s.h. geffen
שלומות ידידיי, אני שמח לראות שצלחתם את הפרק הקודם על אף אורכו. אני מבטיח שמקרה כזה לא יחזור ואולי אפילו אחלק אותו לשני חלקים. אך עד אז הנה הפרק האחרון, קצר יותר, אמנם, אך מהנה לא פחות. רק אל תשכחו, תמיד לבדוק ביצים קשות לפני שאוכלים אותן. ועד אז? שלום ושבוע טוב! לכולכם! החלק הבא יפורסם ביום ב', ה-24 בדצמבר.

יומו של הפקפה, חלק רביעי

s.h. geffen 17/12/2018 63 צפיות אין תגובות
שלומות ידידיי, אני שמח לראות שצלחתם את הפרק הקודם על אף אורכו. אני מבטיח שמקרה כזה לא יחזור ואולי אפילו אחלק אותו לשני חלקים. אך עד אז הנה הפרק האחרון, קצר יותר, אמנם, אך מהנה לא פחות. רק אל תשכחו, תמיד לבדוק ביצים קשות לפני שאוכלים אותן. ועד אז? שלום ושבוע טוב! לכולכם! החלק הבא יפורסם ביום ב', ה-24 בדצמבר.

חן עלתה על גב הפקפה, מצפה מראש לבאות.

“עליך להבין שאין טעם לברוח מצרותייך. חושבת את כי בכך שתתרכזי בטוב העולם יתקן את עצמו או שמשהו בתוכך ישתפר, אך זה אינו אפשרי, על האדם לקבל כי העולם אינו מושלם ורק כך יוכל לתקן את עצמו ובכך את העולם. בטח אינך מבינה את כוונותיי, ובכן,” הפקפה רץ את ריצתו המטורפת, הפעם נותרו השניים בתוך העיר אך בשוליה החיצוניים. הם היו בשכונות המתכת, ליד כיכר הברזל, ובין הכלובים שמסביב לשקע מצופה המתכת על האדמה חן לא ראתה דבר.

“מופתעת אני, מדוע כאן אין כפות רגליים חקוקות? פסל נגד הזמן?”

“הכיכר עצמה חקוקה, והבית שלידה פסל נגד הזמן.” חן ראתה בית שיש משולש קומות, אך בניגוד לסגנון היער קורותיו היו עשויות ברזל ונחושת חשופים וקהל מאושר התגודד מולו לקראת סעודת בוקר.

“לרוב בתים שכאלו מקימה אישה בודדה, אך בית זה שונה, אותו הקימו זוג אנשים, ובמהלך מסעותיי זכיתי ללוות אחד מהם ברגעיו האחרונים לפני שמצא את ייעודו בדמות לב זה של שיש פועם.

מאז שהוקמו חלמתי להיכנס אל שכונות המתכת. כיום חושבים עליהן תושבי שיש וזכוכית כאזור דמדומים שדם תושביו חצוי בין העיר לביצה, אך בשנים שרק הוקמו היה ברור לכל כי זה המשך העיר. הרי ההבדל היחיד בין רצועת הבתים הזו ובין מרכז העיר היה המחסור בשיש היקר שמצפה קירות ושלוּ היה בשכונה זו תושביה היו מתרוששים במהרה ופונים בחזרה ליער. צפיתי בבית הראשון קם, מתרחב לשכונה, ולשתיים, בעיני אנפה בהיתי בקומות ההולכות ונבנות על אותם תאים ותהיתי כיצד אוכל להיכנס גם מעבר לרחובות הנוחים לתוך חריצים ושדרות. היצורים היחידים שהכרתי שחיו בברזלונים שהרכיבו את השכונות היו בני אדם ולא יכולתי להתחכך על הגשרים והמדרגות הצרות שחיברו את שתי הקומות העליונות לקומת הקרקע כסוס, לפחות בלי שיישרט בשרי בלי תקנה. אך המזל היכה כשאישה צורחת בשכונת השיש כיוונה אותי למקומו של תיקן. הוא רץ מהשיש עד למתכת ונעלם בין הצללים של המדרגות הלולייניות מקומת הקרקע לקומה השנייה. בשנה שאחר כך נכנסתי אל שכונות המתכת בצורתו של תיקן חום הרץ על רשתות המתכת שהרכיבו כל תא ברזלון, מחליק מדפי פח שהושמו עליהם לצורך פרטיות השוהים בבתים. ניסו למוחצני ולהשליכני ארצה, אך אף אדם לא היה מהיר דיו, הייתי חופשי כמעט כמו בימי כסייח, מחפש אדם בצרה.

הסתובבתי בין הכלובים של השכונות ודרך הסבכות צפיתי בפרצופים מאושרים. אישה מבשלת על גז ביתה ארוחת ערב לבעלה ולבתה, איש שוכב לישון יחד עם ילדו במיטה היחידה בדירתם. כולם היו מאושרים, הצמצום בכסף הגשים את חלומם העירוני. אך במסעותיי במעלה המדרגות הסובבות עצמן הגעתי לדירה אחת ובה ריב. נער צעיר התווכח עם הוריו וטרק אחריו את הדלת המאולתרת, יוצא לרחוב התלוי שלצד ביתו עם תיק לגבו. פניו מקומטות בזעם והליכתו כפופה, הוא צעד ואני לידו בלי שראה, הדף אנשים ללא בקשת סליחה, ברח בעצב אל הרחובות הרחבים שבקומתו.”

חן קטעה את הסוס

“השתמע מדבריך כי תספר על אדם ששמח, איפה הוא?”

“הוכחת טענתך, קטיעת אדם אכן אינה מנומסת.” חן צחקה בקול עכשיו שהלמה בסוסה ונתנה לו להמשיך.

“אז כפי שאמרתי, הוא היה עצוב וברחוב רחב, אז שיניתי צורתי לאחת הנמיות הנוברות באשפה ומלקקות טל בוקר מרשתות הברזלונים, פרוותי האפורה משתלבת נהדר עם השכונה. בידי הקטנה משכתי בקצה מכנסיו והוא הסתובב, מעיף מבט לראות מה הפריע למסעו. אמרתי לו שיביט למטה, כשחזה בנמייה פרועת שיער מאחלת לו ברכת לילה טובה הוא נאלם ונפל על הרצפה, מרעיד את כל הגשר, שלושה אנשים כמעט נפלו לקומה שמתחתינו,” הפקפה גיחך קלות והחל צועד סביב לכיכר, מצטופף בין זרם האנשים הנעים כדבורים בכוורת.

“רביעי אף נפל. היכן הייתי? אכן, אירוע משעשע לטעמי, אך כשהתעורר משנתו חשב הילד כי השתגע או שנשלח מלאך חבלה לפגוע בו על שעזב את בית הוריו.

‘ומדוע עזבתם?’ שאלתיו.

‘עזבתי?’ שאל הילד והעלה חיוך רחב על פניו ‘לא עזבתי גם לא ברחתי, מדוע שיאמר דבר שכזה, אומנם נמייה מדברת לפניי אך השיגעון לא אכלני, חיי טובים, מאושרים, אני לא עזבתי.'”

הפקפה עצר בדהירתו הקלה והזיז ראשו במתיחת צוואר שאינה טבעית כדי לראות את פרצופה של חן עתה שנענתה שאלתה על הגיבור המאושר. גבותיה לא התעופפו מצירן.

“מכיוון שהתרבות חוקתי לא התנגדתי במוצהר לחיוך הנער ובמקום שאלתי לשמו. ישי טען כי בדיוק היה בדרכו לאסוף ביצים מקנים ששמע שחוסמים את המרזבים קרוב לכיכר הברזל, עבור ארוחת לילה מאוחרת לו ולהוריו. טענתי שאשמח לעזור ושבצורתי זו ידיי הקטנטנות מושלמות לחטיפת ביצים אך הוא ניסה להתעלם ממני. על כן רדפתי אחריו כתיקן ומדי פעם חזרתי לצורתי הפרוותית עם ברכת שלום מחודשת. אך הילד המאושר התרחק ממני, כמו שרוב האנשים עושים בצרתם. למזלי הגענו לרחוב רחב ביותר בקומה הראשונה, כה רחב שחזרתי לצורתי המקורית, גם אם ישי ראני כזבוב טורדני.

‘אמרת כי ברצונך לעזור, אך עד עכשיו כל שעשית היה ניסיון לדובב ממני שקרים.’

‘אכן, אך משקיבלתי צורת בהמה תן ואציע לך רכיבה, אומנם זה ביקורי הראשון אך אנוכי בטוח כי ראיתי מקום נהדר לליקוט ביצים.’ הוא חייך על החסד הקטן

‘איזו הצעה מרגשת, הצעה שכזו הפכה יומי מטוב לנהדר.’

ישי עלה על גבי וברחוב הרחב היחיד באותה עת שבשכונה דהרנו לכיכר הברזל, הגענו עד לבית תמחוי זה למען האמת. אז קומתו הייתה בודדת ומעט אנשים חדרו אליו, אך בין מנותיו המוגשות היה ברור מגש מלא ביצים קשות.

‘מזנון חסרי בית?’ שאל ישי ‘מדוע לא טיפסנו לאחד האזורים עם קומה רביעית, היכן שמקננות רוב הציפורים?’

‘ובכן, חשבתי שתרוויח יותר במקום זה, מה עדיף? לקטוף ביצים גבוהות או להרימן בכף אל צלחת?’

‘אני מניח, אך המאמץ חביב, מקור טוב לשחרור זיעה כלואה.’

‘אז רק עבור ההנאה שבבתי תמחוי, אינם עדיפים?’

‘הנאה בבית תמחוי, כמו סבל בבית בושת?’

‘צחק כמה שתרצה אך בעיניי הצהובות נראה בית התמחוי כֶּנס. לרוב הצורכים החיים רעים, ללא בית, ללא מזון, אך הקהילה הייתה מוכנה להקריב מעצמה ולעזור להם. היא לא התעלמה מצרותיה וניסתה לטפל בהן, ואתה יכול לבטוח כי כל הנוכחים היום יישנו עם בטן מלאה.’

‘שקול ליצנות או עריכת דין, מצוין אתה בשעשועים ושקרים ידידי. הסיבה היחידה למה הבאת אותי לכאן היא כדי שאודה בבעייתי. חשבת שאראה בית תמחוי בו הקהילה מנסה לפתור בעיה במקום להתעלם ממנה אך הביצה נזרקת בפניך והיא קשה, הסתכל מקרוב, הרי ברור שאין למקום כסף.’

ישי צדק, דרך החלונות ראינו פיסות בשר אפורות, ירקות רקובים, חלק מהביצים פקעו לגוזלים עירומים ומכוסי ריר אפילו בצלחת.

‘אומנם ניסו להאכיל את הרעבים, אך נתנו להם קלקול קיבה. האמת היא שמי שיכנס למלכודת הזו ימות יותר מהר משהיה לו נותר רעב, זאת מפני שכאן תכולת קיבתו תתרוקן מהר יותר מבקבוק שיכר בזכוכית ושום דבר בה לא יזינו עד להתפגרות מהירה. שמע למילותיי, ניסית לעזור לי בבעיה שאינה קיימת, ונכשלת, לא עדיף אם נתקדם הלאה לקני הביצים וכשניפרד תמשיך בדרכך ללא בושה ומכאוב? אבטיח כי לא אשתף במאורעות הליל.’ חיוך רחב עלה על ישי, אך אני לא ויתרתי.

‘אתה צודק, אין לי שמץ של מושג לסיבת הרוע שמולנו. אך בבקשה תן ואציג לך מקום אחר, מקום עליו שמעתי לפני שנים מאחד מחבריי, משוכנע אני שגם אם בית התמחוי פגם בדעתך אף אחד לא יצליח להתעלם מהאירוע בכיכר הנחושת.’

‘כיכר הנחושת? אין היא רחוקה?’

‘מעט, והרחובות צרים, אך בידיי רעיון, ועכשיו שאיני זקוק למבטיי אחרים וביכולתי להיעלם באוויר, אני משוכנע שיצלח.’

הפכתי לדבורה ושנינו עלינו לקומה הגבוהה באזור. כשמצאנו פינה מלאה שטח הפכתי צורתי לאחת מאותן אנפות ענק שטסות מעל למדבר בדרכן למים וישי קפץ עליי.

יומו של הפקפה, חלק רביעי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך