s.h. geffen
אז, כך מרגיש הסוף? רצנו ורדפנו אחריו ומה הרווחנו? אולי סיפור טוב, אולי לא כלום, אבל לפחות ניסינו. תודה לכולכם שקראתם. תודה לכולכם שדאגתם. תודה לכולכם שנשארתם. תודה, על הכל.

יומו של הפקפה, חלק עשירי, חלק אחרון!

s.h. geffen 04/02/2019 50 צפיות אין תגובות
אז, כך מרגיש הסוף? רצנו ורדפנו אחריו ומה הרווחנו? אולי סיפור טוב, אולי לא כלום, אבל לפחות ניסינו. תודה לכולכם שקראתם. תודה לכולכם שדאגתם. תודה לכולכם שנשארתם. תודה, על הכל.

“סלחתי לשוש.” ענתה לו חן בחיוך עצום “כעת, התוכל לקחתני בחזרה לביתי?”

“אם זו בקשתך.”

“אכן. אכן כך.”

בעיניי חן לא עבר רגע וכבר מצאה עצמה קופצת דרך חלון הזכוכית הענק לתוך הסלון, הפעם לא התעלפה במגע עם הזכוכית, ראתה כיצד היא מתנפצת לרסיסים וכשהביטה בשנית על החלון היה שלם כולו. בקול רעם התרסקה על הספה ותמהה אם הכל היה חלום, הזיה מול מים עכורים ממנה גדלה, כששיעול הפריע להשתוללות דמיונה. הסוס עמד על רגליו מאחורי הספה, מביט בה מבלי למצמץ.

“יודע אתה כי זכותך לעזוב?”

“לצערי עוד אין שעת חצות.” אמר הפקפה בקול זדוני למחצה, חושף זוג שיניים.

“בסדר,” אמרה חן שתמהה על פשר הקול “אם כך הישאר כאן עד סוף הליל מצדי, נראה לי כי אתנמנם על הספה, אך אם תוכל אל תשבור את החלון ביציאתך, אם זו אינה טרחה גדולה.”

“אינה כלל.” הוא אמר, חוזר על הקול המשונה הזה.

חן עצמה עיניה ושקעה במחשבות על יממתה כששיחת פתע מכלי התקשורת ערערנה.

“מה כעת?” רגזה חן, לא שמה לב לברק משונה בעיני סוסה. על המרקע ראתה כי השיחה באה משותפה.

“דבר אליי נון.”

“חן, כמו שאת יודעת כבר שנים שראיתיך פותרת פשעים ופוטרת פושעים. כעת תני ואחזירך טובה, ועל תשתפי אף אחד במעלליה.”

“אתה מסית את הנהר, דבר ברורות.”

“הוא נעלם חן, סוס הפרשים? מישהו שחרר את רתמותיו מהאורווה.”

“ומה לי בזה?”

“גם מצאו את אשתו של ורד, היא טוענת שהלמת בה, חושדים שאת היא זו ששחררה את הסוס, משערים שעומדת את לברוח למקום בטוח.”

“על, על מה?”

“אלימות שלא כצורך, הרס רכוש משטרה, אין לדעת מה יעשו אם הם יתפסו את ידיהם עליך, ואם אכן עשית כל זאת? איני יודע מה לומר, רק שבריחה למדבר הייתה תכנית חכמה מצדך. להתראות.”

נון ניתק את השיחה והמכשיר החליק בין אצבעותיה של חן נח, היא בהתה קדימה כששמעה גיחוך. היא הביטה על הסוס שלא הצליח להכיל את עצמו.

“אתה, אתה ידעת זאת.” היא אמרה כשוטרת שנהגה להיות.

“ידעתי מה? שתסתבכי בצרות? היה ברור שיתפסו אותך אחרי שרצחת את הבחורה ההיא.”

“לא רצחתיה, אין הלם רוצח.”

“ובכל זאת משהו מת ליד הברזלון ההוא.”

“אין לי פנאי לעלבונותיך!” היא צרחה ופנתה לחדרה, מכניסה בקבוקי מים ופחיות מזון לתיק קטן, משאירה את ההלם בכיסה.

“יכולה את לברוח, אך יתפסו אותך, ברור כי יתפסו פושעים.”

“איני פושעת! עזרתי לשוש בכך,”

“בכך שמה? בכך שנתת לה להירקב על אדמת הרחוב?!”

“גאלתי אותה ממכאוביה!”

“לא גאלתיה ולא הצלתיה! ברברת לפניה דברים סתומים ובסערת רגשות פגעת בה, פגעת בה כמו שפגעה בך.”

“סתום סוס אוויל!” צרחה וזרקה לעברו פחית דג מעושן.

“דגים? מה אני, חתול?! האמת היא כי אני יכול,” הפך הסוס לחתול שחור משחור וקפץ על כתף חן, זנבו לוטף את צווארה.

“ראי איזה יופי, חתול אחד בחדר ושני יצורי קטל בהיכל. זוכרת את מה אמרת לשוש? שהכאב בא מן האדם ושהתעלמות ממנו עוזרת? כיצד העזת לבסס טענה זאת עליי?! כל ימיי חשבתי על כאבי, חשבתי כיצד אגמול על חטאיי, מי את שתאמר ממה התעלמתי וממה לא!”

“שטויות יוצאות מפיך, הרי בכל סיפוריך, לא עזרת ל’חבריך’ עם כאבם. לשמש הענקת נייר, כך חזרה למצבה הקודם כילדה הנשענת לחלוטין על מוצר אשר בלעדיו תטען כי היא אומללה. זאת על אף יכולתה לחשוב על דרך תקשורת טובה מכך.”

“אך הנייר לא היה צרה! הוא היה פתרון למצוקתה!”

“אז מה עם ישי? כל שנתת לו הוא לברוח ממשפחתו לעד, בלי שניסו לגשר על הפערים. אתה אפשרת לו להתעלם מצרותיו, הוריו בטח ברחו משיברון לב על בנם האובד.”

“מצא לו משפחה אחרת! חוץ מזה, שכחת כי שנים הוא סבל תחתם, מכחיש את תשוקתו. מדוע שיחזור אליהם?!”

“אז הזוג המשונה שאספת מהקרקס, לא הם רצחו את המנהלים המענים. אתה הוא הרוצח שאפשר להם, דבר כדיבור, לברוח מצרותיהם, לברוח מן הקרקס!” החתול שתק רגעים.

“אני נטול מילים.”

“אין בך תשובה לכך?”

“אני המום מכדי לענות.”

“שקרן! אין לך הסבר, אתה יודע שאתה מאפשר לאנשים להתעלם מהכאב, אתה יודע שאתה נורא כמוני.” החתול חזר לצורת פרא שדות.

“נהדר, כעת תוכל לעזור לי.” בלי בקשה קודם חן טיפסה על הסוס, אוחזת בחוזקה ברעמתו.

“ברח!” ציוותה עליו ברביעית “ברח אל המדבר, ברח מן השוטרים, ברח בלי שתיתפס בידיהם!”

הסוס נהם. כל שרצה היה להגיע לסוף הליל, אך עד אז עליו למלא את בקשת האישה שעליו.

“כן, גברתי.” אמר בהכנעה וקפץ דרך החלון ברביעית, משאיר פניני זגוגיות ברחוב, היה נטול כוח להרכיבן מחדש.

הוא דהר ברחובות, פושעת לגבו, כבול אליה והיא אוחזת ברעמתו. הוא חצה גשרים וקיפץ על מכוניות, מסתובב ברחבי העיר.

“מדוע אינך רץ אל המדבר?!” זעמה עליו הגבירה.

“אני נע במסלול מוכר לי.” נימק, יודע כי ברגע שירמוס את החול היא תשתחרר מכל חובותיה. מזלו האיר פנים ומצא זוג ניידות המחפשות אחריהם. לא עבר רגע והן רדפו אחריהם, מודיעים לחן דרך הרמקול שעליה לרדת מיד מן הסוס.

“מדוע הם רואים אותנו?!” רתחה חן ומשכה אף חזק יותר בשערותיו.

“כנראה שמכול הריצה פגו כוחותיי להסתירך.”

“סוס טיפש!” היא צרחה “אינך מותיר לי ברירה!” חן שלפה מכיסה את ההלם והכתה בו בסוס כצלוף שוט בישבן בהמה.

“תרוץ כבר!” היא אמרה לו והלמה בשנית.

“מדוע את עושה זאת?!” הוא צרח לעברה באוויר הנחתך.

“איני פושעת, כל שעשיתי היה להוכיח לשוש את האמת בדבר הצדק!”

“את האמת שלך בדבר הצדק! את האמת של אישה קרה ומנותקת מהעולם שלא עבר רגע עליה בלי שחשבה על רצונותיה ותשוקותיה. טוענת את כי חינכת את שוש, אך עליך ללמוד ממנה דבר או שניים על אהבת אחר.”

“אתה באמת מגן על אהבתה של שוש?! על תשוקותיה לאדם שערער די נשים להרמון קטן?!”

“אומנם עשו שניהם דברים מלוכלכים, אך למה התפלשת עמם בבוץ?!”

“עדיף ותחדל בדיבוריך, לפני שאדרבן אותך,” חן הלמה בו בראותה ניידת קרבה “פעם נוספת.” אמרה.

הסוס שתק. הם המשיכו בריצתם בעיר, חן מבועתת מכדי לשים לב לאן הם רצים, הסוס חשב שיצלח בתכניתו, הנה הירח בשמים מסמל לו שעוד רגעים ספורים יחגוג שעת חצות. אך המזל הרע נשב עליו כשלפתע חן משכה את שערותיו וכיוונה אותו לרחוב הראשי המגיע ישירות לשער העיר דרך שכונת הזכוכית על הגבעה. הוא רץ אל היציאה, רואה אנשים צופים במרדף מחלונותיהם הגבוהים, אלא שאז, אמות ספורות מהגרגיר הראשון, עצר הפקפה. הניידות השיגו אותם במהרה ושלושה שוטרים יצאו, שולפים אקדחים לעבר חן. היא נותרה על גב הסוס, מוציאה את ההלם ומכוונת אותו לשלושתם. הם אמרו לה לרדת מן הסוס ואחרת יירו, אך היא נותרה עליו בלתי מנוצחת.

“מדוע עצרת?” היא אמרה לו בשפתיים סגורות.

“הירח כה נאה בליל זה, אינך חושבת?”

“הירח? מה לי ולירח?”

“לך אין כלום עמו, אך לי הוא ידיד קרוב, בכל מסעותיי פגשתי אנשים כה רבים ולכל אחד סיפור שונה, אפילו השמשות מעליהם היו שונות, חלקן מוסתרות בעננה או הופכות שחורות, אך הירח תמיד היה שם, הירח ואני.”

“חדל קשקשת ותמלא אחר מצוותי!” היא אמרה לו.

“ברור גברתי, אני, לא אתפס בידיהם, להתראות.” חן נח לא הספיקה לומר לו דבר, אחר כך תיעדו השוטרים הניידים כיצד הסוס נלחץ למשמע כדור הנורה באוויר, הוא עלה על שתי רגליו האחוריות וחן, שלא תפסה בשערותיו עקב מאחז בהלם, החליקה ממנו באחת, ראשה מתנגש במדרכה והלמה מחליק ומזרים בה. הסוס ברח למדבר, חן התעלפה. הרופאים ניסו הכל על מנת להצילה, אך איבדה דם רב מדי. היא נכנסה לתרדמת, כצמח, לפי השערתם חן תישאר כך לנצח, לא תתעורר או תירדם באמת.

היא שכבה שם תחת הנורות הלבנות, לבדה בחדר ואולי אף בעולם, ללא אחים וללא אחיות, הוריה ברחו מזמן, הרופאים חשבו לנתקה מן המכשירים ולפנות את המקום לחולים אחרים אלא שאחרי שבוע או יותר מישהי באה לבקרה לצד מיטתה. אישה נאה עם גומות, קמטי עייפות מתחת לעיניה. היא הסיתה שערה מעל לפרצוף המשותקת ובקול של חברת ילדות אמרה לה שלום. שושנה ישבה ליד חן וניהלה עמה שיחה.

“אני שמחה לראותך חן, איני יודעת אם את שומעת אותי, איני יודעת אם את חשה כיצד סידרתי את שיערך, אך אני שמחה לראותך. לא באתי להתנצל בפעם האחרונה, ברור כי שתינו גרועות בכך. אך חשבתי לספר לך על ימיי האחרונים. כששכבתי על הקרקע, לא זזתי, עיניי עצומות, כל שעשיתי היה להקשיב, וכשהקשבתי, שמעתי את השעון המתקתק בברזלון שלי. כשבסוף התעוררתי מההלם בשריריי אחרי מספר שעות זעמתי, נזכרתי בשעון שיכל לשחרר את בעלי וכיצד אני בודדה וחלשה, אך עלתה בי התוכנית לגנוב את השעון ולהביאו לתחנה כראייה אלמונית, אולי כך הוא ישתחרר. כל הדרך לשכונת הלבנים זעמתי, אפילו בעטתי בכלב או שניים בדרכי, אך אז עליתי במדרגות וחזיתי בשעון, השעה בו לא הייתה נכונה, הוא איחר בחצי שעה. לא הבנתי מה קרה אז ישבתי ובהיתי בו יום שלם, ואז הבנתי, השעון הזה מתעכב בדקה כל שעה. דרור, הוא לא כלא את הבחורה המסכנה ההיא בתשע, הוא הגיע מאוחר יותר, בטח באחת עשרה כשכבר ישנתי עמוקות.

אז הבנתי, הבנתי איך הוא רימה אותי, הבנתי כיצד שיקר לי, הבנתי איך הוא השאיר אותי כלואה בביתו כמנקה ומבשלת בזמן שהוא יצא לרחוב וכלא לו עוד שלוש נשים. אך אני? אני נשארתי תחת מרותו מרצוני, כך חונכתי, לכולנו ביער סופרו הסיפורים על אהבת נשים לבעליהן. אני, אני הייתי טיפשה חן, אך ההלם הזה, ההלם שאת העברת בי שחררני מהשקר בו חייתי, מהשקר בו בעלי אוהב אותי, מהשקר בו אני זוכה לחיות כעצמי, לא הייתי עצמי, הייתי, משהו.” שוש ניגבה בממחטה דמעה שזלגה על לחיה, לא שמה לב לדמעה נוצצת על לחי הנחה.

“אז עכשיו, אני משוחררת מהכבלים, את השעון פירקתי וצירפתי לו מכתב הסבר למחלקת הראיות. אך זה לא מספיק, איגדתי סביבי עוד מספר נשים, אנחנו עומדות לצעוד על מדרגות העירייה, זה יהיה נהדר חן, אנחנו נשחרר את המהגרים מסבלם, הלוואי ויכולת להצטרף אליי. אך קורבנך לא יישא שווא, אני אדאג שכולם ישמעו כיצד שוטרת דגולה אחת עשתה כל שיכלה כדי לשפוט אנשים בצדק, בלי רגשות, בלי רחמים, בזכות.” שושנה צחקה קלות “תראי איזה יופי, בסוף כן התנצלתי, נדמה לי. בכל אופן, עליי ללכת, עוד מעט אנו מתארגנות בכיכר הברזל.”

שושנה נשקה ללחי חן וניקתה את הדמעה בה חזתה, בטח הייתה לכלוך בעין שהגוף באופן טבעי שחרר, ובכל זאת שושנה חייכה.

“להתראות נח,” אמרה לה, שמה ורד צהוב על השולחן לצידה שחשבה שיאיר קצת את החדר “היה לי התענוג להכיר אותך, חברתי.”

באותו לילה קר יצאה שושנה עטופה במעיל דק, רצה לחימום הדם אל הכיכר שקהל הלך וגדל בה. במרחק בין הצללים עיניים ראוה יוצאת מבית החולים, זוג עיניים צהובות ובורקות שנדמה כאילו צצו בעשן. כך שושנה רצה לה לעתידה, והפקפה? כבר שנה שהוא רץ בשדות.

יומו של הפקפה, חלק עשירי, חלק אחרון!
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך