כל כינוי מספר סיפור – סיפורו של ג’ (חלק ראשון)

06/06/2019 53 צפיות אין תגובות

היה זה יום סגריר אמרו משינה. אבל נחזור אליו בהמשך. אני כאן כדי לספר לכם על גימל.
כך כולם קראו לו ולא ממש ברור למה. בתחילה חשבתי שמכוון ששמו הפרטי מתחיל באות ג’ זכה לכינוי הזה, אבל ההסבר הזה נשמע לי תמיד קצת שטחי . ירון, חברו הקרוב, תמיד עמד על כך שזו הסיבה.
לי הייתה תחושה שמשהו מעניין מסתתר מאחורי הכינוי הזה.
בכלל חשבתם פעם איזו המצאה נפלאה זה “הכינוי”. ברצותו , ואם הוא מוצלח, יספר סיפור חיים שלם או ישפוך אור על חוויה מעוררת רגש וזיכרון עמוק. “כל תמונה מספרת סיפור” שר פעם רוד סטיוארט, ואני ממהר ומוסיף שכך גם כל כינוי.
בירור קצר ומצאתי את התשובה שרק סיבכה אותי עם שאלות אחרות, הסתבר שהכינוי גימל ניתן לו בעקבות הערפל והמסתורין שמלווה את עברו סטייל ג’ מהמוסד.
רק שהוא מעולם לא עבד שם או בכל מקום עם מאפיין דומה, אבל מי יודע…
גימל היה אדם בן 60 אך בעל התנהגות ילדותית ושובבות נעורים. הייתה לו יכולת מדהימה לא לסנן שום דבר שיוצא מפיו. הוא הרתיע רבים בהתנהגותו המוזרה, האגדה מספרת שבאותם ימים שעבד כנהג בחברת אוטובוסים התערב עם אחד הנהגים שיעלה לאוטובוס על חד אופן וכובע גרב לראשו, יעשה הופעה לנוסעים וירד בתחנה הבאה, וכך עשה.
מה שכן, הוא היה איש טוב לב, אוהב אדם ונותן את הנשמה למשפחתו וחבריו הקרובים. לא היו לו עכבות. מה שלנו יכול להיראות כהתנהגות עבריינית, אצלו זו התנהגות נורמטיבית, מה גם שהוא סוג של טפלון. אם אני הייתי נקלע למצבים שהוא נקלע אליהם מזמן הייתי מסתבך בצרות.
ערב אחד נסע כמתוכנן למפגש חברים, וכפי שסוכם הוא אחראי על השתייה. הכניס שבעה בקבוקי ויסקי לתא המטען ויצא לדרכו. בדרך ראה משטרה בצד הדרך והיא סימנה לו לעצור לבדיקה שגרתית, במוחו הקודח חשש שיעשו לו חיפוש ברכב וימצאו בקבוקי ויסקי. לא חשב פעמיים ופשוט נס מהמקום והמשטרה בעקבותיו. איכשהו הצליח להערים עליהם החנה את רכבו, יצא מהרכב עם שתי שקיות בד, כאלו שמוכרים היום בסופר ובתוכן כמובן הבקבוקים. לפתע המשטרה הגיעה למקום. ביקשו ממנו לעצור. הוא עצר.
” מדוע אדוני הפר את הוראות השוטר ולא עצר” , פנה אליו שוטר בדרגת קצין.
“אני”? הוא שאל בתדהמה “אני רק עכשיו נכנס לרכב”.
המום מתצוגת המשחק המשכנעת פנה אליו הקצין אובד עצות “אתה בטוח שלא נהגת לפני כמה דקות ברחוב המקביל”?
“לא יכול להיות” ענה לו גימל, בקור רוח מקפיא, “כנראה יש לכם טעות”.
“מתנצל שגזלנו מזמנך” ענה לא הקצין ומיהר להיכנס בחזרה לניידת, מבויש.
זה גימל. תמיד נכנס לצרות אבל יודע לצאת מהן וכלום לא נדבק אליו.

באותו יום סגריר קיבלתי שיחת טלפון . על הקו היה ירון, החבר הקרוב, אם כי צריך להגיד ביושר שאף אדם לא היה באמת קרוב אליו ברמה אינטימית, למעט אישתו, שבהתנהלותה ושפת גופה נראתה כמי שאוגרת בתוכה סודות רבים הקשורים לגימל ולחייהם המשותפים, תמיד הייתה דרוכה כמו קפיץ שמה פתאום יעלו על משהו שהיא מסתירה. זו לפחות הייתה התחושה.
“אבא של גימל נפטר. ההלוויה היום. יושבים שבעה בביתו של גימל”. אמר ירון בקול חלש מהרגיל.
“אבא?! ממתי יש לו אבא?” צעקה קלה נפלטה מפי. ירון לא השיב.
תמיד הנחתי שהוא יתום ממשפחה. מעולם לא הזכיר קרוב משפחה כלשהו.
אף אחד לא אוהב לקבל שיחות טלפון כאלו, מה שכן משהו בבשורה הזו הטריד את מנוחתי מעבר למה שרציתי.
למחרת הלוויה כשהגענו ירון ואני לשבעה מצאתי את גימל במצב רוח “רגיל” לא הספקתי להשתתף בצערו ואז זה קרה…
שלושה שוטרים ועוד שניים על אזרחי נכנסו לדירה.
רובנו “זוכים” להיות נוכחים באירועים אבסורדיים בדרך כלל רק בסרטים. כשזה קורא לך במציאות אתה יודע שאת האירוע הזה לא תשכח כל חייך, וזה היה אחד מאותם אירועים שמטלטלים את הנפש שלך, שמערערים את האמון שלך בעצמך ושאתה מפקפק באינטליגנציה הבסיסית שהיית בטוח שיש לך.
“מר גיורא שכנר אתה עצור בחשד לרצח אביך. נא התלווה אלינו מייד לתחנת המשטרה!”.

כל כינוי מספר סיפור – סיפורו של ג’ (חלק ראשון)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך