s.h. geffen
שלום כולם, אני חולה אז אמעיט במילים. החלק הבא יפורסם עוד שבוע ביום ב' ב-21 בינואר, ט"ו בשבט. עד אז שלום ושבוע טוב.

יומו של הפקפה, חלק שביעי

s.h. geffen 14/01/2019 41 צפיות אין תגובות
שלום כולם, אני חולה אז אמעיט במילים. החלק הבא יפורסם עוד שבוע ביום ב' ב-21 בינואר, ט"ו בשבט. עד אז שלום ושבוע טוב.

“אכן, הגענו במהרה לכתובת, וכבר בתוך הרשת חזינו בו מקשיב למקלט שידורים שהצליח לחבר בתא הקטן ואשתו עומלת על להבת הגז מתקינה להם ארוחת ערב. כשדפקנו הוא ראה זוג שוטרים מאחורי הרשת וקפא על מקומו, אשתו נאלצה לפתוח לנו את הדלת. זוכרת אני את הרגע. לגופה סינר מוכתם ברוטב ושיערה אסוף על הראש, גומותיה התגלו כשחייכה ואמרה עם מעט חשש בקולה

‘שלום, רבותיי, במה אוכל לעזור?’

‘שלום גברתי, אנחנו השוטרים נח ונון’ בישרתי ‘זהו ביתו של דרור ורד?’

‘אכן, דרורי! תוכל לבוא אל הדלת?!’

‘נון, תפוס אותו.’ בישרתי לשותפי למשימה.

‘מה?’ תמהה אשתו ‘מה קורה כאן?’

‘אנו לוקחים את בעלך לתחנה גברתי, דמי הוצאה ניתן לשלם במקום ואחרי עשרים וארבע שעות,’ האישה קטעני בצרחות

‘לא?! מי חושבת את שעומדת מולי?! המושלת?! תעזוב את בעלי, פושע!’ היא ניגשה לנון וניסתה להיאבק בו.

‘גברתי, במחילה,’ ביקשתי, אך היא בשלה

‘לא! דרורי לא פושע! בסך הכל הבאנו מקלט! גם על זה כולאים בימינו?!’ היא לקחה את כף העץ ועמדה להכות את נון אך הספקתי לעצור את ידה.

‘גברתי, אין לך מה לדאוג, זהו מעצר רשמי בלבד כרגע. אם רוצה את לעזור תוכלי לשאת עדות בחקירה ובבית המשפט.’

‘מדוע את לועגת?! חושבת את כי התג נותן לך כוח?! אין לזוג שוטרים אירוע חשוב יותר לחקור מזוג מהגרים האוכלים ארוחת ערב?!’ היא שחררה את ידיה ועמדה לרוץ אל הניידת אליה הובל בעלה אך החזקתי בה מחדש.

‘מה שמך?’ שאלתי בקול מרגיע.

‘ישבה נימך!’ קראה בהתרסה.

‘מאוד משעשע, מה שמך האמתי גברת אמך, מבטיחה אני שלא תגורשי על כך.’ האישה נרגעה אחרי שהדגמתי הבנת בדיחת יער גסה.

‘שושנה ורד, העם קוראני שוש.’ שוש חייכה ומיד חזרה להבעה קפוצה.

‘שלומות שוש, אני חן. הבטוחה את כי בעלך לא עשה דבר רע?’

‘ברור שכך, דרורי לא יגזוז כבשה מרוב פחד כי תתקרר.’

‘אז תוכלי לעזור לבעלך בדרכים פחות אלימות,’ באיטיות הזזתי את ידה כך שתפרוק מנשקה ותניח את כף העץ על שולחן.

‘ביכולתך לבוא לתחנה ולתת עדות, פלונית, אין החוק אוסר זאת, אם בטוחה את כי דרור לא פושע תוכלי לשתף במהלכו ביום, בטח יהיה לו מקם.”

“מקם?” תהה הסוס

“מונח משטרתי, משמעו הסבר היכן היה אדם בשעת ביצוע הפשע שמוכיח כי לא יכל לבצעו. משעשע כי אתה שואל זאת, גם שושנה שאלה. כששמעה שבכל זאת יש לה דרך לעזור לאישה מיהרה אל התחנה, אך מדבריה השתמע שאינה יודעת רבות על בעלה. בבוקר היה עוזב לעבודה ומיד אחרי שאכלו ארוחת ערב יומית היו עולים על מצעם, ביום בטח שיקר על שעות עבודתו ובלילה יכל להתגנב לשכונת הלבנים ביושנה. בכל זאת הבטחתי שאעביר את המידע ששיתפה בערוצים הדרושים ושקולה ישמע במשפט דרך תקציר התיק.

המשפט החל ועמו הצרות, כל יום עיתונאים חיכו על מדרגות בית המשפט מוכנים לסנוור במצלמותיהם ולהמטיר על כל היוצאים מן החדר שאלות. לפחות בחדר המשפט עצמו הייתה לי מנוחה, כל אדם דיבר בתורו והיה ברור שהתביעה תנצח, הרי הנתבע אף לא יכל לומר עדות הגנה. אנשים באו ודיברו, אני ביניהם, ובזמן שפטפטו על שטויות כמו מה שמר ורד אכל לארוחת הצהריים אני הסתכלתי עליו. בסרבל אחיד צבע עם אזיקים לידיו דרור חייך בלי הפסקה, שמא הצטחק מהמחשבה כמה דומים אזיקיו לאזיקיי השלשלות בתא? או ששמח שכעת יוכל לנהוג בלי סתר אם הקהל יודע על מעלליו? ראיתיו מסתכל על הנשים וחשבתי כי אקיא, בחיי חזיתי בפשעים רבים אך אודה כי פשע זה נורא ביותר. הבנות הללו, הן קורבנות ולעד יישארו כך, לא משנה לאן ילכו יזכרו כנשות הכובען הקטלני, ובכל מקום יזכירו להן מה שעוללו להן. הסבל ילווה אותן לנצח ואפילו אם יחליטו לברוח בגיל צעיר ירָשמו בספרים תיעודיים ובלי הפסק יהולל קורבנן תחת דרישת התקשורת הציפור וציבור גוזליה למאכל סיפורי דמים. על הפשע יכולתי לסלוח, הרי מה הוא ענייני? אך העובדה שכעת הבנות יקבלו רחמים וישפטו תחת עיניים דומעות שיעוותו חזותן בלי סיכוי לתום, על זה אין לסלוח.

במחצית המשפט החלו להתעורר צרות, עורך דינו של הנתבע טען שאין לסמוך על זוג נשים, שאין זו תבנית כי אם צירוף מקרים ושלא ידוע מי היה האיש המוצלל שהגיע לכלאן כל יום, אפילו את הרעל חשפו כחומר הנפוץ במספרות שבדילולו משמש לצביעת שערות. בעל המספרה טען כי אינו זוכר רכישת הרעל, הרי מספרתו טבעית במוצריה, אך ההגנה ציינה שבגילו המופלג בטח לא זכר בקבוק אחד שרכש מפני רבים. קיבלנו אישור לחקור מחדש את מקור הרעל ובחיפושינו הגענו למקום חשוד. בחנות משונה בשכונת הלבנים ישבה אישה מקומטת מזקנה לצד מכלי פח בעלי חומר מבעבע ומסריח בהם. לטענתה לא הייתה יותר מחנות למוצרי שיער עדינים שלא יפגעו באיש, אז נאלצתי לנקוט בגישת שיתוף פעולה שונה.”

“מה עשית?” נשאלה חן בחשש.

“לקחתי את ראש הזקנה והחזקתיה בשערות מעל לאחד המכלים, אמרתי לה שאם אינם מסוכנים בטח לא תתנגד אם אטבול ראשה באחד, כשהתחננה שאפסיק שאלתיה מדוע אינה רוצה צבע חדש לשיער שיבתה. היא נשברה תוך רגעים ספורים, הודתה בכל, ברשימת לקוחותיה, בחתולים עליהם היא בודקת מוצרים, אפילו הביאה קבלה עם חתימתו של דרור עליה המוכיחה כי אכן רכש רעל מחוזק שדרוש אגם שלם בשביל לדללו לרמת שימושים תקינה, לא היה סיכוי שלא תכנן משהו.”

“אז עינית אישה מבוגרת?” אמר הסוס בקול קריר.

“אכן, לא נהניתי מכך, אך לא סבלתי בדיוק, בכל זאת הרעילה את שלושת בעליה הקודמים בשביל ירושתם. אך מעבר להוכחת השימוש בבקבוק, המזל העיר לנו פנים בדרכים נוספות. אחרי מספר חודשי משפט שפיותה של ד’ שבה עליה ובחלקים קטועים הצליחה לאורך שבוע למסור עדות בעצמה, ועדותה שוויה זהב מול עדות הבנות האחרות. לא רק סיפרה על אותו תכסיס עם כובע כמו שאר הבנות אלא גם שהתעוררה כשנגררה בחדר המדרגות לעבר התא, כנראה שבתור מקרה ראשון דרור לא ידע מהו המינון הנכון לאיבוד הכרה מספקת, היא זכרה איך נאבקה בו כשהוכנסה לתא, כל פרט קטן עלה במוחה, ממספר הבהובי נורות חדר המדרגות בזמן המאבק ועד לשעה הראשונה שראתה דרך החריץ.”

“איני מאמין לכך.”

“אכן, מסתבר שהייתה גאונה בעלת זיכרון צילומי שהעינוי מעט טשטש אחרי שנתיים בתא, סיפרה איך בתשע בערב הוכנסה לתא בידי בחור משומן פרצוף היושב מולה, מרגע זה היה ברור מה ייקבע. עבר שבוע נוסף ואתמול בבוקר פורסם גזר הדין, למרות שהראיות היו מעטות ברור היה שעדות הנשים תספק את השופט אשר קבע לדרור ורד מאסר עולם כמו גם מניעת בריחה, עונש השמור לפושעים הגרועים ביותר. בכלא יחיה ויישן, את גסיסתו יבצע בין כותלי המקום ועצמותיו יקברו בחצר בית הכלא, דרור ורד יהיה אסיר נצחי. אך משהו היה עקום, כשהובל מחוץ לבית המשפט דרור המשיך לחייך, אותו חיוך שלא פסק מיום שהובא בפני שופט, הוא ידע משהו.

יצאתי מבית המשפט ללא חיוך, המצלמות עתו עליי מיד במוטת כנפיהן האדירה, צלמים שלא ראיתי תחת הבזקי אור שואלים שאלות שמתערבלות אחת על השנייה בלי שניתנת לי הזדמנות לענות על אף אחת מהן. כל שסיפרתי היה גזר הדין ואף העזתי לחייך חיוך קטן כשקול אחד עלה על כל השאר

‘צדק!’ עברה בת קול מעל כל הצלמים שפסקו בצילומיהם.

‘איפה הצדק?!’ קרא בשנית קולה של שוש שהזדחלה בין האישים עד שהגיעה לקדמת המדרגות ועמדה כמעט צמודה אלי.

‘הצדק מת אומרת אני לכם!’ היא קראה נושאת בידה את הנאום שכתבה לכבוד המאורע ‘אני, שושנה ורד, מוחא בזאת על האבל שנעשה לבעלי, דרור ורד, בידי השוטרת הזו ומערכת המשפט המושתתת על עקרונות של שטחיות ושנאת אדם! אני רציתי לומר על בעלי עדות הגנה, אך כידוע החוק מונע מהמהגרים כמוני וכמו בעלי שאינם מן העיר מלדבר בבית המשפט, כניסתנו מותנית רק בתביעתנו. אומר הציבור שכך עדיף, הרי אנו יכולים למסור עדות פלונית שהשופט יקרא, אך עוול נעשה גם שם רעיי! עוול גדול שגזר את גורל בעלי לחיי כלא!’ המצלמות כבר צילמוה בלי הפסק, כותבים את נאומה מהר ככל שיכלו ‘השוטרת שלפני, הגברת חן נח, מנעה עדותי בבית המשפט, עדות שיכלה להציל אותו! אחת הפרוצות שמקור סמוי סיפר לי שהעירייה שכרה,” היא עצרה בנאומה ונתנה לכולם לרשום את השקר ‘אחת מהן טענה שהוכנסה לתא בשעה תשע בערב, אך אני בעדותי ציינתי בבירור! בלי היסוס! כל יום בתשע בעלי היה אוכל עמי ארוחת ערב, אז אמרו לי, חבריי, כיצד יכל לפשוע?! התאום לו? כפיל? לא ולא! רק חבורת אנשים הרוצים לראותו נרקב בכלא! ואת!’ היא הסתובבה מהמצלמות והסתכלה עלי, אומרת בקול המחקה שופט ‘מה לך יש לומר להגנתך?’ המצלמות הסתערו, מצלמות אותי ואת שוש, מכל עבר, משאירות אותי לצנוח לקרקע בעוד ששושנה נישאה מעלה לרקיע, עונה על שאלות עיתונאים ועומדת בתנוחות קדושה מעונה. גם אותי שאלו אנשים, אך לא עניתי, נון נאלץ לגרור אותי מהקהל אל הניידת והסיע אותי בחזרה לתחנה.”

הפקפה עצר ושאל כיצד חן מרגישה.

“אני בסדר, כבר התרגלתי למסע דרכך.”

“ובכן, מה קרה אחרי שהסיעו אותך לתחנה?”

“ישבתי ליד שולחן עבודתי וחיפשתי כל שביל של אמת, משהו שיכול להסביר את חוסר התיאום, אפילו הרחקתי לכת עד לבניין בשכונת הלבנים כדי לברר אם השעון הוסת אחורה בשעה או בשעתיים, אך לצערי השעה בו דמתה לזו שבשעון היד שלי. כשחזרתי לתחנה הסמל כבר עמד עם טופס שחרור, חופשה בתשלום, הוא החליט שרק כך יוכל הציבור להירגע. אז הלכתי לביתי, שכבתי במיטה, כשהגיע הלילה הבנתי שאיני נרדמת אז שקלתי ללכת לכביש הראשי, אלא שאז ראיתי אותך עומד מולי.”

הפקפה שתק.

“מה? נגמרו מילותיך ליום התרבות?”

“לא, אין זה כך, אני רק תוהה, מה קול מעייך אומר לך?”

“הוא צורח. איני יודעת למה אך אני מרגישה כועסת, ופגועה, ואיני, יודעת, למה, אולי עקב מנהגה של שוש?”

“מדוע שירגיזך? אישה אוהבת את בעלה, למה שתזעמי?”

“לא סיפרתי לך את הכל, עוד לפני שנאמה על מדרגות בית המשפט הכרתיה. אחרי שנתנה עדות ביקשה שאלווה אותה לביתה. לפני ששמתי לב הייתי מגיעה כל יום, התחבבתי עליה, הייתה מגישה לי ארוחת ערב ומספרת על אהבתה העזה לדרור, גם כשהוא היה זועם עליה. כל יום ניצבה מולי, הנה אני בפינתי בתחנה והיא מגישה לי מטעמי-חיכָּה שונים בחתימת חיוך ידידים. אף אני הולכת לביתי והיא שוכבת לרוכב הספה נמה ובחיוך קטן שבקטנים אני שואלת לשלומה והיא מכסה ראשה בכרית אז עוזבת אני לקחת את ארוחת הערב מהמטבח, מתיישבת לצידה, ולועסת ברעש משקשק, והיא גונחת ברעם, ואני צוחקת עד שנזרקת לעברי כרית והיא צוחקת בעצמה; ואפילו ולא הייתה, הייתה.

אז כעת, כשנאמה נאום תוכחה שכזה, התייחסה אליי כאילו איני יותר מעוד אדם החושק לפגוע בה, כמו לא דיברנו כל יום במהלך המשפט. אני זוכרת איך המתינה במדרגות לאורך השבוע והיא הייתה הראשונה לשמוע מה קרה לפני כל עיתונאי חומד תגלית. ביום שסיפרתי לה כי דרור לבטח יכנס לכלא ציפיתי שתשמח, שכעת היא חופשיה מאחיזתו, אך היא רק חייכה חיוך קל ונפרדה מהר, טענה שעליה לנקות את הסדינים, סדינים אמרה לי, בטח מיהרה לחפש השראה לנקמה בי על שבעלה נכנס לכלא.”

“אם הייתה כזו נוראה בטח מצא דבור את צרעתו.”

“אינה נוראה, באמת שאינה.”

“אז מדוע את כועסת עליה?”

“איני כועסת עליה, עכשיו אני יודעת. מדוע שאכעס על מישהי שהתנהגה כמו כל אדם? הרגש שלט בה, אני כועסת יותר על עצמי.”

“על עצמך?”

“שהתעלמתי משוש, כיצד עשיתי זאת? איני פועלת כך. איך יצא שדווקא הפרט המשמעותי הזה חמק מפני? פרטים אינם חומקים ממני, לא כובעים, לא חתימות, אז שעת ארוחת ערב?! כשרתמתי כוחותיי למשטרה הבטחתי לעצמי שלא אתן לאמת לברוח ממני, בין אם טובה או רעה, אז כעת? השעה לא נכונה, ולכן העדות לא נכונה, ולכן העדה שקרנית, ואם העדה שקרנית אז שאר הנשים שקרניות, ואם כולן שקר, הַבטחתי היא השקר הגדול מכולם.”

“אין לך סיבה להלקות עצמך כך, אז שכחת שעה, כולנו טועים.”

“איני כולם. אנשים טועים כי הם מרשים לעצמם לטעות, כי לא שורים תחת האמת, השכל, הצדק. אבל אני לעומתם, ומה אם שוש? כיצד היא תסלח לי?”

לא הספיקה חן לסיים מילותיה והפקפה צהל ובדהרה הגיע לשכונת השיש הצפונית, מביא אותה לשדה ריק.

יומו של הפקפה, חלק שביעי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך