” אמרתי במרירות. ” אני אפילו לא יודעת למה סיפרתי לך את כל זה. אני מניחה שזה לא מסוג הדברים שמדברים עליהם עם אדם שרק מכירים או עם מישהו שיוצאים איתו לדייט שני, הנושא הזה הרבה יותר מדי כבד ואפילו מדכא.”

“זה לא נושא מדכא, אני מכיר נושאים הרבה יותר מדכאים מזה,” הוא אמר ונשען גם כן קדימה עד שהניח את ראשו על זרועותיו. הוא סובב את ראשו לעברי ולמרות שזרועותיו הסתירו מעט את שפתיו, עיניו התכווצו מעט, ואני ידעתי שהוא חייך אליי. “אני מקווה שבקרוב תמצאי מקום בו הלב שלך ירגיש שליו ומוגן.”

“גם אני,” מלמלתי בשקט. הבטתי בתווי פניו למשך עוד כמה רגעים לפני שפתחתי את פי שוב. “אתה מרגיש כאן בבית? בניו יורק?”

“הלב שלי לא רק מרגיש מוגן ושליו כאן, הוא זוהר באור חם ונעים כל פעם שאני חוזר הנה,” הוא אמר ואני צחקקתי, וכך גם הוא. “אני נולדתי כאן, גדלתי כאן, חייתי עם המשפחה שלי כאן עד שהשתניתי. מאז שהפכתי לערפד יצא לי לבקר בכל מיני מדינות, ביניהן גם איטליה ששם יש למשפחה שלי שורשים, אבל גם כשניסיתי לגור שם, לא הצלחתי לעשות זאת לתקופה ארוכה של יותר משנה, תמיד הרגשתי כאילו יש מן חוט בלתי נראה שמחבר ביני לבין ניו יורק, כאילו לא משנה כמה שנים יעברו או מה יקרה, אני תמיד אחזור הנה, אני תמיד אמצא כאן את השקט שלפעמים קשה כל כך למצוא.”

“הזמן היחיד בו אני מצליחה למצוא שקט הוא כשאני מציירת,” אמרתי בשקט. “אולי זאת הסיבה שאני כל כך התאהבתי בציור מלכתחילה.”

“ומה את אוהבת לצייר?” הוא שאל ואז חידד את שאלתו. “מה את הכי אוהבת לצייר?”

אחד המורים שלי לאומנות אמר שציירים מתחלקים לשלושה סוגים. הסוג הראשון, אומנים שיש להם חיבה עזה ללכידת הרגע ולתיעוד של הטבע, כאלה שמתאהבים כל פעם מחדש בשושנות המים של מונה או בציורים מזרם הנטורליזם.

הסוג השני, אומנים שמעוניינים לחקור ולהבין את האנטומיה של גוף האדם, שרוצים להתמחות ביצירת הבעות פנים, שמוחקים בעיפרון את היד בשרטוט שלהם אינספור פעמים כי האצבעות אף פעם לא נראות ריאליסטיות מספיק. אלה אנשים שמסתכלים על אומנים כמו מיכאלאנג’לו או אוגוסט רודן בהערצה מעורבת בקנאה, רק כי הם לא מסוגלים להגיע לרמת שלמות כמו בפסלים והציורים שלהם.

ויש את הסוג השלישי והאחרון, אומנים שאין להם תחום ברור, התחום שלהם הוא אפור ומטושטש. או שהם נולדים גאונים כמו ליאונרדו דה וינצ’י ויש להם תשוקה לכל התחומים ורצון להיות אנשי אשכולות או שהם עדיין מנסים להבין מה לעזאזל הם מנסים לצייר או איזה מסר הם מנסים להעביר בציור שלהם. אני בבירור הייתי אומנית מהקבוצה השלישית. מצאתי את השקט שבעולם הציור, אבל ניסיתי עדיין למצוא את הפינה השקטה שלי. מצאתי את הצבע האהוב עליי, אבל עדיין ניסיתי להבין את הגוונים שלו. לפעמים הרגשתי כמו דה וינצ’י, לא בגלל שהייתי גאונה או מוכשרת כמוהו, אלא האמנתי באמת ובתמים שגם הוא לא היה מובן על ידי רבים או הבין מה הוא רוצה מעצמו לפעמים, שגם הוא הרגיש שהלב שלו מושך אותו לכמה כיוונים, שהלב שלו לא הצליח להחליט למה הוא נמשך יותר.

אני כמובן חושבת שאפשר לחלק אומנים לעוד סוגים רבים, יש כאלה שאוהבים צורות ולוקחים המון השראה מפיקאסו לדוגמא, יש כאלה שנמשכים לצבעים ולשילוב ביניהם וקצת מזכירים בסגנון שלהם את מאטיס, אבל אני מניחה שהמורה שלי חושב שזאת החלוקה הנכונה ביותר.

במקום לענות במילים, קמתי ממקומי וצעדתי לעבר שולחן העבודה שלי שהיה מלא בדפים עם סיכומים שונים או חוברות לימוד. כשמצאתי את מחברת הסקיצות שלי שהייתה לכודה מתחת לכל הערימה הזאת, לקחתי אותה וצעדתי חזרה לעבר ג’יאן והתיישבתי לצידו שוב. הנחתי אותה על אדן החלון בזהירות בכדי שהדפים והדברים שהדבקתי בה לא יפלו או יעופו ברוח.

“אז זאת המחברת סקיצות שלי,” אמרתי והזזתי כמה מקצוות השיער שנפלו על מצחי אל מאחוריי אוזניי לפני שפתחתי אותה ורפרפתי בה עד שהגעתי לנקודה בה היו בעיקר שרטוטים. הזזתי את המחברת קצת יותר לעבר ג’יאן וסימנתי לו בידי שהוא יכול לדפדף במחברת ולהסתכל על הציורים שלי.

“זה…” הוא החל לומר בזמן שהביט ברישומים השונים.

“מוזר, אני יודעת,” אמרתי כשידעתי שעכשיו הוא כנראה הולך להבין כמה משונה הראייה שלי על אנשים. ידעתי שברגע שאסביר לו למה ציירתי את מה שציירתי, הוא יחשוב שאני משוגעת ויקום וילך. אולי זה ייקח לו קצת יותר זמן להבין את זה כי אחרי הכל, הוא יצור על טבעי שבעיניו לשתות דם זה דבר טבעי לחלוטין, אבל בסוף הוא יגיע לנקודה הזאת. אולי זה עדיף ככה, לסיים דברים לפני שהם מתחילים, לצפות במישהו שהוא לא אני בורח ראשון, למנוע את הסוף הטרגי של האוהבים בסיפור בכך שהם ייפרדו עוד לפני שיספיקו להתאהב.

“את מציירת אנשים ומסביבם הילה של צבע?” הוא שאל והביט בי בכדי לנסות לקלוט ממני אם הבין אותי נכון. כשהנהנתי, חיוך קטן עלה על פניו. “זה יפהפה.”

מצמצתי בעיניי. יפהפה? הוא אמר הרגע את המילה יפהפה?

“מה גרם לך לרצות לצייר אנשים בצורה הזאת?” הוא שאל ונשען קצת יותר קדימה בכדי שיוכל להסתכל על הציורים שלי ביותר תשומת לב.

“אז ככה…” גירדתי בעורפי בזמן שניסיתי לחשוב איך להסביר את זה בצורה ברורה אך לא קריפית מדי. “אני יכולה לראות הילות של אנשים.”

הוא הפסיק לדפדף במחברת והרים את ראשו באיטיות בכדי שיוכל להסתכל עליי. “מה?”

“כשאני רואה אנשים, אני בדרך כלל לא רואה רק אותם, אני יכולה להרגיש אנרגיה מסוימת, אני רואה הילה של צבע מקיפה אותם, כמו מן שדה אנרגיה כזה,” אמרתי במהירות. “אני כבר כל כך רגילה לזה שאני לא נותנת לזה יותר מדי תשומת לב כשאני פוגשת בן אדם חדש, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, התחלתי לצייר אנשים עם ההילה הזאת סביבם, קצת כמו שאומנים בעבר ציירו הילות עגולות וזהובות מעל דמויות של מלאכים ואנשים קדושים בדת שלהם, אני מציירת הילה של צבע מסביב לאנשים שאני פוגשת.”

חיכיתי לראות אותו קם מהמושב שלו ויוצא מהחלון שוב, אפילו ספרתי בלב בכדי לראות תוך כמה זמן יעשה זאת, אך במקום זאת הוא המשיך להסתכל עליי.
“אז איזו הילה את רואה סביבי?” הוא שאל וצחק כשפערתי את עיניי למשמע תשובתו. “מה? עכשיו אני סקרן.”

“ירוק,” לחשתי כשהבטתי כרגע סביב ההילה שהקיפה אותו. זה לא היה גוון מזעזע של ירוק כמו של השטיח שאימא שלי קנתה לחדר השינה שלה ושל אבא שלי, ולא ירוק בהיר וכמעט בלתי מורגש, אלא צבע ירוק כמו של דשא אחרי הגשם הראשון, צבע חי ובולט שלא ניתן להתכחש לו.

“אני קראתי שאם אנשים מתאמנים מספיק אז הם יכולים גם לראות הילות, אבל אני פשוט חושבת שזה הופך אותי לקצת מוזרה שאני מסוגלת לעשות את זה סתם ככה, בלי הקשר לשום דבר, בלי להתאמץ. הייתי רוצה להבין למה זה קורה לפחות.”

“יש דברים מסוימים שאולי לא צריך להבין או לחשוב עליהם יותר מדי, אלא פשוט לתת להם לקרות,” הוא אמר. “אני גם בהתחלה לא הבנתי את היכולות שלי כערפד, או למה החושים שלי כל כך מחודדים פתאום או למה אני מסוגל לעשות הרבה יותר משיכולתי כשהייתי בן אדם. בהתחלה הייתי עסוק בלנסות ללמוד ולהבין כמה שיותר, הייתי חושב על דברים הרבה יותר מדי, עד שהבנתי שאולי הדבר הנכון הוא לשחרר ופשוט לקבל את זה, לקבל את העובדה שזה מי שאני עכשיו ושאין צורך לחפש הסברים נוספים בכדי למצוא הגיון במשהו חסר הגיון.”

“וסתם שתדעי, אני דווקא חושב שזה מגניב שאת יכולה לראות אנשים בצורה הזאת,” הוא אמר בזמן שחיוך קטן עלה על פניו.

“זאת לא התגובה שציפיתי לה,” מלמלתי. שילבתי את רגליי והצמדתי אותן לגופי בכך שחיבקתי אותן.

“אני יודע,” הוא ענה. “אני מניח שאם את רוצה להבהיל או להרחיק מישהו ככה, אז אני לא הבן אדם הנכון לזה.”

“לא סיפרתי לך רק בגלל שרציתי להרחיק אותך,” אמרתי בשקט, עדיין ניסיתי לעכל את העובדה שהוא קלט שזה מה שניסיתי לעשות. “אבל זה כן יכל להפוך את זה לקל יותר.”

“בבקשה תהיי כנה איתי, ויולט,” הוא אמר ופעם ראשונה שמעתי אותו מדבר ברצינות שכזו, “אם את לא רוצה לראות אותי יותר אני אבין, אני אקבל את זה ואקום ואלך, את לא צריכה להעמיד פנים או להסכים להיפגש איתי רק מתוך נימוס.” הוא אמר ואז הרים את מבטו לעברי ובאותה השנייה אני סובבתי את פניי בכדי להביט בנוף במקום בפניו. הוא היה גלוי כל כך בפניי שהרגשתי כמו בן אדם רע כל כך על כך שלא הצלחתי להיות גלויה איתו באותו אופן.

“ויולט…” הוא נאנח והניח את ידו מתחת לסנטרי בכדי שאסתכל עליו, אך התעקשתי שלא להסתכל עליו ולכן חיבקתי עוד יותר חזק את ברכיי והשענתי את ראשי עליהן.

“אני לא מעמידה פנים…” אמרתי כל כך בשקט שתהיתי אם אפילו עם השמיעה הטובה שלו הצליח לשמוע אותי בכלל.

“כשאווה ניסתה לשכנע אותי לבוא לנשף ורשמה אותי לאפליקציה, לא באמת חשבתי שזה יעבוד, שאני אכיר מישהו נורמאלי, שאני אהנה לדבר איתך, שאני…” הפסקתי לדבר בכדי לקחת נשימה עמוקה. “לא חשבתי שאני אחבב אותך בצורה הזאת.”

“אני לא מעמידה פנים,” אמרתי עכשיו בקול קצת יותר רם. “ואני גם ממש לא כזאת מנומסת. אם לא הייתי מחבבת אותך, אז לא הייתי נותנת לך להיכנס לחדר שלי, אני הייתי טורקת לך את הדלתות של החלון בפרצוף ודורשת ממך ללכת. ואז אם לא היית הולך הייתי צורחת ואומרת לאימא שלי שערפד מנסה לפרוץ לי לחדר. ואמא שלי היא לא רחמנית במיוחד, היא יכולה להופיע כאן עם מטאטא, ואני מבטיחה לך שגם היצור העל טבעי הכי חזק בעולם לא היה רוצה להתעסק איתה. אתה יודע, דם חם וכל זה…” אמרתי ואז קלטתי שאולי קצת הגזמתי עם ההסבר הארוך שלי. “נראה לי הבנת את הנקודה…”

מבטו התרכך והוא הושיט את ידו קדימה בכדי לאחוז באחת מידיי שחיבקה את רגליי. היד שלו הייתה הרבה יותר גדולה משלי, אך גם כשידו עטפה את ידי התחושה לא הייתה מאיימת או מפחידה, זו הייתה תחושה חמימה.

“אז למה?” הוא שאל בקול רך ושלו, “את מפחדת ממני? את מפחדת שבגלל שאני ערפד אני בסוף אפגע בך?”

“אני אמורה לפחד,” אמרתי בזמן שליטף את גב כף ידי עם אגודלו. “אני לא טיפשה, אני בטוחה שכשאתה איתי הדחף שלך לדם מתחזק, אבל זה לא מה שמפחיד אותי, אלא הסוף הטרגי.”

“ויולט-”

“אני מעדיפה להרחיק אותך כבר עכשיו בשביל למנוע שיברון לב מיותר. אני בטוחה שנמאס לך מבנות שבורחות ממך בגלל מי שאתה, אז אני מניחה שהעדפתי לראות אותך בורח ממני ברגע שאראה לך חלק קטן ממני, ככה זה לא יהיה אתה שיישבר לו הלב הפעם,” אמרתי. “קראתי כבר סיפורים טרגיים בעבר, ג’יאן, קראתי על סיפורים כואבים שעומדים מאחוריי יצירות עצובות עוד יותר, סיפורים כאלה תמיד נגמרים בעצב ודמעות. לא פגשתי אף פעם בן תמותה שיצא עם ערפדית או להפך, אני בטוחה שקיימים מקרים בהם מערכת יחסים כזאת עבדה בסוף, אבל אני בטוחה שהיו הרבה מקרים אחרים שנגמרו אחרת. עדיף לסיים את הסיפור הזה לפני שהוא מתחיל. מגיע לך יותר מסוף טרגי.”

“ולך לא?” הוא שאל ואני נאנחתי.

“אתה בחור טוב, ג’יאן, שמגיע לו לפגוש מישהי שתהיי פתוחה וכנה כמוהו, לא אחת שתנסה להרחיק אותו ממנה בכל הזדמנות שהיא מקבלת. מגיע לך ליהנות מחיי הנצח שלך, למצוא את האהבה שאתה מחפש כל כך הרבה שנים, ואני לא יודעת אם אני האהבה הזאת. אני לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת להפוך לערפדית ולחיות חיי נצח, אני לא יודעת אם-” השתתקתי כשידו עזבה את ידי ובמקומה הרגשתי את זוג זרועותיו מקיפות גופי ומקרבות אותי אליו לתוך חיבוק ארוך. גופי התקשח בהתחלה, לא ממש הבנתי למה חיבק אותי לפתע, אך במקום להדוף אותו כמו קודם, נתתי לעצמי ליפול אל בין זרועותיו עד שראשי נח על חזו הרחב.

“את יודעת, זה היה אחד מהנאומים היפים יותר שיצא לי לשמוע לפחות בעשרים שנה האחרונות,” הוא אמר. “אבל אם זה בסדר מצידך הייתי רוצה להוסיף כמה תיקונים קטנים.”

על מה לעזאזל הוא דיבר?

“תיקונים?” הרמתי את ראשי מעט בכדי לבדוק אם הוא ניסה להתלוצץ איתי, והוא הסתכל עליי חזרה וחייך.

“כן,” הוא ענה. “אני מצטער שהפרעתי לך באמצע, אבל הייתי חייב לעשות את זה. את אומרת שמגיע לבחור כמוני מישהי פתוחה וכנה, הייתי אומר שעכשיו די הוכחת את הנקודה שאת מסוגלת להיות כזו, הרבה יותר ממני. לא אכפת לי שתברחי, אני יודע שלא משנה כמה רחוק תנסי לברוח אני עדיין אתפוס אותך, אני הרי יכול לרוץ די מהר. לא אכפת לי שתרחיקי אותי, אני אחכה עד שתרגישי מוכנה להתקרב שוב. ואני לא מבקש ממך לחשוב על נצח כבר מעכשיו, בבקשה אל תתני למחשבה על כך להטריד אותך, תחשבי רק על כאן ועכשיו, זה הדבר היחיד שמשנה כרגע.”

“אבל-”

“ואת צודקת, כמובן שיש לי דחף לדם כשאני איתך, בדיוק כמו שיש לי דחף לדם כשאני עם החברים שלי, או כשאני מסתובב ברחוב או כשאני נמצא בחדר בדירה שלי. הדחף הזה אף פעם לא ייפסק ולא משנה כמה דם אצרוך, זה אף פעם לא יספיק. אבל עם כמה שזה מתסכל, אני למדתי לחיות גם עם זה,” הוא הניח את ידו בעדינות על הלחי שלי כעת. החיוך שעל פניו ירד ומבטו התרצן. “אני גם לא אוהב סופים טרגיים, למרות שקשה לי להאמין שיש אנשים שאוהבים סופים כאלו. אני לא חושב שלאף אחד מגיע סוף טרגי, אני חושב שרומיאו וג’ולייט היו צריכים לקבל את הסוף הטוב שלהם, אני חושב כמה חבל זה שבכל הסיפורים של האיליאדה והאודיסאה מספרים על רק על דמויות טרגיות שמקבלות סוף דומה , אני חושב על כל הדמויות בספרים שאף פעם לא זכו ליותר מסוף עצוב, אני פעם פחדתי באמת שאקבל סוף כזה גם.”

“באמת?” שאלתי כשהזדקפתי מעט במקומי.

“כן,” הוא ענה. “אבל אני כבר לא פוחד יותר. אני מניח שאני כבר לא פוחד יותר מהרבה דברים.”

חשבתי שהוא סיים לדבר, אך הוא המשיך לאחר עצירה קלה. “ולא, ויולט, את טועה, אנחנו לא יכולים לסיים את הסיפור שלנו, זה כבר מאוחר מדי בשביל זה.”

“למה?” שאלתי, וקולי רעד קלות.

הוא חייך ואז החל ללטף את הלחי שלי כל כך בעדינות שבקושי הרגשתי את מגע כף ידו. “בגלל שהסיפור שלנו כבר התחיל.”

בלעתי את רוקי לפני שהנהנתי באיטיות והשתחלתי החוצה מבין זרועותיו. “אז…אז יש לך עוד הערות, תיקונים, משהו לומר או ש…”

“עוד דבר אחד, האמת,” הוא אמר ואני הרמתי את גבותיי.

“את לא צריכה להישאר רעבה בגלל שלא נעים לך לאכול מולי, כבר אמרתי לך שזה לא מפריע לי,” הוא אמר ואז הושיט את ידו לעבר השקית שהייתה מונחת לא רחוק מהמקום בו ישבנו. הוא הניח אותה לידי וסימן לי בראשו שאפתח אותה.

“אבל…אבל אתה אמרת שאתה לא יכול לקרוא מחשבות…” מלמלתי.

“כן, אבל השמיעה שלי די מעולה הייתי אומר, אני יכול לשמוע את הבטן שלך מקרקרת,” הוא אמר בקלילות כשהרגשתי את לחיי מתחילות להאדים. ערפדים והשמיעה שלהם, אני לא חושבת שאי פעם אלמד להתרגל לזה.

יום ולילה- פרק 6
דרוג הסיפור 4.8 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך