shira_19
אז היי לכולם, מצטערת שלא העלתי בימים האחרונים פרק, הייתי די עסוקה. אני עובדת על כמה פרויקטים שקשורים לכתיבה שכרגע אני לא יכולה עדיין להגיד הרבה אבל בקרוב תדעו הכל:) וגם פתחתי אינסטגרם שבו אפרסם קטעי כתיבה ועוד קטעים נוספים על הדמויות מהספר ובכללי אפרסם ציטוטים שאני אוהבת של סופרים ושקשורים לכתיבה, אשתף בתהליך הכתיבה שלי ואתן טיפים לגביי כתיבה ודברים שקשורים לכל הנושא. במידה ומישהו מעוניין לעקוב אז האינסטגרם הוא: shiraderooij ובנוסף לזה גם עבדתי על טריילר לספר! ואני גאה לומר שלמרות שאין לי נסיון רב בעריכה ושלמדתי וידאו ארט לפני שנים, עדיין אני חושבת שיצא לא רע, אז אם אתם רוצים לראות את הטריילר, זה הקישור: https://youtu.be/YeJoacvr_W0 בכל אופן, אני מקווה שאתם נהנים מהסיפור עד כה ומבטיחה שהשבוע אשתדל להעלות פרקים קצת ארוכים יותר:)

יום ולילה- פרק 9

shira_19 24/04/2021 9 צפיות אין תגובות
אז היי לכולם, מצטערת שלא העלתי בימים האחרונים פרק, הייתי די עסוקה. אני עובדת על כמה פרויקטים שקשורים לכתיבה שכרגע אני לא יכולה עדיין להגיד הרבה אבל בקרוב תדעו הכל:) וגם פתחתי אינסטגרם שבו אפרסם קטעי כתיבה ועוד קטעים נוספים על הדמויות מהספר ובכללי אפרסם ציטוטים שאני אוהבת של סופרים ושקשורים לכתיבה, אשתף בתהליך הכתיבה שלי ואתן טיפים לגביי כתיבה ודברים שקשורים לכל הנושא. במידה ומישהו מעוניין לעקוב אז האינסטגרם הוא: shiraderooij ובנוסף לזה גם עבדתי על טריילר לספר! ואני גאה לומר שלמרות שאין לי נסיון רב בעריכה ושלמדתי וידאו ארט לפני שנים, עדיין אני חושבת שיצא לא רע, אז אם אתם רוצים לראות את הטריילר, זה הקישור: https://youtu.be/YeJoacvr_W0 בכל אופן, אני מקווה שאתם נהנים מהסיפור עד כה ומבטיחה שהשבוע אשתדל להעלות פרקים קצת ארוכים יותר:)

ויולט

בדיוק כשארגנתי את התיק שלי ועמדתי לצאת מהחדר לכיוון ביתה של אווה, אמא שלי דפקה בדלת ונכנסה פנימה. היא הביטה בחדר שלמזלי הספקתי כבר לסדר ואז בי ובתיק שהיה על גבי. “את יוצאת לאנשהו?”

אמא שלי לבשה את אחד מהסינרים הרבים שהיו מוצגים במטבח שלנו. נראה שכמו המתכונים הרבים שאהבה ללמוד לבשל, כך היא גם אהבה להחליף כל פעם סינר, כאילו גם מצבעים והדפסים אפשר להשתעמם. לא הייתי צריכה שתאמר לי שהייתה עסוקה בלבשל עד כה, הרחתי את הריח של האוכל עד החדר שלי, אבל הצחיק אותי שגם כשבישלה אימא שלי הצליחה לשמור על בגדיה נקיים מכל כתם ולמרות שהייתה טועמת מה שהכינה אחרי שהוסיפה כל תבלין או מרכיב, צבע שפתיה עדיין נותר אדום כמו האודם שמרחה לפני כן.

“כן, לאווה, היא ואית’ן עוברים משבר, או לפחות ככה היא קוראת לזה עכשיו, אז חשבתי ללכת לבדוק מה שלומה,” אמרתי ואימא שלי צחקה.

“את רוצה אולי שאארוז לך אוכל להביא לה? את לא אכלת עדיין כלום היום, היית תקועה בחדר כל הבוקר,” היא אמרה וליטפה את שיערי בדאגה.

“לא כדאי שאביא לה אוכל, היא עוד תחשוב שאני באמת קונה את ההצגות שלה וגם תתחיל להעמיד פנים שהיא חולה. חוץ מזה, היא רק בקטע של אוכל בריא עכשיו, אז זה קצת מגביל אותי מבחינת אוכל שהיא תסכים לאכול, במיוחד עכשיו כשהיא קצת יותר דרמטית מבדרך כלל,” אמרתי ואז חיוך קטן עלה על פניי. “ואני בסדר, אני פשוט עובדת על פרויקט חדש לאומנות והיו לי הרבה רעיונות, אז הייתי חייבת לסדר את הכל מול העיניים ולרשום את מה שחשבתי עליו לפני שאני פשוט אשכח מזה. אני עדיין בהתחלה ויש לנו עוד מחקר לעשות אבל…”

“לנו?” היא שאלה. “את עובדת על הפרויקט עם עוד מישהו? חשבתי שהמורה אמר לכם שזה פרויקט אישי?” היא העבירה את ידיה על הסינר למרות שהייתה לי הרגשה שהן לא באמת התלכלכו.

העברתי את ידי על רצועת התיק בניסיון לחשוב איך להוציא אותי מהתסבוכת של להסביר את הכל לאימא שלי. אם אספר לה על העבודה עם ג’יאן, אצטרך גם לספר לה על ג’יאן ואז אצטרך לספר לה מה קורה בינינו, ואז היא כנראה תתלהב מזה אבל גם תיעלב מאוד שלא שיתפתי אותה בכך. זה לא שאני לא משתפת את ההורים שלי בכלום, אני לא בת עשרה שמחביאה סודות עמוקים מאחורי גבם של הוריה . אני לא עושה את זה בכוונה, אני פשוט חושבת קדימה. אני לא יודעת מה הטעם בלספר על ג’יאן.

אימא שלי אף פעם לא אמרה לי את זה, אבל אני יודעת שגם היא וגם אבא שלי תמיד קיוו בשבילי שאצליח להתחבר עם עוד אנשים, אני בטוחה שהם איפשהו הרגישו אשמים שאולי בגלל שעזבנו את ספרד הייתי לבד יותר, אבל האמת, גם בספרד המצב מהבחינה הזאת היה אותו הדבר. ועכשיו אם אספר על ג’יאן, הם ישמחו בשבילי כל כך, אולי אבא שלי יהיה מגונן מעט בהתחלה, אבל אני בטוחה שאם היה פוגש את ג’יאן הוא מיד היה מתרכך. אני התחלתי להתרכך, אז אבא שלי? אבא שלי הרבה פחות קשוח ומעצבן ממני. הבעיה היא במה יקרה אחר כך, מה יקרה עוד כמה חודשים מעכשיו, מה יקרה אם דברים רק ידרדרו מכאן.

לא משנה כמה ניסיתי לתת לזה סיכוי ולשכוח מדבריה של קריסטה או מהדברים שקראתי ושאני יודעת על ערפדים, זה לא היה אפשרי. לא הצלחתי להוריד את הרגל מהגז ופשוט ליהנות מהנסיעה, יותר מדי פחדתי שאפספס את אחד השלטים בדרך או שאפנה בכיוון הלא נכון ואז הכל יתקלקל ברגע. פחדתי שמשום מקום תבוא משאית או כוח חיצוני שיהרוס את זה. אולי זאת הייתה עוד דרך להשיג שליטה, אולי זה היה עוד נסיון שלי לרכך את המכה שציפיתי שתבוא ואולי, אולי זה פשוט הדבר היחיד שאני יודעת לעשות.

“כן…אני עובדת עם צלם שעובד בתחום הזה,” אמרתי ואימא שלי הציצה לעבר שולחן העבודה שלי שעליו היו מפוזרים כל התמונות והפתקים שכתבתי.

“אני יכולה להסתכל?” היא שאלה ואני הנהנתי. היא הלכה בצעדים קלילים לעבר השולחן, אבל הייתי בטוחה שהיא התאפקה שלא ללכת מהר יותר מזה בכדי לא להראות לי כמה התלהבה שנתתי לה לראות על מה אני עובדת, בדרך כלל לא הייתי מציגה את העבודות שלי לאף אחד, בשום שלב בתהליך העבודה, אלא רק כשסיימתי אותן.

אימא שלי עמדה עם זרועות שלובות מול השולחן וסרקה את התמונות. צעדתי לעברה והיא צמצמה את עיניה וסובבה את ראשה לעברי. “כל התמונות בצבע שחור.”

“כן…” אמרתי, עכשיו גם אני מבולבלת מהתגובה שלה.

“בדרך כלל כל הציורים שלך צבעוניים, אף פעם לא ראיתי אותך מצלמת או מציירת בשחור לבן אלא אם כן ביקשו מכם למטרת המשימה שלכם,” היא אמרה ואני משכתי בכתפיי.

“הפעם בחרתי בשחור ולבן,” אמרתי בקצרה.

היא חייכה. “זה בסדר, את לא חייבת לספר לי למה, אני מבינה שלאומנים יש חזון מסוים שהם צריכים להגשים בכל יצירה שלהם. אני סומכת עלייך שזה ייצא יפהפה, כמו כל העבודות שלך.” היא נשקה לראשי ופנתה לעבר הדלת.

“רגע, אימא,” אמרתי בשקט והיא נעצרה. “מה…מה אם זה לא ייצא יפהפה? מה אם זה לא יצליח?”

“גם אם זה לא יצליח, אז מה?” היא אמרה ואני חזרתי להביט בה. זאת לא התגובה שציפיתי לה. “העיקר שניסית. כל עוד את יודעת שניסית והלכת עם הלב שלך, זה הכי חשוב.”

“ומה אם אני מפחדת ללכת אחרי הלב שלי? מה אז עושים?” חשבתי לעצמי, אבל ידעתי שזאת שאלה שאפילו אימא שלי לא תדע לענות עליה.

“אני אלך לארגן קופסא עם אוכל לך ולאווה, לאוכל יש יכולת לרפא ולהרגיע בן אדם, ונראה שזה לא יכול להזיק לאף אחת מכן,” היא אמרה ויצאה מהחדר שלי. כשיצאתי ממנו גם כן, נעצרתי מול השיש במטבח שעליו הייתה ערימה של כמה קופסאות. אימא שלי ניגשה לערימה והחלה להניח אותן בזהירות בשקית בכדי שלא ייפלו או יחליקו.

“אימא, זה יותר מדי, אנחנו בחיים לא נאכל כל כך הרבה, וגם אם אשאיר את זה שם, אימא של אווה בכלל צמחונית והיא לא תיגע בחצי מהדברים פה ואיך שאני מכירה את-”

“אויש, שטויות,” היא מסרה לי את השקית ווידאה שאני אוחזת בה בחוזקה. “עכשיו לכי לאווה, ותמסרי לה דרישת שלום ממני.”

“טוב,” אמרתי ופניתי באיטיות לעבר הדלת, בזמן שכל הדרך אליה רדף אותי הריח החזק של האוכל שכבר היה מוכן. אני לא יודעת איך הצלחתי להישאר בחדר כל כך הרבה זמן כשאימא שלי בישלה את כל זה, אבל אני מניחה שבסופו של דבר לא יזיק לאווה קצת אוכל מזין.

בזמן שצעדתי לביתה של אווה, חשבתי על כל הפעמים בהן באתי אליה בגלל שהיא ואית’ן רבו או כשהיא עברה “משבר” מהסוג הזה. לפעמים הדרמטיות שלה יכלה להיות משעשעת. היו פעמים רבות כל כך בהן התקשרה אליי או הזעיקה אותי לביתה בטענה שזה יהיה סוף העולם אם לא אגיע, רק בכדי לגלות שאת כל הבעיות שלה ניתן לפתור בשיחה פשוטה או אם הייתה מביטה מעט מחוץ לתמונה. אבל אני חושבת שכל זה גם עבד לטובתה, היא ידעה למשוך את תשומת הלב אליה כשרצתה בזה וכל פעם שאית’ן עצבן אותה היא הייתה מסוגלת לכתוב שירים שלמים על כך, שירים די מוצלחים הייתי אומרת. תהיתי לעצמי מה היה קורה אם הייתה ציירת, אולי הייתי מוצאת אותה מתיזה על קירות חדרה בצבע או עושה משהו קיצוני יותר מזה.

עמדתי לעבור את מעבר החצייה, אך קפאתי במקומי כשהרמתי את מבטי ומצאתי מטרים ספורים ממני רוח, שהביטה הישר אליי. היא הייתה כמעט שקופה לחלוטין, אך עדיין ידעתי לזהות את תווי גופה ופניה. לא הכרתי אותה, אך המבט שעל פניה היה מה שתפס את תשומת הלב שלי. בדרך כלל בסרטים רואים רוחות מבעיתות או רעות מאוד, כאלה שאוהבות לרדוף או לנקום אחר מי ששכח אותן או עשה להן רע בחיים הקודמים, ואני לא חושבת שעשיתי משהו רע עד כדי כך בכדי שרוח תביט בי כמו שהביטה בי עכשיו. אני לא חושבת שאפילו הייתי צריכה להביט בפניה בכדי להבין מה הרגישה, כי יכולתי להרגיש את האנרגיה שלה מגיעה עד אליי, אנרגיה שלילית שבאה אליי בגלים, זה אחר זה. כל גל כואב קצת יותר מהקודם.

היא התקדמה אליי באיטיות ובזמן שעשתה זאת, אני יצאתי מההלם שהייתי בו, והתחלתי לסגת אחורה עד שהסתובבתי והלכתי הרחק מהאזור בו עמדתי כעת. כמה אנשים חלפו על פניי ואני השתדלתי שלא להיתקע באף אחד בזמן שניסיתי ללכת במהירות, אך לא משנה כמה הלכתי, עדיין הרגשתי את האנרגיה שלה, ידעתי שהאי רודפת אחריי.

“אני אמשיך לרדוף אותך עד שתקשיבי לי, אין לך טעם לברוח,” שמעתי את קולה. הוא היה צרוד ונמוך, משהו שהזכיר לי רעש של גיר כשכותבים איתו על הלוח, או את הקול של דלת חורקת מבלי שאף אחד טורח לסגור אותה.

“מה את רוצה ממני?” שאלתי בשקט, אך עדיין המשכתי ללכת, לא נותנת לדבריה להשפיע על קצב הליכתי.
“אני רוצה להזהיר אותך,” היא אמרה ואני צמצמתי את עיניי.

“להזהיר אותי ממה בדיוק?”

“להזהיר אותך שאם תמשיכי להיות איתו, אז את תסבלי מאוד,” היא אמרה. “אנחנו נדאג שהוא יסבול עוד יותר.”

הסתובבתי במהירות, כל כך מהר שכמעט נתקעתי באישה מבוגרת שסחבה סל קניות שנראה כבד למדי.
“סליחה,” מלמלתי לעברה לפני שהבטתי ברוח ששוב עמדה יותר קרוב אליי עכשיו. “על מה את מדברת? מי זה איתו?”

“הערפד,” היא אמרה. “את צריכה להתרחק ממנו.”

מצמצתי בעיניי והבטתי בה כמה רגעים מבלי לומר דבר. כבר היה לי קשה להבין מי הלך לידי או חלף על פניי, כי כל מה שראיתי היה הרוח המבעיתה וכל מה שהדהד בראשי היו המילים שלה.

“ל…למה?” שאלתי. הרגשתי גל מצמרר נוסף עובר בגופי, וניסיתי לעטוף את זרועותיי מסביב לגופי בנסיון לעצור את התחושה הלא נעימה.

“כי זה נוגד את הטבע שלך, זה נוגד את מי שאת, יש לך כישרון גדול מדי מכדי להרוס אותו ואת מה שאת יכולה להיות בגלל איזה ערפד,” היא אמרה בקול מריר כל כך, שלא יכולתי שלא לתהות למה דיברה כך.

“איזה כישרון? את מדברת על ציור? אני לא חושבת שג’יאן יכול להשפיע עליי לרעה בתחום הזה, אם כבר…אני חושבת שהוא יאתגר אותי להיות אומנית טובה יותר ממה שאני היום.”

“אני מדברת עלייך, על הכישרון שנולדת איתו ושאין לך דרך להכחיש אותו, לא משנה כמה זמן ייקח לך לגלות אותו, הוא קיים, הוא שם, את יכולה לעשות דברים גדולים, ויולט, אל תתני לערפדים להרוס לך את זה,” היא המשיכה לומר ואני נאנחתי והעברתי את ידי בשיערי. פניה עדיין הלחיצו אותי, אך הרמתי את ראשי והבטתי הישר בעיניה.

“אני לא מבינה מה יש לך נגד ערפדים, או על איזה כישרון את מדברת, או מה את רוצה ממני בדיוק, אבל כנראה יש לך טעות. אני לא מתכוונת להתרחק משום ערפד בגלל שאיזו רוח אמרה לי לעשות את זה ואני לא מתכוונת להקשיב לכל זה, אני מאחרת וצריכה ללכת, אז להתראות,” אמרתי וכבר התכוונתי לעקוף את דמותה, אך אז הרגשתי דקירות בגופי. הרגשתי כאילו מישהו מנסה לדקור אותי באינספור מחטים, ואני הייתי צריכה לסבול כל דקירה ודקירה.

“זאת לא טעות,” היא אמרה בטון רם כל כך שהכאיב לאוזניי. “זאת האזהרה האחרונה שלי. כבר ראית את השריפות, היית צריכה להבין את המסר, אך את מתעקשת להתעלם מהאמת ולשתף פעולה עם היצורים הליליים והערמומיים האלה. אם תמשיכי לצודד בהם ולהיות לצידם, את תשאי בתוצאות גם כן.”

ראשי הלם בחוזקה והנחתי את ידיי בצדיי ראשי, אך לא נראה שהיה אכפת לה מהכאב והייסורים שהיא העבירה אותי, כי היא רק התקרבה אליי עוד יותר. “בקרוב תצטרכי לבחור צד, וכדאי בשבילך שזה יהיה הצד נכון. אבל רק בכדי לעזור לך בקבלת ההחלטה, אני אתן לך טיפ. תעקבי אחר שורת הכוכבים שיופיעו בשמיים בלילה שבו יופיע הירח המלא הקרוב,” היא אמרה ואז התרחקה ממני באיטיות, מה שגרם גם לכאב בגופי לפחות. “אני מקווה שתקבלי את ההחלטה הנכונה ויולט.”

הכאב שהרגשתי נעלם, וכשפקחתי את עיניי גיליתי שהיא נעלמה לחלוטין גם כן. כשהרמתי את השקית שכנראה נפלה על הרצפה מבלי ששמתי לב, הרגשתי במבטיהם של כמה אנשים ברחוב שהעיפו בי מבט. אני לא אופתע אם אני הייתי היחידה שראיתי את הרוח הזאת ואנשים פשוט חשבו שהשתגעתי, או שתחושת הרעב השפיעה עליי כל כך שהתחלתי לדמיין שרוחות רפאים מדברות איתי, או לפחות העדפתי להאמין בזה מאשר להאמין שרוח מסתורית סוג של איימה עליי כרגע/ הזהירה אותי מפני משהו רע שעמד לקרות. איך היא רצתה בכלל שאבחר צד אם לא ידעתי באילו צדדים מדובר?

במקום להמשיך להישאר באותו מקום, חזרתי ללכת באותה הדרך שהלכתי בה קודם בכדי להגיע כמה שיותר מהר לביתה של אווה.

“למה לוקח לך כל כך הרבה זמן?” שמעתי את קולה של אווה כשהייתי במרחק של כמה דקות הליכה מביתה. בהיתי בה כששמתי לב שלבשה את אחת מכותנות הלילה הארוכות שלה, בזמן ששילבה את ידיה ותקתקה עם רגלה על הרצפה כשפניה זועפות עוד יותר מהפעם האחרונה בה התראיתי איתה.

“אווה, למה את לובשת כותונת כשאת בחוץ?” שאלתי והתקרבתי אליה במהירות בכדי שנלך כמה שיותר מהר לעבר ביתה, אך לא נראה שהנושא הציק לה כלל, כי היא הלכה בקצב איטי ואפילו הביטה סביבה ונעצה באנשים שבהו בכותונת שלה.

“מה את עושה? השתגעת לגמרי?” שאלתי והיא משכה בכתפיה.

“את לא הגעת, וכבר השתעממתי מזה שהייתי לבד, ואז כשניגנתי על הפסנתר כל השירים שחשבתי עליהם והמנגינות שהיו לי בראש היו מנגינות אפילו עוד יותר מדכאות, אז אם הייתי נשארת בבית כנראה הייתי בוחרת בסוף לאכול ג’אנק פוד או משהו ממש לא בריא בשביל להתנחם ולהרגיש טוב יותר, אז יצאתי החוצה,” היא אמרה. “כנראה שזאת הייתה החלטה נכונה, כי ברגע שיצאתי החוצה, את הגעת.”

“טוב, אז את תשמחי לשמוע שלא הבאתי לך ג’אנק פוד, אלא אוכל טעים ומצוין שאימא שלי הכינה,” אמרתי והיא הציצה לעבר השקית שאחזתי בידי.

“זה מריח טוב…” היא מלמלה ואני גיחכתי וחיבקתי אותה קרוב אליי בזמן שצעדנו לעבר ביתה.

יום ולילה- פרק 9
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך