יום ולילה- פרק 7

shira_19 15/04/2021 139 צפיות 2 תגובות

ויולט

אם היה אירוע שבדרך כלל חיכיתי לו כל שנה, זה היה הלילה הלבן בבית ספר שלנו. זה היה לילה בו כינסו את כל תלמידי המגמות השונות ובו נתנו לכל מגמה את המשימה האחרונה שלהם לאותה השנה. כל שנה היה מדובר במשימה בה היינו אמורים לשתף פעולה עם מגמה אחרת או לעבוד על פרויקט בהשראת אומן ספציפי שליווה אותנו במשך כל תקופת העבודה.

אני לא יודעת ממה יותר שמחתי, מכך שיהיה לי פרויקט חדש לעבוד עליו או מכך שזה היה הפרויקט האחרון שלנו לשנה האחרונה ללימודים. זה לא היה שקר שהייתי יותר ממוכנה כבר להיפרד מהפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה לשלב הבא. לאחר שביליתי כבר זמן מה שהליכה הלוך ושוב במסדרונות בית הספר שהיה מלא בתלמידים, החלטתי לצאת החוצה לשאוף מעט אוויר צח לפני שיקראו למגמה שלנו. האוויר היה נעים וקריר יחסית, אך ידעתי שכשבקרוב הקיץ יגיע, האוויר גם יעשה חמים יותר.

ישבתי על הקרקע לצד אחד העצים שלצידו צמחו חרציות צהובות. התחלתי לקטוף כמה מהחרציות עד שהחלטתי ליצור זר קטן ולהביא אותו לאווה שידעתי שהיא הציגה את המנגינה שהלחינה בפני אחד ממוריה בכיתת המוזיקה. כשקטפתי חרצית נוספת, הבטתי בעלים הקטנים שידעתי שבאור השמש אוכל לראות את צבעם הצהוב והיפה.

רוח קרירה המשיכה לנשוב ואני עצמתי את עיניי לכמה רגעים בכדי להתרכז בתחושה הנעימה של הרוח, וכשפקחתי אותן הבטתי שוב בחרציות שעל הקרקע בכדי להמשיך לאסוף אותן, הופתעתי לגלות שהרבה מהן כבר לא היו על הקרקע, במקום זאת הן היו מפוזרות באוויר הפתוח, יכולתי לראות עדיין את השורשים שלהן, אך הן היו רחוקות מהקרקע, הן ריחפו.

מצמצתי בעיניי ואפילו שפשפתי אותן בכדי לוודא שלא דמיינתי את אותה סיטואציה בדיוק כמו ביום שבו חטפתי מכת שמש, אך החרציות היו באותו המקום בדיוק. הנחתי את אחת מידיי על הקרקע בכדי להתרומם לעמידה ואז הלכתי בזהירות לעבר הפרחים. נגעתי באחת מהן, אולי בכדי לוודא אם מגע קל של אצבעי יגרום לאחת מהן ליפול, אך במקום זאת החרציות החלו להתנועע באוויר ולהסתחרר סביבי. הופתעתי שאפילו לא הייתי מבוהלת מהסיטואציה הזאת, אלא עקבתי במבטי אחר התנועה של הפרחים כשחיוך קטן עלה על פניי. לבסוף הן הפסיקו להסתחרר והתקבצו במקום אחד, ממש מעל גופי, ואז הן החלו להיצמד אחת לשנייה, עד שנוצר זר חרציות הרבה יותר גדול מזה שאני ניסיתי ליצור. ואז, ברגע שהזר היה מוכן, הזר נפל הישר לתוך כפות ידיי.

“יפה, לא?” שמעתי קול מוכר לא רחוק מאחוריי. הסתובבתי באיטיות עד שזיהיתי את דמותה של קריסטה שעמדה לא רחוק ממני.

“את…את עשית את זה?” שאלתי באיטיות בזמן שהתקרבה אליי.

“אימא שלי אומרת שאני צריכה להשתמש ביכולות שלי רק כשיש בכך צורך ממשי, אבל אני חושבת שאם היית ממשיכה לאסוף את הפרחים בקצב הזה היה לוקח לך הרבה יותר מדי זמן ליצור זר פשוט,” היא אמרה ואז סרקה את החצר סביבנו שהייתה ריקה מאנשים. “מה את עושה כאן בכל אופן? אין לכם עכשיו לילה לבן או משהו כזה?”

“אני מניחה שאני באמת אמורה להיות בפנים עם כולם, אבל רציתי להיות קצת בחוץ לפני שיכנסו את המגמה שלי,” אמרתי ואז התקרבתי לעץ ונשענתי עליו כשהבטתי בזר. “האמת היא שתמיד עושה לי טוב להיות בטבע, במיוחד לצד פרחים. כשהייתי קטנה הייתה לי נטייה לאסוף פרחים ולפעמים הייתי אפילו מנסה ליצור מהן בשמים ושיקויים. אני מניחה שזה היה התחביב שלי עד שהתחלתי להתעסק בציור.”

“אני גם הייתי יוצרת שיקויים,” היא אמרה כשחיוך קטן עלה על פניה. “חלק מהם היו כאלה שרציתי להתאמן בלהכין אותם, תמיד אמרו לי שאם אני רוצה להיות מכשפה טובה, אז כדאי שכבר מגיל קטן אתחיל להתאמן ביצירת שיקויים או קריאת לחשים, אבל אם כמה שרציתי ללמוד עדיין ניסיתי לעשות גם שיקויים שהיה אסור לי לנסות, גם כי הם במילא לא היו מצליחים.”

“כמו מה?” שאלתי מיד. ניסיתי לדמיין בראשי איזה שיקוי היא אמרה לומר, אך לא באמת היה לי ידע רחב בנושא, כך שלא נראה לי שהיו עולים בראשי הרבה רעיונות גם אם הייתי חושבת על כך זמן רב.

“היה לי ילד בבית ספר שמצא חן בעיניי, מאוד מצא חן בעיניי, רציתי שהוא יחבב אותי, ובמקום לנסות לדבר איתו או לעשות משהו קצת יותר הגיוני עם הרגשות שלי, החלטתי להתאמן ביצירת שיקוי אהבה. לקחתי את אחד הספרים של אימא שלי וניסיתי לחבר את המרכיבים במשך שעות, אך כל פעם משהו אחר לא עבד והתקלקל. ידעתי שזה יקרה, אך בכל זאת המשכתי לנסות, עד שהבנתי שאני צריכה פשוט לוותר. בסוף הוא פגש מישהי אחרת והתחיל לצאת איתה. באותה תקופה האשמתי את עצמי שאני לא מכשפה טובה מספיק ואפילו כעסתי על זה שנולדתי עם כישורים אחרים, אבל אני מניחה שבהסתכלות על זה עכשיו, טוב שלא הצלחתי ביצירת שיקוי אהבה. הבחור המסכן היה מתאהב בי סתם כך, רק בגלל שערבבתי כמה מרכיבים יחד. זה קצת עצוב.”

“אולי טוב שיש לך יכולות אחרות, אולי כל מכשפה מקבלת את היכולת שלה כי זאת היכולת שהכי מתאימה לאופי שלה או שפשוט היא נועדה לקבל,” אמרתי. “אולי יום אחד ייצא לך להגן על מישהו באמצעות היכולת שלך ואז את תשכחי מהפעם הזאת שניסית לגרום למישהו להתאהב בך בצורה הזאת.”

“הלוואי ודברים היו פשוטים כל כך,” היא מילמלה. “הלוואי וכולם יכלו להשתמש ביכולות שלהם לטובה.”
“למה את מתכוונת?” שאלתי בשקט והיא נאנחה ונשענה לצדי על העץ.

“את יודעת, לא כל המכשפות נולדו עם יכולת לעשות או ליצור דברים שיוכלו לעזור לאחר, יש כאלה שלצערי נולדו עם כישורים אחרים, שהכישופים או הדברים היחידים שהן מתמחות בו הוא ליצור כישופים מתוך נקמה או שנאה, ויש כאלה שאפילו יכולות להטיל על אנשים קללה מסוימת. הרבה אומרים שהן נדירות ושרק מכשפות קדומות היו בעלות יכולות כאלה והשתמשו בהן בכדי לפגוע בכל אלו שניסו לצוד מכשפות בעבר או בכאלה שהפרו חוקים מסוימים.”

“ומה את חושבת?” שאלתי וחיזקתי את אחיזתי בזר. “גם את חושבת שהן לא קיימות יותר?”

עיניה הבהירות נעשו כעת כהות יותר, היא נמנעה מלהביט בעיניי ובמקום זאת הסתכלה על הפרחים שבזר. “הלוואי והן לא היו קיימות.”

“רגע, את…את פגשת אחת?” שאלתי בקול רועד מעט. המחשבה על כך שקיימות מכשפות שמסוגלות להטיל על אנשים קללות או לפגוע בהם גרמה לצמרמורת לעבור בגופי.

היא פתחה את פיה וסגרה אותו עד שלבסוף נשכה את שפתיה.
“זה בסדר,” אמרתי והנחתי בעדינות את ידי על כתפה. “את לא צריכה לספר לי.”

היא הביטה בי בשקט ואני חייכתי אליה. “תודה על הזר, אני בטוחה שאווה תאהב אותו. היא תמיד אוהבת כשמביאים לה פרחים אחרי הופעה, גם אם מדובר בלנגן מול המורה שלה. לפעמים אני מרחמת על אית’ן בגלל כמות הכסף שהוא צריך לבזבז בכדי לקנות לה פרחים כל שבוע.”

“אית’ן בהחלט בחור מיוחד,” היא אמרה בשקט ואני הנהנתי.

“זה מה שאני אומרת לה כל הזמן,” אמרתי ונופפתי לה לשלום לפני שנכנסתי חזרה לבניין. הרגשתי רע על כך שהשארתי אותה לבד, במיוחד אחרי הדברים שאמרה לי, אך אני גם לא חושבת שזה היה עוזר אם הייתי נשארת לצידה, לכל אחד יש גבולות ודברים שהוא מוכן לדבר עליהם וכאלה שלא, אני הבנתי את זה יותר מכולם בגלל שכמות הדברים שנתתי לאנשים לדעת עליי הייתה מוגבלת ומצומצמת במיוחד.

ירדתי לקומה התחתונה, איפה שהיו כל כיתות המוזיקה. אני חושבת שאם זה תלוי באווה, היא גם הייתה שמחה להישאר כאן עד הבוקר אם יכלה ולהתאמן על אותם תווים שהיא הייתה רגילה לנגן מאות פעמים עד כי תהיתי בשביל מה היה לה צורך בדף עם תווים, אך כשהתקרבתי לכיתה בה היה הפסנתר, עצרתי כשלא שמעתי את מנגינת הפסנתר, אלא את קולו של אית’ן.

“אני מצטער, אווה, באמת,” אמר אית’ן. “אני יודע כמה את מחכה לזה ובאמת שניסיתי לעשות הכל בכדי שאוכל להגיע, אבל אני בטוח ש-”

“אבל אתה הבטחת,” היא אמרה בשקט ויכולתי לדמיין בראשי את פניה של אווה שכנראה היו נפולות עם מבט של עצב בעיניים. “אתה הבטחת שלפחות נוכל לחוות את זה ביחד לפני שתצטרך לעזוב את ניו יורק. בבקשה אל תלך.”

“את יודעת שאם הייתי יכול הייתי נשאר,” הוא אמר בחזרה, הקול שלו נשמע עכשיו אפילו יותר שבור ועצוב. “אבל אני בטוח שזה לא יהיה נורא עכשיו כשויולט תבוא איתך, את אפילו לא תרגישי שאני לא שם איתך.”

“אתה לא רציני,” היא אמרה. לרגע שקלתי ללכת אחורה ולעלות חזרה למעלה במדרגות, אך מההיכרות שלי עם אווה, הנחתי שאולי עדיף לעצור את השיחה שלהם כבר עכשיו לפני שהיא תגיד או תעשה משהו שתתחרט עליו.

דפקתי על הדלת במהירות ונכנסתי פנימה. אווה ישבה עדיין על הכיסא שמול הפסנתר בזמן שאית’ן נשען קדימה על הפסנתר שעליו היה מונח זר עם כמה ורדים אדומים שהנחתי שקנה בחנות הפרחים שהייתה קרובה לבית ספר.

“היי,” אמרתי ושניהם סובבו לעברי את מבטם. אית’ן התאמץ להעלות חיוך על פניו כשראה שזאת אני שנכנסה לחדר אך אווה אפילו לא הכחישה את העצב מהול בכעס שחשה. פניה היו אדומות מעט ושפתיה היו צמודות זו לזו, כאילו גם היא ידעה כמוני שאם תפתח את פיה ותאמר את שעל ליבה, באמת לא תהיה לה דרך חזרה מכך.

“אמממ אית’ן, זה בסדר עם אני אדבר עם אווה רגע לבד?” שאלתי ובנסיון להפוך את זה לאמין יותר הוספתי. “ענייני בנות.”

למרות שהוא הנהן לעברי באיטיות, עדיין ראיתי את פניו נרגעות קצת ומיד לאחר מכן הוא לקח את התיק שלו מהרצפה. הוא התקרב אל אווה, אולי מתוך הרגל שתמיד כשהם נפרדו הם היו מתנשקים או מתחבקים ארוכות, אך במקום זאת, לאחר היסוס קל, הוא נישק את מצחה ואז יצא מהחדר.

סגרתי את הדלת ומיד לאחר מכן הנחתי את הזר שהבאתי עמי על הפסנתר לפני שחיבקתי אותה בחוזקה. היא השעינה את ראשה על כתפי ואז החלה לייבב תוך כדי שהחלה לומר כמה משפטים ברוסית. אני מניחה שבשלב הזה אני כבר לא הייתי מופתעת מהתגובות שלה, אפילו כבר למדתי להכיר חלק מהקללות או המילים שאמרה שאני מניחה שלא באמת היה לה אכפת אם הבנתי את משמעותן או לא.

“הוא מתכוון לעזוב, הוא מתכוון לעזוב אותי, ויולט,” היא אמרה ואני נאנחתי וליטפתי את שיערה הארוך, בתקווה שהתחושה הנעימה תצליח לנחם ולהרגיע אותה איכשהו.

“הוא לא מתכוון להיפרד ממך, מצחיקה, אני יודעת כמה חשוב לך הנשף וכמה חיכית לכך שתלכו אליו יחד, אבל זה לא סוף העולם, אתם תצברו עוד הרבה חוויות יחד בלי קשר לנשף,” אמרתי. “את בעצמך כל הזמן מדברת על כמה האהבה שלכם מיוחדת ואני כל הזמן נמצאת איתכם ורואה אתכם יחד, תאמיני לי, הוא אוהב אותך, הוא כל כך אוהב אותך שאני בטוחה שהוא ימצא דרך לפצות אותך על זה.”

“את לא מבינה, ויולט?” היא שאלה והתרחקה ממני מעט לפני שהעבירה את ידה על הלחי הרטובה שלו. “הוא עוזב את ניו יורק, הוא חוזר לאנגליה בשביל ללמוד שם באוניברסיטה,” היא אמרה. “הוא לא מתכוון לחזור הנה. כל הזמן הזה הוא סיפר לי שהוא מתכוון להישאר כאן וללמוד כאן בעתיד ואפילו חשבתי שנלמד יחד, זה הדבר היחיד שהצליח לנחם אותי כשאמרת לי שאת מתכוונת לחזור לספרד בשביל ללמוד שם. ועכשיו אני מבינה שאני לא כזאת חשובה לו, שזה היה שקר, שהוא מעדיף לוותר על הנשף ועליי ועל הכל בשביל לחזור לאנגליה.”

“אווה, עם כמה שאני אוהבת אותך, את צריכה גם לחשוב על נקודת המבט שלו,” אמרתי בצורה הכי זהירה שהצלחתי בכדי שלא תבכה שוב. “הוא בטח מתגעגע למשפחה ולחברים שלו, ואני בטוחה שאז כשהוא הבטיח לך את הדברים האלה הוא לא חשב שזה ייגמר ככה ושהוא יצטרך לעזוב, אבל גם אם הוא היה עוזב עכשיו לאוסטרליה או היה במרחק אלפי שנות אור ממך, האהבה שלכם כל כך יפה שקשה לי להאמין שמה שישבור אתכם זה המרחק.”

הושטתי את ידי לעבר הפסנתר ולקחתי את הזר שאית’ן הביא לה והנחתי אותו בין ידיה. “תראי איזה זר יפה הוא קנה לך, הוא אפילו לא היה אמור להיות כאן הערב והוא עדיין בחר לבוא הנה במיוחד רק בכדי לעודד אותך ולתמוך בך, הייתי אומרת שהמצב שלכם אולי לא גרוע כל כך כמו שאת חושבת.”

“זה באמת זר יפה,” היא מילמלה והעבירה את ידה על הורדים. “הייתי מוכנה לתלוש אותם אחד אחרי השני ולזרוק אותם עליו אחרי מה שאמר לי.”

“כן, שיערתי שתכננת לעשות משהו כזה,” צחקתי. “ואת יודעת משהו? גם אם עד עכשיו לא הייתי בטוחה אם ללכת לנשף או לא, אז ברור לי עכשיו שהתשובה היא כן. אני לא מתכוונת להשאיר את החברה הכי טובה שלי לבד.”

“זה אומר שתיתני לי לבחור לך שמלה ונעליים?” היא שאלה כשניצוץ קטן הופיע בעיניה. היה ברור שנושא השיחה החדש הצליח לעודד אותה.

“אני מניחה שגם אם אגיד לא, בסוף אני אוותר לך ואשנה את התשובה שלי. אז כן, למה לא?” אמרתי והיא מחאה כפיים.

“אבל היי, את צריכה להבטיח לי שאחרי שתחזרי הבייתה ותירגעי, אז את תדברי עם אית’ן ותנסי לדבר איתו ברוגע על מה שאת מרגישה ולהקשיב לו, לא הייתי רוצה שתריבו ביניכם סתם בגלל זה.”

“תראו אותך, ויולט קורו, היועצת לזוגיות,” היא חייכה אליי. “מה קרה? התחלת לצאת עם ערפד ועכשיו את מומחית למערכות יחסים?”

נאנחתי. “לא, אני בסך הכל מכירה אותך ואת אית’ן טוב מדי, ושוב, בלי כוונה לפגוע בך, כל הפעמים שבהם רבתם הייתה בגלל שמצאת סיבה שטותית לכעוס או לקנא, הוא תמיד היה נאמן לך ואהב אותך, והוא ימשיך להיות כזה, לא משנה איפה הוא נמצא.”

“ואני לא התחלתי לצאת עם ג’יאן,” הוספתי בשקט ושיחקתי עם אצבעותיי. “אנחנו לא יוצאים, אנחנו עדיין לומדים להכיר אחד את השני.”

“את אומרת לי שעוד לא נישקת אותו?” היא מילמלה והניחה את ידה על מצחה. “אלוהים אדירים. אני הבטחתי לעצמי שלא אתערב לכם בקשר יותר, אבל בחייך, וי, למה את מחכה?”

“אני מחכה שארגיש שזה הזמן הנכון, ואני מתכוונת לעשות דברים בקצב שלי,” אמרתי ואז התקרבתי לפסנתר וטפחתי עליו קלות איפה שהנחתי את הזר שהבאתי. “וסתם שתדעי, הבאתי לך גם זר, אז עכשיו את יכולה להתעודד שיש לך שוב פרחים לשים באגרטלים בחדר שלך.”

“תודה,” היא אמרה ולקחה גם את הזר שהבאתי והביטה בשני הזרים שהחזיקה כשהיו זה לצד זה.

“אני זזה לכיתה כי כנראה עוד מעט יסבירו לנו על המשימה שלנו, אז אני אדבר איתך אחר כך,” אמרתי ולפני שיצאתי מהכיתה הסתכלתי עליה שוב. “ואל תשכחי לדבר איתו.”

“אני לא אשכח…” היא מילמלה. ידעתי שלמרות שעכשיו היה קשה לה לנהל איתו שיחה על הנושא, בסוף היא תתקשר אליו ותדבר איתו על הכל, פשוט כי היא כזאת. היא תמיד אמרה את כל מה שהיה על ליבה, כשהיא שמחה, כשהיא כעסה ובמיוחד כשכאב לה, היא לא ידעה לשמור את הכאב הזה בפנים, אולי כמו שאני לא ידעתי איך להוציא אותו החוצה.

צעדתי לעבר אחת הכיתות שהיו בגג בית הספר. אלה היו כיתות גדולות יותר בהן היה הרבה יותר מקום, לכן גם כל תלמידי המגמה הצליחו להתכנס בחדר אחד. אומנם הייתי צריכה להידחק ולשבת על אחד השולחנות לצד עוד שתי בנות, אבל קיוויתי בתוך תוכי שהכינוס הזה לא יהיה ארוך מדי ושיסבירו לנו הכל במהירות בכדי שנוכל להתחיל לעבוד כבר עכשיו. אני זוכרת שבעבר נהגנו ללמוד צילום בכיתות האלה בגג, כשכולנו היינו בכיתה ז’, לא יודעים איזה דרך אנחנו עומדים לעבור וכמה אנחנו הולכים ללמוד על עולם האומנות. אני מניחה שיש לערב הזה מן תחושה נוסטלגית, תחושה כואבת ונעימה בו זמנית.

כשהמורה שלנו לציור, נועם, הגיע לבסוף, הוא מיד סגר את הדלת והניח את הדברים שלו על השולחן. כמו תמיד הוא לבש כובע מצחייה על הראש. יש כאלה שאולי יחשבו שהוא הרגיש צורך ללכת עם כובע בכדי להסתיר את נשירת השיער שלו עקב היותו בן ארבעים פלוס, או שהוא סתם חשב שכובע מוסיף המון לסטייל שלו. אני בטוחה שאולי אלה חלק מהסיבות שבגללן לבש משהו, אבל אם היה משהו שכולם ידעו על נועם, הוא שלדעתו אי אפשר לתת לכיתה משימה בלי להוסיף אלמנט של הפתעה ואי ודאות. כל פעם שהוא נותן לכיתה משימה, הוא מוריד את הכובע שלו ושם בתוכו ערימה של פתקים שהכין מראש ואז הוא מעביר אותה בין כולם בכדי שכל תלמיד יוציא פתק, והפתק שיצא הוא הנושא או הבן אדם שאיתו התלמיד ישתף פעולה.

כולם קוראים לזה “כובע הקסמים”, אני לעומתם קוראת לכובע הזה ה”כובע המקולל”. אני לא יודעת אם זה בגלל שיש לי מזל רע או בגלל שאני פשוט מוצלחת בבחירת פתקים פגומים, אבל אם מדובר במשימה של ציור בהשראת אומן, אני אקבל את האומן השנוא עליי או כזה שבחיים אל שמעתי עליו. אם אקבל נושא כללי, אקבל משימה בנושא צילום, כשידוע הרי שזה התחום שאני הכי פחות טובה בו מבין כל הנושאים שלמדנו, ואם מדובר בלעבוד עם בן אדם כלשהו…היקום כנראה יחליט לתת לי לעבוד עם הבן אדם הכי עקשן או מעצבן בעולם. אני כבר איבדתי כל תקווה שאגריל אופציה טובה, אני מניחה שטוב שזה לא כמו מצנפת המיון בהארי פוטר, כי אז המצב באמת היה קשה.

“אז אני בטוח שכולם סקרנים לדעת מה הפרויקט האחרון שאתם עומדים לעבוד עליו השנה,” אמר נועם ואז שפתיו התעקלו מעלה. “אבל קודם אני חייב לספר לכם על התערוכה שהייתי בה בסוף השבוע האחרון.”

היה ידוע שאף אחד לא התעניין בסיפור שלו, גם כי הסיפורים שלו היו ארוכים מדי וחסרי תכלית וגם כי כולנו היינו בטוחים שמדובר בתערוכה שאף אחד לא ישקול אפילו ללכת אליה אחר כך. נועם החל לספר לנו את הסיפור ואני בזמן הזה הזזתי את כפות רגליי בכדי שהן לא יירדמו והחזקתי בחוזקה את השולחן בכדי שלא אפול מהשולחן שישבתי הרבה יותר מדי קרוב לקצה שלו.

“…ואז עלה לי הרעיון לפרויקט האחרון שלכם,” הוא אמר ואני הרמתי את ראשי שוב מעלה כשהבנתי שאולי לסיפור תהיה פואנטה הפעם. הוא גירד את הזיפים שעל סנטרו בזמן שהביט על תקרת החדר.

הוא שינה את התנוחה בה ישב וכעת שילב את רגליו, “חשבתי הרי שאומן צריך לחקור, לנסות דברים אחרים ממה שהוא רגיל ולהכיר אנשים חדשים, הכל עניין של למידה והתבוננות. בדיוק אז כשחשבתי על זה, הבנתי שהפרויקט השנה צריך להיות גדול ולדבר על ההתבוננות לתוך האחר והחברה שלנו היום בניו יורק, אך עדיין למתוח את הגבולות שלכם כאומנים.”

ואז, בתנועה דרמטית כמו של שחקן בתיאטרון שעמד לרצוח את אחת הדמויות או להכריז את אהבתו לאחת הדמויות, הוא קם ממקומו והוריד את הכובע שלו. “הפעם, המשימה שלכם היא לעשות פרויקט יחד עם יצורים על טבעיים.”

הוא אמר מה עכשיו?

כולם החלו להתלחש ביניהם, אך נועם מיד עצר את הרעש בכך שהמשיך לדבר. “יצרתי קשר עם אומנים שונים שחיים בעיר, כולם אומנים שונים בתחומים שונים וכולם יצורים על טבעיים. אני רוצה שתלמדו להסתכל על העולם מנקודת מבט של יצור על טבעי, שתלמדו עוד על החיים מנקודת מבט כזו ותעבירו את זה לתוך האומנות שלכם. כל אחד מהאנשים שהסכימו לבוא הנה הלילה מוכן להראות לכם את העולם מנקודת מבטו, המשימה שלכם היא להתבונן ולהקשיב, להיות מוכנים ללמוד ולתת לעצמכם לשבור גבולות.”

הרעש בחדר גבר כשנועם הניח את הכובע על השולחן וזרק לתוכו את הפתקים שהביא בשקית. היה רגע בו הוא רק הסתכל על הכובע עם הפתקים, כאילו גם הוא הבין שזו המשימה האחרונה שלנו השנה והוא ניסה להנציח וליהנות מהרגע הזה כמה שהוא יכול לפני שיתחיל ללמד מחזור חדש.

“אתם יודעים מה לעשות,” אמר נועם כששם את הכובע האדום שלו בידיו של התלמיד שישב הכי קרוב אליו. “כל אחד מוציא פתק, בפתק כתוב השם של האדם איתו תעבדו ואיזה יצור על טבעי הוא. הם כולם מחכים לכם בחוץ, אז כל אחד שמוציא פתק יכול כבר לצאת החוצה ולהכיר את האדם איתו יעבדו על הפרויקט. כולם אנשים שהם בערך בגילכם, ושאולי תכירו אותם מתערוכות בהן הציגו, מסדנאות שבהם הייתם או סתם כי שמעתם עליהם. הערב אין צורך שתתחילו כבר לחשוב על רעיון לפרויקט, אני רוצה שתתמקדו בלהכיר קצת זה את זה וקצת לשמוע על החיים של אותו יצור על טבעי. בשיעורים הבאים תוכלו לבוא לכיתה אם תרצו או לבקר או ללכת למקומות שיתנו לכם השראה ורעיונות בכדי לבצע את הפרויקט. אני מקווה שתיקחו את הפרויקט הזה ברצינות כמו כל פרויקט אחר ואני מבקש מכם לשתף פעולה עם מי שהגרלתם בפתק ולסמוך עליו, יש סיבה שבחרתי דווקא את האנשים האלה.”

ניסיתי להבין איך המורה שלנו לציור מכיר כל כך הרבה יצורים על טבעיים שעוד הסכימו לבוא ולעזור בפרויקט סיום של כיתה י”ב, אבל אני מניחה שכמו שהמורה שלי אוהב תמיד להפתיע, אז אולי הוא בעצמו גם כן מלא בהפתעות. הכובע החל לעבור בין כולם, שמעתי כמה צווחות של התרגשות, ראיתי כמה תלמידים ממהרים לצאת מהדלת, וראיתי אנשים שאפילו נדחפו ומיהרו לקחת פתק מהכובע כאילו אם לא ימהרו, יגמרו להם כל האופציות הטובות. אני מניחה שבאיזשהו מקום כולם היו גם נרגשים מאוד לעבוד עם יצורים על טבעיים ולקבל חוויה קצת יותר מלמדת ומעניינת.

הפעם לא ניסיתי אפילו להגריל פתק, חיכיתי שכולם יסיימו להוציא פתקים עד שמישהו העביר לי את הכובע כשנותר בו רק פתק אחד. נאנחתי לפני שלקחתי את הפתק ויצאתי מהכיתה הריקה מאנשים. בחוץ כולם כבר היו עסוקים בלדבר עם האנשים השונים שהגיעו, והיו כאלה שכבר הספיקו להיעלם מהגג. פתחתי את הפתק בצבע תכלת שהיה מקופל לשניים, וברגע שקראתי את הכתוב, מצאתי את עצמי פשוט בוהה בפתק. ניסיתי לחשב בראשי את הסיכויים שמכל האומנים שקיימים בניו יורק, המורה שלי לציור בחר דווקא את אלה, ולי מתוך הבערך חמישים אנשים האלה יצא דווקא הפתק עם השם של ג’יאן כתוב בו. אפילו אם באותו רגע מה שהיה כתוב על הפתק נראה בעיניי כמו בדיחה לא מוצלחת או כמו משהו שאווה הייתה מנסה לעשות, כשהרמתי את מבטי, כבר הבנתי שזה יותר מזה.

ג’יאן עמד במרחק כמה צעדים ממני וכשהבטתי בו חיוך הופיע על פניו. “ויולט.”

“ג’יאן,” אמרתי. “מה אתה עושה כאן?”

“נועם הזמין אותי לכאן. הוא שמע עליי מאחד החברים שלו שסיפר לו עליי ושלח לו דברים שצילמתי, והוא הציע לי לבוא הנה בכדי לעזור בפרויקט גמר של כיתה י”ב,” הוא אמר ושפתיו התעקלו עוד יותר מעלה כשקלט שעדיין עמדתי מבלי לזוז עם הבעה של כנראה שוק על פניי. לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מעל שיעורי הסתברות שהיו לי לפני שנים בשיעורי מתמטיקה. הייתי שמחה אם הייתי מצליחה לענות עכשיו על השאלה: מה ההסתברות ש…?

“אני לא ידעתי שאת לומדת כאן,” הוא המשיך לדבר. “כלומר, ידעתי שאת לומדת אומנות אבל מצחיק שיצא לנו להיפגש דווקא כאן.”

“כן…מצחיק, זה בהחלט ההגדרה שהייתי בוחרת,” אמרתי והוא צחק.

“אפילו כשאת בשוק את לא מאבדת מחוש ההומור שלך, זה בהחלט חשוב,” הוא אמר. “אז מה? אנחנו הולכים לעבוד יחד על הפרויקט שלך באומנות?”

“מה?” שאלתי ואז הבטתי בפתק שלי שהוא כנראה הספיק להסתכל עליו גם כן. “לא,” מיהרתי לקפל את הפתק והכנסתי אותו לכיס מכנסיי. “אני אדבר עם המורה שלי ואבקש ממנו להחליף.”

“את לא רוצה לעבוד איתי?” הוא שאל והצטערתי שבכלל דיברתי כששמעתי את קולו, שעכשיו היה הרבה פחות קליל והרבה יותר עצוב ורציני.

“לא, זה לא זה,” אמרתי ומיהרתי להניח את ידי על זרועו, אך אז חזרתי בי והצמדתי אותה לצד גופי. “אני פשוט לא יודעת אם זה רעיון טוב…שנעבוד ביחד.”

“למה?” הוא שאל, באמת ובתמים מחפש אחר תשובה.

“טוב, זה לא בדיוק אתי שנעבוד יחד,” התחלתי לומר והוא הרים את אחת מגבותיו.

“אתי?” הוא חזר אחריי ואני הנהנתי באיטיות.

“כמו שבמקומות עבודה יש כללים שנגיד עובדים באותה מחלקה או מקום לא יכולים לצאת זה עם זה, אני לא יודעת אם זה חכם שנפר את הכללים האלה כאן. כלומר, זה לא שאנחנו בדיוק יוצאים, אבל די ברור שקורה בינינו משהו, ואני ממש רוצה לעשות את הפרויקט הזה בצורה הטובה ביותר כי זה פרויקט הגמר שלי ואני חייבת לקבל ציון גבוה כי אם יש מקצוע שאני מצטיינת בו זה אומנות, ואם נעבוד ביחד זה…זה יהיה קשה לבצע את העבודה כמו שאני רגילה ולהתרכז רק בפרויקט,” אמרתי וככל שדיברתי יותר, הבנתי גם עד כמה מה שיוצא לי מהפה נשמע מטופש.

“אוקיי, אני יכול להבין את החששות שלך,” הוא אמר באיטיות. “אבל אני גם יכול להרגיע אותך שאני לגמרי מקצועי כשזה נוגע לעבודה שלי, גם אם מדובר בצילום עבור לקוח או בעבודה על פרויקט גמר של בית ספר תיכון. אני חושב שאנחנו נצליח למצוא את האיזון ולעבוד כמו שצריך על הפרויקט שלך בכדי שהוא יהיה מוצלח ומדהים וכל מה שאת רוצה שהוא יהיה. בסדר?” הוא שאל וחייך אליי חיוך קטן, אך אני רק המשכתי להביט בו בשקט, למרות שעמוק בפנים היה לי קשה שלא להשיב לו חיוך. זה היה שטותי שנתתי לפרויקט הזה כל כך הרבה משקל, כאילו היה מדובר בהרבה יותר מזה. ואולי…אולי זאת פשוט הייתה הדרך שלי לנסות לשמור על הגבולות בינינו, על המרחק שעד כה שמרתי עליו, על הסדר שהייתי צריכה שיהיה לי בראש.

“גם בלי קשר אליי, אם אני לא טועה, המורה שלכם אמר לכם לשתף פעולה ולסמוך על מי שהגרלתם בפתק אז-” הוא אמר ואני נתתי לו מכה קלה בחזה שאני בספק אם הוא בכלל הרגיש אותה.

“בסדר,” עניתי והנחתי את ידיי על מותניי. “אני מוכנה, תלמד אותי איך רואים את העולם מנקודת מבט של ערפד.”

ניצוץ שובבי הופיע בעיניו והוא הושיט את אחת מכפות ידיו לעברי. הרגשתי כאילו ניסה לבחון אותי. האם אקח את האתגר על עצמי או האם אחליט לברוח ברגע האחרון. אבל לא התכוונתי לברוח, לפחות לא הלילה. הנחתי את כף ידי בידו ועקבתי אחריו כאשר סגר את כף ידו על ידי והחל להוביל אותי אל דלת היציאה מהגג.

יום ולילה- פרק 7
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

מהמם כרגיל! הסיפור רק התחיל,אבל הלוואי והוא היה מקבל יותר הערכה באתר.

17/04/2021 20:48

    תודה רבה:)

    18/04/2021 21:38
38 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך