א.מ.ש
יצא קצת ארוך, לא? המשך יבוא וקריאה מהנה!

כשפים אסורים – פרק 7: מעבר למילים

א.מ.ש 28/02/2016 522 צפיות 4 תגובות
יצא קצת ארוך, לא? המשך יבוא וקריאה מהנה!

ג’ייסון וג’אז ישבו ליד שולחן האוכל במטבח של ג’אז, אוחזים בידיהם ספלי קפה פושרים. ג’אז שקעה בכיסאה ונשפה על הקפה הפושר, שהעלה אדים קלושים שהתפזרו והתפוגגו באוויר. ג’ייסון רק בהה בספל שלו מבלי לזוז לפרק זמן ממושך, וג’אז כמעט יכלה לראות את המחשבות מתערבלות בראשו.
“אז…” היא אמרה בקול חלוש לאחר מספר רגעים ארוכים של דממה, נבוכה במידה מסוימת לשבור את השתיקה. ג’ייסון התנער והרים אליה את מבטו. ג’אז נשפה על הקפה פעם נוספת, שוקעת עוד יותר אל תוך כסאה. “מה עשית שגרם לכריס לכעוס עליך כל כך?”
ג’ייסון השפיל את מבטו אל הנוזל הסמיך והכהה שהתערבל בספלו, זע במקומו באי נוחות כמעט בלתי נראית. הוא שלח אל ג’אז מבט מתוח. “אני… את יודעת מה הם עושים, נכון?”
ג’אז הנהנה בקדרות בלי להגיד כלום.
“כל הקטע הזה שהם רוצים לפתוח את הגישה מחוץ לעולם הזה, לזמן איזה שד או יצור אחר. בהתחלה חשבתי שהם סתם… את יודעת, משתעשעים ברעיון.”
ג’אז נעצה בו מבט חד כל כך שג’ייסון השתתק לרגע, והעובדה שהיא לא אמרה כלום שילחה דקירות כאב חלושות בליבו. הוא התכווץ בצורה כמעט בלתי מובחנת בכיסאו.
“אז הם לא משתעשעים,” הוא המשיך לאחר דממה של רגע. “הם רציניים לגמרי.”
“באמת?” הסרקסטיות בקולה של ג’אז הייתה אפלולית.
ג’ייסון התעלם מהערתה הצינית של ג’אז. “ולא מזמן גיליתי מה הם מתכוונים לעשות עם… הגישה הזאת. אני מתכוון, כל הזמן הזה לא הייתי לגמרי בטוח מה אנחנו –” הוא השתהה, משתתק לרגע. “לא הייתי בטוח מה הם רצו להשיג עם הגישה הזאת. ידעתי שהם רוצים לזמן יצור מסוים ממימד אחר, אבל… טוב, אני לא ממש יודע מה חשבתי שהם יעשו עם היצור הזה, או מה יהיו התוצאות של זה. לא חשבתי בכלל, והבנתי את זה, פחות או יותר, אחרי שהם… עשו מה שהם עשו לאליסון.”
הוא עצר לרגע, בוחן את פניה החתומות של ג’אז בהיסוס.
“אבל לפני חודש בערך, כריס סיפר לי מה בדיוק הם ניסו לעשות.”
ג’אז החוותה בראשה שימשיך, לוגמת מספל הקפה שאחזה בידיה.
“הם מנסים למצוא דרך לעבור למימדים אחרים, והם רוצים לעשות את זה דרך היצור שהם מתכננים לזמן,” ג’ייסון פלט את המילים במהירות, וג’אז כמעט נחנקה מהקפה שלגמה.
“מה?!”
ג’ייסון חיכה שג’אז תבין את דבריו. ג’אז בלעה בקושי, והיא הרגישה את פיה מתייבש למרות שהרגע לגמה מהקפה. היא ידעה שמה שכריס והחברים שלו ניסו לעשות היה מטורף, אבל היא מעולם לא חשבה שכריס ירצה לעשות דבר כזה. כלומר, זה הזוי לחלוטין! אף על פי שהיא לא פקפקה ביכולותיו של כריס – והיא בהחלט לא פקפקה – היא ידעה שאם הוא ינסה לעשות את זה, הוא איכשהו ישבור את היקום. עם כמה שהקסם של כריס היה חזק, היא ידעה שאת זה הוא כבר לא יצליח לעשות. וניסיון יהיה קטלני מידי.
היא בהתה בג’ייסון, מנסה למצוא את המילים המתאימות. “אבל… הוא לא יכול לעשות את זה.”
ג’ייסון הנהן. “זה כל הקטע.”
ג’אז הניחה את הספל על השולחן והתיישרה במקומה, נועצת בג’ייסון מבט מלא ספק. “ג’ייסון, הוא יהרוס את הכול אם הוא ינסה. אפילו אני, שבקושי יש לי ניסיון עם קסם, יודעת שהוא לא מסוגל לעשות את זה.”
ג’ייסון הנהן פעם נוספת. מבטו היה תלוי באוויר, מנותק במידה מה. “אני חושב שגם הוא יודע את זה, עמוק בתוכו. אבל הוא כבר שקוע עמוק בתוך הרצון לעשות את זה. אני חושב שהוא התעוור מהכוח שהוא חושב שיש לו.”
ג’אז הנידה בראשה, כמעט כאילו היא לא מאמינה לדבריו. “אסור לתת לזה לקרות, ג’ייסון.”
“אני יודע,” הוא השיב. “זה למה ברחתי.”
ג’אז פתחה את פיה לענות, אבל אז נעצרה במקומה. היא קימטה את מצחה, מבולבלת מעט. “איך זה קשור?”
ג’ייסון נשך את שפתו בהיסוס, כאילו הוא לא בטוח אם להשיב על השאלה בכנות או לא. לאחר רגעים ספורים של התלבטות, הוא פתח את פיו. “חשבתי בדיוק את מה שאת אמרת הרגע. אמרתי לו את זה, ניסיתי לעצור אותו מלהמשיך. אבל הוא לא הקשיב לי. הוא התעצבן וזרק עליי כיסא, ואז ברחתי.”
ג’אז נזכרה באופן בלתי נמנע בשיחה שערכה איתו לפני כמה ימים. הפתאומיות שבה הוא ניתק. רעשי הרקע המשונים. “זה למה ניתקת לי?”
ג’ייסון נעץ בה לרגע מבט חלול, אבל אז פניו התבהרו. “אה, זה? כן, פחות או יותר.”
ג’אז כיווצה את גבותיה. “מה זאת אומרת, פחות או יותר?”
ג’ייסון נרתע לאחור כאילו היא סטרה לו. ג’אז קפאה במקומה, קולות אזהרה זועקים בראשה.
“ג’ייסון?” המילה יצאה מפיה שקטה, חדה כלהב. ג’ייסון הסיט את מבטו אל ספל הקפה המלא שעדיין לפת בידיו. “יש משהו שאתה לא מספר לי?”
לקח לו רגע בודד לפני שהוא הגיב. רגע שהספיק על מנת לגרום לג’אז לפקפק בכל מה שהוא סיפר לה עכשיו. “סיפרתי לך הכול.”
ג’אז נשענה לאחור בכיסאה, מתרחקת במודע מג’ייסון. אותו דחף מידי שאמר לה להוציא אותו מביתה כשרק הגיע עלה שוב, צף על פני מחשבתה. האינסטינקטים שלה אמרו בוודאות שהוא לא כן. איפשהו בדבריו הסתתר שקר, או שהוא פשוט לא סיפר לה משהו. ולמרות שהיא קיוותה בכל מאודה שהמשהו הזה לא היה חשוב, היא הייתה בטוחה למדי שהוא משמעותי מכדי שתוכל להתעלם ממנו. אחרת הוא לא היה טורח להסתיר את זה.
“ג’ייסון,” קולה היה נוקשה, משונן. “מה אתה לא מספר לי?”
ג’ייסון פלט אנחה. “זה לא משנה.”
“מה אתה לא מספר לי?” קולה התרומם, והיא כמעט צעקה עכשיו. ג’ייסון נרתע לאחור על כסאו בפתאומיות כזאת ששכבת הקפה העליונה נשפכה מעבר לספל שלו, מכתימה את השטיח הצמרירי שלרגליו. הוא מיהר להניח את הספל על שולחן העץ.
“העובדה שהתנגדתי לו לא הייתה הסיבה היחידה שברחתי.”
ג’אז, שעדיין נשענה הרחק ממנו, הנידה בראשה כלא מבינה. הקול הקטן בראשה זעק לה להעיף אותו כבר מהבית שלה, להשאיר אותו לחסדיו של כריס. למה היא עושה את זה? למה היא מקשיבה לו?
ג’ייסון כחכח בגרונו. “מתישהו בשיחה שלנו, שהייתה, למען האמת, רגועה יחסית, אליסון עלתה. אני לא ממש זוכר באיזה הקשר או למה, אבל הוא התעצבן. הוא כעס עליי שנתתי לו אפשרות לנקום בה. הוא כעס עליי ש… שאמרתי לו איפה היא התחבאה.”
כל מה שג’אז חשבה להגיד לו ברח ממחשבתה.
“מה?”
דממה השתררה בין השניים. ג’ייסון נשען לאחור, משהה את המילים באוויר. כאילו כואב לו לדבר על זה. או שהוא מפחד. אף על פי שהוא ידע שג’אז הייתה מודעת לעובדה שהוא היה אחד הגורמים העיקריים למות חברתה, הוא פחד מהתגובה שלה; הוא ידע כמה הנושא הזה רגיש אצלה. אבל לא נראה שהיא שמה לב.
הוא פכר את אצבעותיו, מותח את זרועותיו קדימה. “בחיי שאין לי מושג.”
ג’אז נעצה בג’ייסון מבט.
היא ידעה שכריס היה אדם מתוסבך. עד כמה שהיא ידעה, העבר שלו היה מורכב, מרוסק לשברים – והתוצאה הייתה מטרות מטורפות ופליטות פה משונות, כמו כן הבעיה הקטנה שהייתה השאננות שלו כלפי מוות. אבל זה? הוא עשה את זה. הוא הרג את אליסון. אז למה הוא כעס על ג’ייסון?
“אבל…” קולה היה כל כך חלוש שהוא כמעט נשבר. “הוא עשה את זה.”
ג’ייסון לא ענה.
ג’אז בהתה באוויר מולה, שאלות ומחשבות סוררות מסתחררות בראשה, מתערבבות אחת בשנייה. למה? זה לא היה הגיוני. הוא עשה את זה. הוא הרג אותה. זו הייתה ההחלטה שלו, לא? ההחלטה הכי גרועה שג’אז ראתה מישהו עושה, אבל עדיין, ההחלטה שלו. לא של ג’ייסון. לא של אף אחד אחר מלבדו.
הוא עשה את זה, הוא גרם למה שקרה לקרות. המוות של אליסון היה תוצאה של המעשים שלו. המעשים הטיפשיים שלו.
ג’אז נשפה אוויר בחדות.
***
ראיין לא מצא בתוכו את הכוח להתרומם.
כל עצם בגופו כאבה. הוא לא היה בטוח אם זה קרה בגלל מה שדניאל עשה לו, או בגלל העובדה שהוא קרא את הדבר הפרטי ביותר שהחזיק בחדר הזה. כאב לראיין לדעת שהוא עצמו הניח לו לקרוא את זה, שהוא פשוט לא הצליח להתנגד לו. הוא הרגיש כל כך פתטי. כאילו כל מה שהוא חשב שיש בתוכו, כל הכוח המנטלי שהוא חשב שפיתח, התנפץ לרסיסים ברגע שהחוזק הזה נבחן. הוא לא היה מסוגל לעמוד אפילו בפני איזה אידיוט בלונדיני.
ראיין פלט אנחה ארוכה ועצם את עיניו, מנסה להרפות את גופו הדרוך. עד עכשיו דניאל כבר עזב – הוא שמע את הדלת נטרקת בחוזקה מהקומה התחתונה. אף על פי שסביר להניח שהאיום שלו כבר חלף, ראיין לא הצליח להתרפות, להירגע. החשש שדניאל יחזור בכל רגע עדיין בער במחשבתו.
והוא לא הפסיק לחשוב על מה שהוא אמר לפני שהוא יצא.
‘החברה שלך הייתה קצת טיפשה מידי בשביל להגיד לך מה אתה צריך לעשות לפני שהיא מתה, אבל זה לא כל כך משנה בכל מקרה…’ קולו של דניאל הדהד בראשו פעם אחר פעם, המילים לא מפסיקות לחזור על עצמן. ראיין ידע שהוא היה צריך לעשות משהו, ונראה שגם דניאל ידע את זה. נראה שדניאל ידע מה הוא צריך לעשות. מה אליסון רצתה ממנו שיעשה.
ראיין ידע שאליסון לא הייתה טיפשה. למעשה, אליסון הייתה אחת האנשים היותר מתוחכמים שהוא הכיר. היא בחיים לא הייתה כותבת לו מה לעשות במקום כל כך ברור, בצורה כל כך ברורה. דניאל היה אמור לדעת את זה.
ראיין פקח את עיניו בבת אחת. הוא התרומם ממקומו הצמוד לקיר בתנועה מהירה, פתאומית כמעט. המכתב נח על הרצפה, לא רחוק משולחן הכתיבה שלו, עליו היו מונחות המעטפות האחרות אחת על השנייה באי סדר. הדף היה מעט מקומט מאחיזתו החזקה של דניאל.
הוא הרים את המכתב מאריכי העץ של הרצפה שלו ויישר אותו בזהירות, בתשומת לב מרובה. כתב היד המעוגל של אליסון, שהיה מעוקם מעט בדיוק באותה צורה בה הוא זכר אותו, נראה בבירור על גבי דף הנייר הלבן. הדיו השחור, שיצר שקעים בדף, נראה כאילו הוא זועק אליו – מצטער, מאשים, מקווה. והמילים כאבו בכל פעם שהוא קרא אותן, עד כדי כך שהוא כבר פחד לקרוא את המכתב פעם נוספת.
אבל חייב להיות שם משהו שהוא פספס – מוכרח להיות משהו מעבר למילים. לא יכול להיות שהיא עזבה אותו בלי כלום חוץ מפנטזיה רחוקה; מוכרחת להיות משמעות למילים שהוא מעולם לא הבין.
עדיין עומד, הוא קרא את המכתב באיטיות, מתעכב על כל מילה ומילה. מעניק תשומת לב לכל משפט. וכשהוא הגיע אל סוף המכתב, שנדמה היה הרבה יותר מידי קצר, הוא עדיין לא ראה שום דבר חדש.
הוא הניח את הדף בתסכול על שולחן הכתיבה וצנח אל תוך הכיסא ברפיון איברים.
הוא לא הבין את מה שהיא כתבה לו מאז הפעם הראשונה בה הוא קרא את המכתב. כל דבר שהיא כתבה נראה מנותק לחלוטין משאר הדברים, כאילו היא קפצה מנושא לנושא כל משפט או שניים. וזו בדיוק הייתה הבעיה – הוא לא הבין.
אבל מה שאליסון רצתה להגיד לו מוכרח להיות שם איפשהו, מסתתר בין המילים.
הוא הרים את המכתב מהשולחן פעם נוספת. הוא לא יכול להרים ידיים – כריס חייב להפסיק להרוג אנשים. ולמרות שראיין לא הכיר את עולם הכשף טוב במיוחד, הוא ידע שלעשות את מה שהם רצו לעשות – לזמן את מי שהם רצו לזמן – יהרוס את מארג היקום, את האיזון בין המימדים השונים. זה אחד הדברים הראשונים שאליסון אמרה לו כשהם נפגשו – אל תתעסק עם היקום. הוא יותר מידי שביר.
היקום שביר.
קסם ישן שאליסון סיפרה לו לפני כמה שנים צף אל פני תודעתו. הוא זכר במעורפל, בקושי, את מה שהיא אמרה לו לגבי הקסם הזה. קשרים של נשמות שונות אל העולם הזה משתנים בין אדם לאדם. וכשהקשר רופף, אפשר לעשות איתו משהו. משהו שימנע מהיקום להישבר במקרה של חדירה ממקומות אחרים, כמו מה שכריס מנסה לעשות. אבל ראיין לא זכר מה בדיוק אפשר לעשות עם הקשר הרופף הזה.
ברצינות? מחשבה קודרת חלפה בראשו. יופי שאני זוכר שאפשר לעשות משהו. מועיל כתמיד.
אבל הוא כן זכר משהו נוסף. אליסון סיפרה לו שהיא מסוגלת להרגיש את רוב הקשרים של נשמות האנשים אל העולם – עד כמה החבל הזה הדוק אצלם, לאן הוא הדוק. והוא זכר שהיא אמרה לו שהיא מעולם לא הרגישה קשר יותר רופף מהקשר של הנשמה של ראיין. כמעט כאילו הוא היה מת.
ראיין נעץ במכתב שבידו מבט נוקב. מובן שהוא לא יזכור את הקסם עצמו.
הוא השליך את הדף על השולחן והתרומם מהכיסא בתנועה חדה.
טיפות גשם קלושות נקשו בעדינות על זגוגית חלונו, מנגנות מקצב פראי ומבולבל. הוא יכול היה לראות את השמיים, מכוסי העננים הכהים, שנראו עצובים מתמיד במעטפת הקודרת של מה שתמיד הזכיר לו צמר גפן מלוכלך. ענפי העצים התנועעו אחד כנגד השני ברוח שנשבה, שורקת במעומעם מחוץ לחדרו. הרחוב היה שומם, כמו שהוא תמיד היה.
זה הזכיר לו את כל הלילות הגשומים בהם הוא כתב לג’אז מכתבים, את כל התסכול שהיא הייתה היחידה שהצליחה להבין. את כל הכאב שהיא סיפרה לו עליו בחזרה.
עיניו של ראיין התבהרו לפתע. ג’אז! יכול להיות שאליסון סיפרה לה על הקסם הזה – יכול להיות שהיא זוכרת את כל מה שהוא שכח.
הוא מוכרח לדבר איתה. הוא יכול לשבת עכשיו ולכתוב לה מכתב… אבל הוא ידע שייקח למכתב הזה יותר מידי זמן להגיע אליה, ועוד יותר זמן עד שג’אז תענה לו. הוא הרגיש כאילו הוא מוכרח לדבר איתה פנים אל פנים, ליישר את העניינים. יכול להיות שהיא יודעת יותר ממה שהוא חשב שהיא יודעת. יכול להיות שכל זה יוכל להסתיים בקרוב.
ראיין מיהר לצאת מהחדר שלו, לוקח בחטף את המכתב של אליסון ותוחב אותו אל כיס הקפוצ’ון הכהה שלבש בזמן שרץ במדרגות, יורד שתיים או שלוש בכל פעם. הוא חטף את המפתחות משולחן המטבח ויצא מהבית, לא טורח לנעול אחריו את הדלת. האופנוע הישן שקיבל ליום הולדתו האחרון עמד דומם בחנייה שליד הבית שלו, כאילו הוא רק מחכה לראיין שיתניע אותו.
הוא רק קיווה שהוא זוכר איפה ג’אז גרה.

כשפים אסורים – פרק 7: מעבר למילים
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (4)

הוא הרג *אותה* (היה כתוב “את אותה”)
אידיוט בלונדיני!! נוסטלגיה~
איזה כיף שעלה פרק כל כך מהר!למזלך אני ממש עייפה ואין לי כוח ללמוד למבחן מחר אז היה לי קצת זמן♥
הפרק היה מדהים! הכל מתחיל ממש להתבהר.. למה ג’ייסון עשה את זה?!
תמשיכי!

28/02/2016 19:56

    תודה:) אני מקווה שאמשיך לפרסם פרקים בתדירות כזאת^^

    28/02/2016 21:51

אני לא מאמינה שפספסתי פרק…
אז אני אגיב לך שבוע אחרי U^U
אז… וואו.
כריס הרג את אליסון או שזה היה ג’ייסון?
פתאום אני מתחילה להבין דברים…
כיף שעלה פרק מהר ^^ רק חבל שדווקא כשדברי עולים מהר אני לא רואה אותם -,-
בקיצור, פרק מדהים! ארוך ובכל זאת מרתק לכל אורכו.
תמשיכי!

05/03/2016 15:15

    כריס. תודה:)

    05/03/2016 18:47
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך