יום ולילה- פרק 8

shira_19 18/04/2021 136 צפיות 2 תגובות

ג’יאן

ויולט צעדה לידי בשקט בזמן שהלכנו ברחובות העיר. כבר הלכנו זמן מה זה לצד זה, היא הביטה סביב מדי פעם והציצה בבניינים שחלפנו על פניהם, היו אפילו מקומות בהם כמעט ועצרה כי חשבה שלשם רציתי לקחת אותה, אך בכל פעם כזאת המשכתי ללכת והיא עקבה אחריי. האמת היא, אני לא ידעתי איפה להתחיל.

כשהפכתי לערפד, לא קיבלתי דף הוראות מסודר וגם לא פגשתי באיזה ערפד ותיק שיכל להסביר לי את כל הכללים ומה זה אומר להיות ערפד. כך גם קרא כשהגוף שלי עבר את השינוי עצמו, לא היה מדובר בשינוי איטי ומתון שהיה אפשר להתרגל אליו באיטיות, זה היה שינוי מהיר, קצר, ברגע החושים שלי התחדדו, בשנייה הרגשתי את הדחף לדם, הכל היה מהיר כל כך וקשה לתפיסה, לפעמים זה עדיין קשה לתפוס את כל זה. אולי זאת הסיבה שלא ידעתי לאן לקחת את ויולט, קצת קשה לדעת מאיפה להתחיל כשההתחלה היא מבלבלת כל כך.

“אנחנו הולכים ללכת עוד הרבה?” היא שאלה לפתע ואני הסתובבתי להביט בה. אני מניח שהייתי צריך לצפות שבסוף יימאס לה ושהיא פשוט תשאל אותי ישר ולעניין לאן אנחנו הולכים. אם יש משהו שהספקתי ללמוד על ויולט זה שהיא לא יכולה לעמוד בסקרנות שלה.

“כואבות לך הרגליים?” שאלתי והיא נאנחה ושילבה את זרועותיה זו בזו.

“נו באמת, ג’יאן, אני אמרתי לך שאני מוכנה שתראה לי את העולם מנקודת מבט של ערפד, אני כבר עברתי את השוק הראשוני ואני מבטיחה לך שאני לא אברח אם אפגוש כמה ערפדים באיזה בר או אפילו אם תחשוף בפניי את הניבים שלך או מה שזה לא יהיה, אני לא בת תמותה פחדנית שלא יכולה לקבל את האמת על העולם שלך,” היא אמרה וחיוך קטן החל לעלות על פניי כשהבטתי בפניה הנחושות. “וחוץ מזה, יש לנו פרויקט באומנות לעבוד עליו, אז אין לנו הרבה זמן לבזבז. אני לא מתכוונת להמשיך ללכת איתך בעיר בלי מטרה ולחכות עד שהשמש תזרח.”

“אני מניח שגם הנקודה הזאת טובה בתור התחלה,” אמרתי והיא צמצמה את עיניה בבלבול כשהתקרבתי אליה באיטיות והקפתי את זרועותיי מסביב לגבה. “תחזיקי חזק.”

“על מה אתה-” היא החלה לומר אך אז צרחה והידקה את האחיזה של זרועותיה מסביב לגבי כשריחפנו מטרים רבים מעל הקרקע. חיוך עלה על פניי שגם כשדרכנו על הרצפה של גג הבניין הגבוה שלצידו הלכנו לפני רגעים ספורים, עיניה עדיין היו עצומות בחוזקה וגופה היה צמוד לשלי.

“היי, את יכולה לפקוח את העיניים,” לחשתי באוזנה. היא פתחה בזהירות את אחת מעיניה ולאחר מכן את העין השנייה, וכשהבינה שכבר לא היינו יותר באוויר, היא גם שחררה את ידיה והתרחקה ממני. היא הביטה סביב בגג הבניין שעליו עמדנו ואז חזרה להסתכל אליי. לפני שהספקתי לפתוח את פי, היא הרימה את ידיה והחלה לחבוט בחזי.

“אתה לא נורמאלי!” היא אמרה כשהמשיכה להוציא עליי את העצבים שלה. אני בטוח שגם היא ידעה שלא כאב לי כלל ושלא משנה כמה חזק היא תכה אותי עדיין לא אזוז, אולי זו הסיבה שהמשיכה לעשות זאת.

כששמעה את צחוקי, היא עצרה והלכה כמה צעדים אחורנית. “מה אתה צוחק? מה אם היה לי פחד גבהים? מה אם הייתי נופלת? מה אם היה קורה לי משהו? איך היית מסביר את זה למורה שלי, להורים שלי, לאווה?”

“הו, כן, לא הייתי רוצה להתעסק עם החברה הכי טובה שלך,” אמרתי, אך זה רק הרגיז אותה יותר, כי פניה נעשו אדומות יותר. צעדתי בזהירות לכיוונה. “ויולט, אני מבטיח שלא הייתי עושה משהו שיפגע בך, אני לא הייתי עושה את זה אם זה לא היה הכרחי.”

“אתה נהנה מכל זה, אה?” היא שאלה. “מזה שעכשיו אני אצטרך להקשיב לך ולסמוך עלייך כי זה חלק מהמשימה.”

“אני לא אשקר, אני באמת נהנה, אבל אני מבטיח לך שהכוונה שלי היא לא להבהיל או לעצבן אותך, המטרה היא למתוח גבולות, להראות לך איך להסתכל על דברים מנקודת מבט קצת אחרת,” אמרתי וכשהתקרבתי אליה והיא לא ניסתה להתווכח או לזוז ממני, הנחתי ידיי על כתפיה והובלתי אותה בצעדים איטיים לעבר הקצה של הגג, אך לא יותר מדי קרוב אליו.

“עכשיו, תגידי לי מה את רואה,” אמרתי והיא סובבה את פניה מעט בכדי שתוכל להביט בפניי.

היא גיחכה. “אולי אין לי ראייה חדה כמו שלך, אבל אני עדיין יכולה לראות את הנוף של העיר.”

חייכתי אליה וסובבתי את גופה חזרה בכדי שתביט בנוף, והפעם היא לא זזה. “יופי, עכשיו כשאת רואה את הנוף, את יכולה לתאר לי מה את רואה?”

“אם אתה רוצה שאתאר לך מה אני רואה כמו שמבקשים ממני לתאר אלמנטים של ציור במבחן בתולדות האומנות אז-”

“ויולט, אני רק רוצה שתגידי לי מה את רואה, זה הכל,” אמרתי. “תסמכי עליי.”

היא נאנחה אך אז נשמה עמוק ואז יכולתי להרגיש את שריריי כתפיה מתרפים.

“אני רואה בניינים גבוהים, אני רואה אורות ושלטי חוצות, כבישים, מכוניות, אנשים…”

“עכשיו, אני מבקש שתנסי להתרכז באחד מהדברים האלה שאת רואה,” אמרתי והיא הנהנה ומיקדה את מבטה בנוף. באוויר שרר שקט, אך עדיין יכולתי לשמוע אותה מתנשפת בתסכול מדי פעם.

“עכשיו תגידי לי, מה ראית?” שאלתי למרות שידעתי מראש את תשובתה.

“אני לא מבינה למה ביקשת ממני להתמקד בדבר אחד, אי אפשר להתמקד בדבר אחד. אם אני אנסה לעקוב אחר מכונית, לא אצליח לעשות את זה כי היא רק תמשיך לנסוע או תיסע בכביש ותתערבב עם שאר המכוניות. קשה להביט בבניינים כי הם כל כך גבוהים ומלאים מאורות שזה בלתי אפשרי להתמקד בנקודה אחת, ואם אנסה להסתכל על שלטי חוצות זה יהיה אבוד, כי כל פעם מה שמציגים בו מתחלף או שפשוט יש כל כך הרבה שלטים שהצבעוניות של השלטים האחרים לוכדת את תשומת הלב.”

“עכשיו את יודעת איך הרגשתי כשרק הפכתי לערפד,” אמרתי. “כשאתה ערפד כל החושים שלך מתחדדים. כשאתה מסתכל על משהו, אתה לא רואה רק אותו, הצבעים שלו בולטים יותר, אתה שם לב לכל פרט קטן בו. אם רוצים להקשיב, אז שומעים את כל מה שסביב, לא רק את המכונית הקרובה ביותר או של הרמזור שמתחלף, אלא גם את קול האנשים שיושבים במסעדה הקרובה, ואת קול הצעדים של אדם שמתקרב אלייך. וככה זה עובד עם כל שאר החושים, ההתחלה היא מתסכלת ומבלבלת, ובגלל שהכל מועצם, אז גם הרגשות שלך מועצמים. מתמודדים עם תסכול גדול ועם בלבול גדול עוד יותר.”

“זה נשמע נורא,” היא מילמלה ואני הנהנתי.

“זה באמת היה נורא בהתחלה,” אמרתי והיא הסתובבה אליי שוב והביטה בעיניי.

“היה?” היא שאלה בשקט.

“לומדים לשלוט בזה,” עניתי. “כמו שלומדים ללכת, כמו שלומדים לרכוב על אופניים, כמו שלומדים נוסחה קשה במתמטיקה. קמים ונופלים עד שלומדים ללכת, לומדים לרכוב ומשתמשים בגלגלי עזר עד שאין צורך בהם, עוברים על אותם תרגילים שוב ושוב עד שכבר יודעים את הנוסחה בעל פה. ככה זה גם אצל ערפדים. לומדים כיצד למצוא ריכוז ושליטה שוב, לומדים באילו דברים להתמקד ולומדים להתמודד עם רגשות ולאילו רגשות לתת יותר חשיבות. כשאתה ערפד אין אפשרות לקום וללכת, אין אמצעי מילוט, אי אפשר לברוח, האופציה היחידה היא להתמודד עם הדברים.”

“אז אני כנראה לא הייתי מצליחה להיות ערפדית טובה כל כך,” היא אמרה בשקט. “אני לא יודעת איך אתה הצלחת לעשות את זה. איך אתה מצליח להתרכז בשיחה איתי, במקום להקשיב למכוניות הצופרות או לכל רעש אחר מסביב, או איך כשאתה נמצא איתי אתה מצליח להתמודד עם הדחף שלך לדם או להקשיב לקול שלי במקום לקול של פעימות הלב שלי.”

“את גם עושה את זה עכשיו, את מתרכזת בשיחה איתי ולא במה שמסביב, את מקשיבה לקול שלי במקום ללב שלי, את מסננת את מה שלא רלוונטי ומתעלמת מהרעשים שמפריעים לך להתרכז, זה בדיוק מה שאני עושה.”

“ומה לגביי דחף?” היא שאלה. “אין לי דחף לדם.”

“נכון…” חייכתי והתקרבתי אליה מעט. “אבל את מתמודדת עם הדחף שלך להרביץ לי בגלל שהבאתי אותך לכאן, את מתמודדת איתו די טוב האמת, יותר טוב ממה שחשבתי.”

היא הביטה בי לרגע לפני שגיחוך נפלט מבין שפתיה. הגיחוך הפך לצחוק, והיא הניחה במהרה את ידה על פיה בכדי להירגע, אך גם מבעד לכף ידה יכולתי להבחין בחיוך שהופיעה כעת על שפתיה.
“תיזהר, עדיין נשארה לי עוד הרבה אנרגיה והלילה עוד צעיר,” היא אמרה אך עדיין יכולתי לראות על שפתיה רמז לחיוך שראיתי קודם. אז היא התקדמה לעבר קצה הגג והתיישבה על הקרקע, כך שרק רגליה ריחפו באוויר.

“ידעתי שאין לך פחד גבהים,” מלמלתי והתקדמתי לעברה בכדי לשבת לצידה גם כן.

“מה אם תפלי? מה אם יקרה משהו?” חזרתי על הדברים שאמרה קודם, אך היא רק משכה בכתפיה.

“אם זכרוני אינו מטעה בי, אתה זה שהבטחת לי בפגישה הראשונה שלנו שאם אתעלף או אפול אתה תהיה שם לתפוס אותי. ממה שהספקתי לראות עד כה, אתה נראה כמו אדם שעומד בהבטחות שלו.”

קפאתי ברגע ששמעתי את המילים האלו. כשהייתי צעיר יותר באמת הייתי עומד בכל הבטחה, רציתי להאמין שאני אדם עם מילה, שכשאני מבטיח משהו אני מקיים, אבל לצערי היו הבטחות שלא הצלחתי לקיים, שהלוואי ויכולתי לעשות זאת.

“ג’יאן, הכל בסדר?” היא שאלה ובמקום להנהן ולהמשיך הלאה בשיחה, הנדתי בראשי לשלילה.

“לא הצלחתי לקיים את כל מה שהבטחתי,” אמרתי בעצב. ויולט שתקה וכשעמדתי להרים את ראשי ולהביט בה, הרגשתי במגע כף ידה שאחזה בכף ידי.

“אני בטוחה שאם גם אני הייתי חיה נצח, לא הייתי מצליחה לעמוד בכל הבטחה,” היא אמרה. “אבל אני בטוחה שלא משנה במה מדובר, אתה ניסיתי ככל יכולתך לקיים אותה, וזה חשוב לא פחות.”

“אתה יודע על מה חשבתי בזמן שצעדנו לכאן?” היא שאלה אותי.

חיוך קטן עלה על פניי. “ניסית לנחש לאן אני עומד לקחת אותך.”

“לא. כלומר, גם זה, אבל לא רק,” היא אמרה ואז הושיטה את ידה הפנויה לעבר כיס הג’ינס שלה והוציאה ממנו פתק מקופל. היא פתחה אותו והושיטה לי אותו בכדי שאוכל לראות מה רשום.

“כשהמורה חילק לנו את הפתקים, הוא כתב בהם רק שם ועם איזה יצור על טבעי אנחנו עומדים לעבוד. הוא לא כתב באיזה מקצוע אתה עוסק או מה התחום באומנות שמעניין אותך, ואני יודעת שרק לשם המשימה הוא היה חייב לכתוב שאתה ערפד, אבל זה עדיין גרם לי לכעוס קצת. פתאום חשבתי על זה שבטח הרבה אנשים רואים אותך באופן כל כך גנרי ומכניסים אותך למשבצת מאוד ספציפית בגלל מה שאתה. החברה עושה את זה לכולם, ואנשים אוהבים לשפוט, אבל זה עדיין עצבן אותי לחשוב שיש אנשים שרואים אותך רק כערפד או רק כיצור על טבעי שמפחדים ממנו או שלהפך, פשוט סקרנים מאוד לגביי היכולות שלו. ואז הבנתי שגם אני עשיתי לך את זה, לא נתתי לך להראות לי מי אתה, גם כי פחדתי להתקרב אלייך, אבל גם כי היה לי קל פשוט לנסות לראות אותך רק כיצור על טבעי שמעניין לדעת עוד על אורח החיים שלו,” היא נאנחה. “אני די מצטערת על זה עכשיו.”

“את צודקת, אנשים נוהגים לשפוט, במיוחד אנשים כמוני, ואנשים הם סקרנים, אבל זה חלק מהטבע שלהם, הם לא אשמים בזה,” אמרתי ואז לחצתי את ידה שעדיין לא עזבה את שלי. “אין לך על מה להצטער, ויולט.”
היא נשמה לרווחה ומיד לאחר מכן חיוך עלה על פניה.

למרות השתיקה ששררה בינינו עכשיו, לא שמעתי את הרעש של העיר שהייתה מוכרת בגלל חיי הלילה התוססים שלה, ולמרות האורות שסבבו אותנו, לא יכולתי שלא להביט בויולט. אמרתי לויולט שלמדתי לאילו רגשות לתת חשיבות ובמה להתמקד, ועכשיו היו אחת מהפעמים שבאמת הרגשתי כמה זה היה נכון. קשה לתת לרגשות שליליים מקום בידיעה שהכאב רק ילך ויגדל ושהעוצמה שלהם רק תיפגע בי יותר, אבל כשרגשות חיוביים הגיעו, כששמחה או התרגשות תפסו מקום, יכולתי לשחרר, ליפול ולתת לעצמי לטבוע בתוכם. ועכשיו הרשיתי לעצמי ליפול, לטבוע, נתתי מקום לרגש שלא הרגשתי הרבה זמן. שמחה, שמחה אמיתית.

החיוך שהיה על פניי נשאר עוד הרבה זמן, גם אחרי שצעדתי בדרך חזרה הבייתה, ואני מניח שהחיוך הזה היה נשאר על פניי אם לא הייתי שומע את הסירנות של המשטרה בשכונה שלנו. רצתי לעבר האזור שבו היו ניידות המשטרה שקרוב אליהם עמדו לא מעט אנשים, שאת חלקם זיהיתי כי היו השכנים שלי.

חיפשתי במבטי אחר אנדרו שידעתי שכנראה נמצא בסביבה אם במקום יש משטרה, אך לפני שמצאתי אותו, הבחנתי במחזה שבו כולם הביטו. על הרצפה היה שרוע אדם שבמרכז חזו הייתה תקועה יתד. לא היה סימן לדם מסביבו ועיניו היו אדומות, אך לא הייתי צריך עוד סימנים בכדי לדעת שהוא מת. יכולתי לשמוע מבעד לסירנות קולות של בכי של מישהו שהנחתי שהכיר את אותו אדם והיה קרוב אליו. עברתי בין האנשים עד שהצלחתי למצוא את אנדרו שדיבר עם אחד השוטרים שהיה במקום. למרות השעה המאוחרת הוא עדיין לבש בגדי עבודה ועל פניו הייתה אותה ארשה רצינית שתמיד ראיתי.

“אנדרו,” אמרתי לפני שהתקרבתי אליו. הוא התרחק מהשוטר שאיתו דיבר והתקרב אליי לפני שהניח את ידו על כתפי וצעד איתי הרחק מהזירה לעבר אזור שהיה ריק יחסית מאנשים.

“מה קרה כאן?” שאלתי. לא הייתי צריך להיות חכם גדול בכדי לדעת שאם אנדרו נמצא כאן אז מדובר ברצח.
“אתה זוכר את השיחה שהייתה לנו לגביי הערפדים שנעלמו ושהיה חשד שחטפו אותם?” הוא שאל בשקט ואני הנהנתי באיטיות. “אז זה אחד מהערפדים האלה.”

“מה?” שאלתי והוא הנהן.

“חכה שתשמע את הסיפור המלא, הוא עוד יותר מזור,” הוא החל להסביר, תוך כדי שהוא מקפיד להביט סביבו בכדי לוודא שאף אחד לא נמצא בקרבתנו, סימן נוסף לכך שהוא עמד לספר לי עוד דבר שכנראה לא הייתי אמור לדעת, עוד דבר שכנראה יערער את בטחוני במה שידעתי עד כה.

“העדים שהיו במקום סיפרו שראו אותו צועד כאן לפני שעה בערך, כנראה הוא בא הנה כי אשתו מתגוררת כאן, אבל היא לא הספיקה לראות אותו. ערפד אחר שהיה באזור נתקל בו כאן, אבל הוא טוען שהוא התנהג מוזר. הוא אומר שהאדם הזה ניסה לנשוך אותו ולא הפסיק לדבר על כך שהוא צריך דם. אבל הוא לא אמר כמה הוא צריך דם כמו שאני או אתה היינו אומרים כשאנחנו לא שותים הרבה זמן, אלא הוא דיבר על כך שטון הדיבור שלו היה כמו של רובוט, כמו של מישהו אחוז דיבוק שלא יכול לשמוע או לחשוב כל דבר אחר סביבו. משהו גרוע יותר מאיך שערפד שרק השתנה היה מגיב, לפחות זה מה שהערפד הזה אומר. הוא הסביר שאותו ערפד ניסה לתקוף אותו עד שהוא הגיע למצב שהוא חשש לחייו ולא הצליח להשתלט עליו. בסוף הגיע ערפד אחר ותקע בו יתד.”

נשפתי אוויר החוצה. “זה מטורף.”

“וזה לא הכל,” אנדרו המשיך. אני מניח שעבור אנדרו זה היה שגרתי לשמוע כל כך הרבה מידע ולעכל אותו במהירות בכדי לאגור עוד, אבל אצלי המצב היה קצת אחר, עדיין הרצתי בראשי את כל המידע שסיפר לי כעת.
“אותו ערפד שתקע בו את היתד אמר שניסה לעצור בעדו גם כן, אך שהערפד הזה היה חזק בצורה לא הגיונית כמעט. בהתחלה כשסיפר לי על זה חשדתי שהאו סתם שיקר או ניסה להסביר את הדברים אחרת ממה שהם היו בכדי להצדיק את המעשה שלו, כי ידוע שיש עוד דרכים לעצור ערפד מבלי לנסות להרוג אותו, אבל אז סקרנו את הגופה.”

הבטתי באנדרו בשקט כשלקח נשימה עמוקה לפני שהביט בי שוב. “על הגוף שלו היו חרוטים סמלים עתיקים, אני לא יודע מה הפירוש שלהם, אבל הם מזכירים סמלים שבהן ידוע שמכשפות היו משתמשות בטקסי פולחן או שהן משתמשות בהן היום בכדי ליצור כשפים מסוימים או במקרים נדירים גם קסם שחור.”

“חכה,” הרמתי את ידי באוויר בידיעה שאם לא הייתי עושה זאת אנדרו היה ממשיך לדבר ואני הייתי נכנס לעוד יותר הלם. “אנדרו, אני יודע כמה אתה לא מחבב את המכשפות, ואני מבין אותך, באמת יש לך סיבות מוצדקות, אבל אתה לא רוצה להגיד לי שאתה באמת חושב ש-”

“אתה מכיר אותי טוב מאוד ג’יאן, יותר טוב מכל אחד אחר, אני בחיים לא הייתי מאשים מישהו אם לא הייתי בטוח בכך במיליון אחוזים. גם הערפדים הפזיזים ביותר לא נוהגים בניגוד לחוקים ואני אולי ראיתי ערפדים מנסים לתקוף אחד את השני בעבר, אבל זה אף פעם לא נגמר בתוצאה כל כך חמורה, גם שנאה או דחף לדם לא הביא אף אחד למצב כזה. אני לא טועה, אני יודע שאני לא טועה, אני מכיר את הסמלים האלה, כבר נתקלתי בהם בעבר, אתה שוכח שלפני שהפכתי לבלש למדתי באוניברסיטה על היסטוריה ועל תולדות של יצורים קסומים. אני קראתי הרבה מחקרים על מכשפות, אני מכיר קסם שחור. אם יש יתרון בקסם הזה, זה שלא משנה כמה הוא חמור או אפל, הן לא יכולות לבצע אותו מבלי להשאיר עקבות, תמיד הן יצטרכו להשתמש בסמלים או בחומרי גלם מהטבע. ככל שהסמל יותר עתיק, הקסם יותר אפל, וככל שחומר הגלם יותר נדיר, כך התוצאה של הקסם קטלנית יותר.”

רציתי לצאת נגדו, רציתי לומר לו שהוא טועה, שהוא לא יודע את הסיפור המלא מאחורי הסיפור, שיש עוד פרטים בתמונה, שהוא לא צריך להתמקד רק בפרט הברור ביותר. אבל אפילו אני לא הצלחתי לחשוב על הסבר אחר, נכון יותר, הגיוני יותר.

“אתה יודע שאני צודק,” הוא המשיך כשראה שלא אמרתי דבר.

“אני פשוט מנסה לחשוב בבהירות, נגיד ואלה באמת מכשפות, למה שהן יעשו את זה? למה שמכשפה תנסה לעבור על החוקים ולגרום לערפד…אני אפילו לא יודע מה ההגדרה של זה, להשתגע? לחזק את הדחף שלו לדם עוד יותר?” אמרתי והעברתי את ידי בשיערי בתסכול. “ואם הן עשו דבר שכזה, אז האם הן גם אלה שחוטפות ערפדים? אני מצטער אנדרו, אבל אני באמת לא מצליח להבין כלום או לחשוב בהגיון עכשיו. אני לא אתה, אני לא יודע לקבל את הדברים האלה, אני לא יודע איך לעשות את זה, אני לא יודע איך אתה עושה את זה.”

“מה אמרתי לך כשרק הפכת לערפד?” הוא שאל וטפח על כתפי. “אתה לומד לעשות את זה.”

“אז מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?” שאלתי והוא נאנח.

“אני הולך לחקור את הנושא הזה לעומק ולדבר עם כמה מכשפות,” הוא אמר. “אתה הולך לחזור לדירה ולוודא שרובי לא ברחה בזמן שהייתי כאן.”

“אלף, אני לא מתכוון לעזוב אותך בזה לבד ואני הולך לעזור לך,” אמרתי. “ובית, אתה אומר לי שיש מצב שרובי מסתובבת עכשיו לבד בחוץ?”

“אני לא אשם שהיו לי דברים חשובים יותר לעשות, אולי זה לטובה אם היא תצא קצת החוצה, אולי זה גם יעזור לה להיגמל מאלכוהול וללמוד שהיא יכולה להתמודד עם הדחף שלה לדם,” הוא אמר. “וגם אז היא לא תדע כלום ממה שהלך כאן, היא מספיק פרנואידית גם ככה ועדיין לא מוכנה להודות בעצמה שהיא ערפדית, אז בטח שהיא לא תצליח להתמודד עם זה שיש כאן אחד כזה מת מול הדירה שלה.”

“אנדרו!” אמרתי והוא משך את כתפיו.

“היי, אני בסך הכל אומר את האמת, זה אולי כואב ברגע שמספרים אותה, אבל זה מונע כאבים עמוקים יותר בהמשך,” הוא אמר. “ככה זה עם מכשפות, כולם תמיד חושבים שהן פשוט אוהבות לשמור על מסתורין כי זה חלק מהאופי שלהן, אבל אני יודע שמכשפות מעדיפות שככה יראו אותן מאשר שיראו את החוסר שפיות ויציבות שלהן. לפעמים זה הקסם שלהן שמשגע אותן ולפעמים הן פשוט כאלה, ככה או ככה, אני שמח שאני מודע למצב הקיים ולא חי באשליה.”

“כמו שאתה חושב שאני חי באשליה כי אני מתחבר עם בני תמותה?” שאלתי. “או כמו שאתה חושב שכל החברה הקיימת היא אשליה אחת גדולה. יש משהו שאתה לא מפקפק בו או חושב שהוא אשליה?”

“ג’יאן,” הוא התקרב אליי. “אתה יקר לי, וזאת הסיבה שאני מקווה ואפילו מייחל שיום אחד האשליות שאתה רואה יתנפצו בזו אחר זו ואתה תבין בדיוק מה זה אומר לדעת את האמת, המלאה, המלוכלכת, הכואבת.”

הוא החל להתקדם שוב לעבר האזור של הזירה אך נעצר והסתובב אליי לפני שהמשיך. “ואני מודה לך על הרצון לעזור לי, אבל בינתיים, בבקשה, רק תשתדל לפקוח את העיניים ולהתרחק ממכשפות. אין לך מושג כמה זה יעזור לי.”

יום ולילה- פרק 8
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (2)

את ממש מוכשרת!!
(אהבתי שהסיפורים שלך הם ברחבי העולם וקשורים לכל מיני מקומות בעולם :)

22/04/2021 19:23

תודה רבה:)

24/04/2021 02:41
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך