shira_19
היי! מקווה שלכולם יהיה שבוע נהדר:)

מוקדם מדי לומר שאני נופלת- פרק 5

shira_19 07/11/2020 123 צפיות אין תגובות
היי! מקווה שלכולם יהיה שבוע נהדר:)

הקומה שבה אני למדתי הייתה מקושטת בבלונים וקישוטים שונים ומדי פעם חלפו על פניי תלמידים שהביאו עימם מאכלים שונים שהם סחבו לעבר אחד מהשולחנות שעליהם היה מונח כל האוכל שאנשים הכינו, כולל עוגת השוקולד שאני וליאו הכנו יחד עם אלנה. גיחכתי כאשר הבחנתי בלנה שהלכה במסדרון הלוך ושוב בכדי לוודא שהכל היה לא פחות ממושלם כמו שתכננה. אפילו המנהלת עברה במסדרון ושיבחה את לנה על ההשקעה שלה ועל הארגון של הכל. היו אנשים שלא אהבו את לנה בגלל שהם טענו שהיא תמיד ראתה צורך להיות מעורבת בכל דבר ושהיא לא נחה לרגע ורק חיפשה לעשות דברים בזמנה הפנוי במקום לנוח לרגע. אבל זה נראה לי דבר קצת צבוע לומר. אני לא אומרת שאני אוהבת להשתתף באירועים חברתיים שמתקיימים בבית הספר אבל אני גם מכירה את לנה לא מעט זמן, ועם כמה שהיא לפעמים מעצבנת או דורשת מאחרים לעמוד בציפיות שלה בכל הנוגע לדברים שארגנה, היא לא הייתה בן אדם רע, וגם כל המעשים שהיא עשתה היו לטובת מישהו אחר, והיה נראה שאנשים אהבו להעלים עין כשנוח להם. השיא של הבוקר שלי היה כשראיתי את המנהלת ניגשת לשולחן האוכל והדבר הראשון שבחרה הייתה עוגת השוקולד שהכנו. אני אף פעם לא הייתי תלמידה מצטיינת ואני לא חושבת שהמנהלת אפילו יודעת את השם שלי, אבל הרגשתי מן ניצחון קטן כזה שזה היה מה שבחרה מתוך מגוון המאכלים שהיו מונחים על השולחן. אנשים דיברו וצחקו והסתובבו ברחבי הקומה. הדבר הנחמד לעשות הוא לקום מהספסל וללכת לחפש את ליאו ולנסות לדבר עם אנשים ולהיות חברותית, אבל אני העדפתי לעשות את מה שהרגיש לי נכון, ומה שהרגיש לי נכון כרגע היה לשבת ולקרוא את הספר מהספרייה. עברו רק כמה ימים מאז אבל נותרו לי רק מספר עמודים לפני שעמדתי לסיים אותו, ואני התכוונתי לסיים אותו.
“למה את יושבת כאן לבד?” שמעתי את קולה המוכר של אפי.
“כי אני מנסה לקרוא,” אמרתי מבלי להסיר את עיניי מהדף.
“היי, זה הספר שלקחת מהספרייה,” היא התיישבה לידי והניחה את התיק שלה על הספסל. “חשבתי שאת לא אוהבת אסטרופיזיקה, אבל את כמעט סיימת את הספר.”
“הדגש הוא על המילה כמעט,” נאנחתי וסגרתי את הספר בכדי להביט בה. “אני מניחה שאסיים אותו אחר כך.”
“מצטערת…” היא מלמלה, “לא התכוונתי להפריע.”
“את לא מפריעה,” אמרתי, “פשוט הייתי בטוחה שאת כבר הספקת להכיר אנשים חדשים ושאת לא ממש צריכה אותי איתך.”
“למה את מתכוונת?”
“את יודעת,” אמרתי אבל היא רק הביטה בי בשקט. “הרבה אנשים נהנים מחברתך. הצלחת להרשים את הבנות בבית הספר עם הטעם ה-” עצרתי וסרקתי באיטיות את הבגדים שלבשה, “מעניין שלך באופנה ואני מניחה שסיפרת להן כמה סיפורים מרתקים על החיים בצרפת. את תלמידה יחסית חדשה, אז בעיקר הבנות צמאות לשמוע עוד פרטים עלייך. אני לא דואגת לך, אני בטוחה שכבר עכשיו הרבה בנות רוצות להיות חברות שלך.”
“אף פעם לא היו לי חברות,” היא אמרה, אבל היא לא נשמעה עצובה, אלא פשוט כאילו רק עכשיו הבינה את זה.
“את רצינית?” שאלתי בשקט והיא הנהנה.
“מהמקום שממנו אני באה, אני לא מה שאתם מחשיבים כאן כפופולארית בקרב הבנות,” היא אמרה.
“המקום שממנו את באה לא נמצא עשרות אלפי שנות אור מכאן, זאת בסך הכל צרפת, אני בטוחה שאם לא היית פופולארית שם אז עדיין לאנשים הייתה דעה חיובית עלייך,” אמרתי אבל היא לא אמרה דבר.
“את יודעת משהו, אני אגלה לך סוד, גם לי אף פעם לא היו חברות,” אמרתי והיא פתחה את פיה בהלם.
“אני לא מבינה למה את מופתעת, אבל שיהיה,” גיחכתי. “לא אכפת לי שנהיה חברות, אבל כן יש לי תנאים.”
“מה התנאים?” היא שאלה בשקט בזמן שאני ניסיתי להסתיר את חיוכי ולשמור על ארשה רצינית.
“את צריכה להבטיח לי שלעולם לא תכריחי אותי ללכת איתך לקניות, לשים איפור או ללבוש שמלה. אני יודעת שזה יהיה קשה, אבל עברתי כבר את השלב הזה עם אלנה, והיא גם בסוף הפסיקה לנסות לשכנע אותי ובמקום לקנות לי בגדים ליום הולדת, היא התמקדה בלקנות לי ספרים,” אמרתי. “אז מה את אומרת?”
“אני מבטיחה,” היא אמרה במהירות ואני קפאתי במקומי כאשר ניסתה להתקרב אליי בכדי לחבק אותי.
“אפי..אני לא ממש בן אדם שנוהג לתת חיבוקים אז…” אמרתי והיא הבינה את הרמז והתרחקה ממני.
“אז עכשיו כשסיכמנו את זה, את באה איתי לבדוק איזה אוכל יש?” היא שאלה אבל אני הנדתי את ראשי.
“אולי עוד כמה דקות.”
“אבל את יודעת ששמעתי שאחד הבנים הכין מנה שבדרך כלל נהוג לאכול אותה בצרפת, אנחנו חייבות לנסות לטעום,” היא אמרה אבל אני הנדתי בראשי.
“את לא תנסי אפילו בשבילי?” היא שאלה ואני צחקתי.
“אני לא רוצה להעליב, אבל אני לא מתחברת להרבה מאכלים מצרפת,” אמרתי. “ואני מדברת בתור מישהי שאוהבת אוכל ואוכלת כמעט הכל. אבא שלי סיפר לי שהוסיפו למסעדה שהוא עובד בה מנות של איזה שף צרפתי אחד עם שני כוכבי מישלן. את יודעת מה הם הוסיפו לתפריט? חלזונות ממולאים, רגלי צרפדעים ומרק דגים,” אמרתי במהירות וניסיתי למחוק מראשי את התמונות של המנות האלה. “אני לא רוצה אפילו לדמיין מה הטעם של זה.”
“פרנצ’סקה רומנו,” שמעתי קול מאחוריי. הסתכלתי על אפי שהסתכלה על הדמות שמאחוריי ואז גם אני הסתובבתי בכדי להבין שזאת הייתה מנהלת בית הספר. חיוכי ירד כשראיתי את הבעת פניה. אני לא ידעתי הרבה על המנהלת, היא רוב היום ישבה במשרדה ומדי פעם זימנה תלמידים בעייתיים לשיחת משמעת. הפעמים היחידות שיצא לי להיתקל בה היה אירועים כמו אלה, שגם אליהם לפי דעתי היא יצאה רק לכמה דקות מהמשרד בכדי להראות נוכחות ואז חזרה חזרה למשרד שלה ונעלמה מחדש עד לפעם הבאה שיראו את פניה. פניה היו מאופרות בהגזמה ובגלל שעיניה היו בצבע תכלת בהיר כל כך, מבטה הנוקב שידר בעיקר קור וריחוק. משום מה הרגשתי כאילו עשיתי משהו לא בסדר, למרות שלא ידעתי מה לא בסדר בלשבת על ספסל ולקרוא ספר. האמת, הייתי בעיקר מופתעת שהיא ידעה את השם שלי. אולי זה מה שהיא עשתה במשרד, אולי בכל טקס תעודות, על כל תעודה זאת הייתה החתימה האמיתית שלה ולא סתם קשקוש מודפס. תהיתי לעצמי אם מנהלים באמת מצליחים לזכור מי תלמיד טוב ומי תלמיד שזקוק לשפר את ציוניו. קיוויתי שהיא לא בדקה לעומק את התעודה שלי, כי אם כן, אז אולי יש לי סיבה קלה לחשוש.
“את יודעת פרנצ’סקה, יצא לי להסתובב בקומה שלכם קצת הבוקר, בכל זאת, אני בטוחה שהחודש הראשון של הלימודים היה קשה לחלק מכם. אבל את יודעת ששמתי לב למשהו,” היא שאלה והיה נראה כאילו היא ציפתה שאענה אבל לא ידעתי בדיוק מה השאלה שהייתי אמורה לענות עליה.
“למה שמת לב?” שאלתי בשקט והיא נראתה מרוצה שסוף סוף טרחתי לענות, כאילו היו לה דברים חשובים יותר לעשות והרגישה כאילו בזבזתי את זמנה.
“אני ראיתי שכל הבוקר את ישבת על הספסל הזה בזמן שחברייך לשכבה עזרו בתליית הקישוטים ובעזרה אחד לשני,” היא אמרה, “בזמן שאת ישבת כאן מבלי לעזור לאף אחד.”
“אויש נו, יש עוד המון תלמידים שיושבים בלי לעשות שום דבר. ואני לא ישבתי בחוסר מעש, אני קראתי ספר,” אמרתי והצגתי לה את הספר שקראתי. להפתעתי שמעתי מישהו מגחך. רק אז הזזתי את ראשי והבחנתי שעמד מאחורי המנהלת בחור שהיה גבוה ממנה. היה לו שיער מתולתל ובאחת מידיו הוא אחז בשקית חומה שנראתה כמו שקית שאפשר לראות בדרך כלל במאפיות. ניסיתי להסתכל על פניו, אך גופה של המנהלת הסתיר אותו.
“אני שמחה שאת מנסה להעשיר את הידע שלך, לאור הציונים שלך בפיזיקה יש בהחלט סיבה לדאגה,” היא אמרה. אז מסתבר שהיא כן מעודכנת לגביי הדברים האלה…
“לזכותי יאמר שאני לא היחידה שלא מבינה את החומר, אם הייתם טורחים להסתכל על פניות התלמידים בתיבת התלונות והבקשות הייתם מבינים שיש בעיה עם המורה החדש לפיזיקה,” אמרתי אבל סגרתי את פי מיד כאשר הבנתי שאולי להתחצף למנהלת בבוקר זה לא רעיון חכם במיוחד.
“אולי במקום להעביר ביקורת על בית הספר, את יכולה לנסות לעשות משהו מועיל,” היא אמרה ואז זזה בכדי שאוכל לראות את התלמיד שעמד מאחוריה. “זה צ’ארלס, הוא הגיע אלינו השנה יחד עם אפי מצרפת. בגלל כמה סיבוכים מנהלתיים הוא רק היום מתחיל רשמית ללמוד כאן ואני רוצה שמישהו יעשה לו סיור בבית הספר ויראה לו היכן כל דבר נמצא,” היא המשיכה ואני הבטתי בעיניים פעורות בנער שעמד מולי. זה היה הבחור מהספריה, הבחור שהמליץ לי על הספר. חיוך קטן עלה על פניו כאשר הבחין בי אבל הוא התרצן מיד כשהמנהלת פנתה אליו שוב.
“צ’ארלס הוא תלמיד חרוץ וחכם מאוד וגם עזר לבית הספר שלו לזכות בכמה פרסים כאשר השתתף בנבחרת המדעים. אני בטוחה שהוא יתרום רבות גם לבית ספרנו בשנת הלימודים האחרונה שלכם כאן,” היא אמרה וטפחה על כתפו. לא יאמן, הוא רק התחיל ללמוד כאן והיא כבר מתגאה בהישגים שלו כאילו היה לה חלק בזה.
“אני שמחה לראות שהחלטת להפסיק להתחכם,” היא העירה ואז לחצה את ידו של צ’ארלס. “אני מאחלת לך שנת לימודים נעימה ומוצלחת.”
היא התרחקה ממנו בכוונה להסתובב וללכת, אבל לפני שהספיקה ללכת פתחתי את פי. “יש לי רק שאלה, מה חשבת על עוגת השוקולד ששמתי בשולחן? אני חשבתי שהגזמתי עם הסוכר כשהכנתי אותה אבל נראה דווקא שאת התחברת לטעם,” אמרתי.
“את…” היא סיננה והצביעה עליי כאילו רצתה לומר משהו, אבל אז היא רק הנידה בראשה ומלמלה בשקט לעצמה כשהתרחקה מאיתנו. לא יכולתי להתאפק וברגע שנעלמה משדה הראייה שלי פרצתי בצחוק.
“את משוגעת,” היא הכריזה. “מה אם היא הייתה מענישה אותך כי התחצפת אליה?”
“הו, אני לא מודאגת,” אמרתי. “היא נובחת אבל לא נושכת. גם אם היא הייתה מענישה אותי, קשה לי להאמין שיש לה דרכים יצירתיות יותר מזו ללמד אותי לקח.”
“רק שתדע,” עברתי להביט בצ’ארלס, ” אני חושבת שגם אם תרצה בזה או לא, היא כנראה כבר רשמה אותך לנבחרת המדעים של בית הספר. בכל זאת, היא הרי צריכה הישגים חדשים לדבר עליהם בטקס הבית ספרי הבא,” אמרתי והוא צחק.
“אתן רוצות אולי מקרונים?” הוא שאל והושיט לעברנו את השקית שאחז בידו. “מצאתי מאפייה קרובה לכאן. לא ציפיתי למצוא שם מבחר רחב כל כך של מאפים, אבל לפי איך שזה נראה כרגע, אני כנראה אלך לשם לעיתים קרובות.”
אני הבטתי בהיסוס בשקית בזמן שאפי כבר דחפה את ידה לתוך השקית ולקחה ממנה מקרון בצבע צהוב. היא עצמה את עיניה כאשר לקחה ביס וחיוך נפרש על שפתיה.
“מממ..” היא מילמלה ואז פתחה את עיניה והביטה במקרון לפני שהביטה בצ’ארלס. “זה כל כך טעים.”
“נכון?” הוא אמר ואז הציע לי גם אבל אני רק הנדתי בראשי בנימוס.
“אני אפי,” היא הציגה את עצמה ואז אמרה משפט בצרפתית שגרם לו לחייך ואז להנהן.
אפי לפתע קמה ממקומה כאשר הבחינה בלנה שחלפה על פנינו בזמן שדיברה עם כמה מחברותיה.
“אפי, לאן את הולכת?” שאלתי כשהיא הרימה את התיק שלה.
“את הצעת לי לדבר עם לנה לגביי רעיונות שיש לי לשיפור בית הספר,” היא אמרה. “לא יצא לי לדבר איתה עדיין.”
היא נופפה לנו לשלום והתקדמה בצעדים מהירים לעבר לנה. תוך שניות ספורות היא כבר נעלמה בין התלמידים שהלכו במסדרון. הכנסתי את הספר שלי לתיק וקמתי מהספסל עד שנעמדתי לצד צ’ארלס.
“אני חושבת שכדאי שאתחיל לעשות לך את הסיור, לפני שהמנהלת תבוא עוד פעם,” נאנחתי. “לא להאמין שאי אפשר אפילו לקרוא בשקט במקום הזה.”
“את יודעת, את לא חייבת לעשות משהו שאת לא רוצה, אני יכול להסתדר בעצמי,” הוא אמר ואני האטתי את קצב הליכתי והסתכלתי עליו. “אני אומנם הלכתי לאיבוד הבוקר ולקח לי זמן למצוא את המשרד של המנהלת שלכם, אבל אני אוהב לגלות מקומות חדשים בעצמי, ככה גם מצאתי את הספרייה, ממש במקרה.”
“זה בסדר, זה נותן לי תירוץ לא להיות נוכחת כאן כשכל הבלאגן יתחיל,” אמרתי. “עוד מעט יתחילו לעשות כל מיני פעילות מגבשות ולהשמיע מוזיקה. כל האוכל הטעים בטח כבר נגמר ולכן אין לי באמת סיבה טובה להישאר כאן עוד.”
הוא חייך. “אז אני מבין שאת לא נהנית מאירועים חברתיים במיוחד.”
“יש שיאמרו שאני אנטי- חברתית, ובכנות, אני לא יכולה לומר שמי שהגיע למסקנה הזו טועה,” אמרתי. “אבל מצד שני המנהלת שלנו ממהרת לקפוץ למסקנות. אני לא חושבת שזה כזה נורא לא להשתתף בכל אירוע או להחליט להישאר מנותקת מהכל ולהיות בעולם משלי לפעמים, או יותר מלפעמים. הרי כשחושבים על זה, בסופו של דבר השנה הזו תיגמר. מה הטעם בלהשקיע בקשרים עם אנשים שאני מכירה כבר מכיתה ז’? אם עד עכשיו לא הצלחתי להתחבר איתם, אני לא רואה איך כמה פעילויות כאלה ישנו את הדברים ויגרמו לי לראות אנשים באור חדש. אני כבר יודעת שבסוף השנה כולם יבטיחו לשמור אחד עם השני על קשר ושלא משנה באיזו אוניברסיטה ילמדו שום דבר לא ישנה, אבל באמת, על מי הם עובדים? ברגע שבית הספר ייגמר כל אחד ילך לדרכו, חברויות אמיתיות ישמרו וכל שאר האנשים פשוט יתרחקו זה מזה וינתקו קשר.”
“וואו זה-” הוא אמר ואני קטעתי אותו.
“אני יודעת מה אתה הולך להגיד, שזה לא בסדר מצדי לשפוט ככה אנשים, ושאולי זאת בכלל אני שמתנהגת כמו סנובית בכך שאני מעדיפה לקרוא ספר במקום ליצור אינטרקציה עם אנשים,” אמרתי והעברתי את ידי על צמיד מחוט שענדתי מסביב לידי. “אני מניחה שאני לא הבן אדם המתאים ביותר לעשות סיור לתלמידים חדשים, כל מה שאני עושה הוא לדכא אותך במקום לספר לך על הישגי בית הספר, ועל כמה מקסימים הילדים בשכבה שלנו ושיקבלו אותך כאן בחום ואהבה ושזאת הייתה בחירה חכמה לבחור ללמוד דווקא כאן.”
“לא, אני לא התכוונתי או חשבתי אף אחד מהדברים האלה,” הוא אמר ואני השתתקתי.
“אז מה חשבת על הספר?” הוא שאל והציץ לעבר הספר שעדיין החזקתי.
“אני לא אוהבת לומר את דעתי על ספר לפני שסיימתי אותו,” אמרתי והוא הנהן באיטיות. הרגשתי כאילו לא הייתי צריכה לפרט יותר מזה, כל אחד יודע שלכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף. בלי הסוף הסיפור לא שלם. אני לא יכולתי לשפוט ספר בלי לדעת איך הוא נגמר, בלי לקרוא את החלק שמשלים את שני החלקים הנוספים.
“תוכלי להבטיח לי משהו?” הוא שאל בשקט ואני חייכתי.
“אני לא מכירה אותך עדיין צ’ארלס, אני לא בטוחה שזאת תהיה החלטה נבונה במיוחד להתחיל לפזר הבטחות.”
“יש לי הרגשה שלא יהיה לך קשה לקיים אותה,” הוא ציין. “תוכלי להבטיח לי שכשתסיימי את הספר תספרי לי מה חשבת עליו?”
“אני לא נרדמתי משעמום מהספר אם אתה מפחד שהמלצת לי על ספר גרוע,” השבתי. “אבל בטח, אם אתה רוצה לשמוע את הדעה שלי, אז אשמח להביע אותה.”
“יופי.”
לאחר מכן התחלתי לעשות לו סיור בבית הספר. אני זוכרת כשרק הגענו לבית הספר, אז עשו לנו סיור ארוך ומייגע והתעכבו איתנו על מידע שבאמת לא היה נחוץ לנו בשום צורה שהיא. במקום להעביר אותו את אותה חוויה מתישה, הצגתי לו רק את כל המקומות שידעתי שהוא חייב להכיר. כשסיימנו ללכת בחוץ חזרנו למסדרון בקומה שלנו ואני סרקתי את המספרים שהיו כתובים על הלוקרים עד שעצרתי בלוקר שהיה מיועד עבור צ’ארלס.
“וזה הלוקר שלך,” אמרתי והוא הסתכל על הדף שנתנו לו והחל לנסות לפתוח את המנעול עפ”י הקוד שהיה רשום על הנייר. חיכיתי בסבלנות ליד הלוקר שלו ומבטי בינתיים נדד לעבר התלמידים שעמדו לצד אחת הכיתות ולאחר מכן בקבוצת בנות שהצטלמו יחד לצד אחד מהפוסטרים שהיו תלויים במסדרון, ואז מבטי נדד לעבר נער שהחל להתקדם לעבר הכיוון שבו אני וצ’ארלס עמדנו. כבר מהמרחק הזה זיהיתי את ההליכה הבטוחה שלו ואת שיערו הכהה שהגיע עד כתפיו. הוא לבש את אחת החולצות האהובות עליו. על החולצה הייתה מודפסת התמונה המפורסמת של חברי להקת הביטלס שהלכו במעבר החצייה. עכשיו כשראיתי אותו ככה נזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי אותו. הוא לבש חולצה עם תמונה דומה והוא לא הפסיק לדבר על מוזיקה. הוא תמיד אמר שהוא רוצה להיות מוזיקאי בעתיד, שהוא רוצה להיות אומן מצליח ולנגן מול אנשים על במות גדולות. יש אנשים שיכולים להקשיב למוזיקאים ולאהוב אותם בלי קשר לאופי של אותו בן אדם במציאות, רק המוזיקה עניינה אותם, אבל אני לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזאת. אני לא מסוגלת לחשוב על המוזיקה של מת’יו כאומנות או להעריך את מה שהוא כותב, פעם עוד ניסיתי להבין, אבל עכשיו אני יודעת שהכל זיוף, שכל מה שהוא מראה כלפיי חוץ היה שקר, והמוזיקה שלו לא הייתה דרך להביע את עצמו, היא לא הייתה אמיתית, היא לא נתנה השראה, היא הייתה חסרת טעם וחסרת משמעות עמוקה באמת, ממש כמוהו.
“היי, פרנצ’סקה, את בסדר?” שמעתי לפתע את קולו של צ’ארלס. לקחו לי כמה רגעים לנתק את מבטי מדמותו של מת’יו.
“סליחה, אני לא הייתי מרוכזת, מה אמרת?” אמרתי כשהבנתי שהוא דיבר ולא הקשבתי למילה ממה שאמר.
“את נראית קצת חיוורת,” הוא אמר בדאגה וכאשר ניסה להתקרב אליי אבל אני מיהרתי לצעוד אחורה.
“אני…אני חושבת שאני אלך,” אמרתי והוא סגר את הלוקר והביט סביבנו בכדי לראות על מה הסתכלתי.
“אולי לא שתית הרבה מים, אם את רוצה אני יכול להביא לך-” הוא החל להציע ואני הנדתי בראשי.
“אני מקווה שהצלחתי לעזור לך לפחות,” אילצתי חיוך ומיהרתי להתרחק מהאזור מבלי לומר שום דבר נוסף. התעלמתי מצ’ארלס שנראה מבולבל מההתנהגות המשונה שלי. אולי כי פחות היה אכפת לי מה הוא חשב עליי באותו הרגע, ויותר היה חשוב לי לא להיתקל במת’יו.

מוקדם מדי לומר שאני נופלת- פרק 5
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך