מצב טיסה – חלק ה’

17/05/2019 101 צפיות אין תגובות

“שלומי, כפרה עליך, איך התגעגעתי” חיוך מיליון דולר מרוח על פניי וזרועותיי פרושות כדי לחבקו.
“וואלה, ניו יורק עושה לך טוב, לפחות התחלת לדבר כמו בן-אדם” הוא חיבק אותי חזרה.
“לא, באמת, אני לא יודע מה בדיוק קורה, אבל מה שזה לא יהיה, זה טוב” הוא הרפה מחיבוקו כדי לבחון אותי מקרוב.
“מה שקורה בן דודי היקר הוא שהחלטתי לעשות שינוי תוכניות לוותר על קריירה מבטיחה בתעשיית הביו-טק העולמית לטובת תולדות האומנות ובנוסף ערבי מזיין לי את הצורה ואני נהנית מכל רגע” את כל זה אמרתי כמובן בלב ומה שעבר את הצנזורה הראשית של מוחי היה “הייתי צריכה להקשיב לך מזמן ולבוא לפה”.
“אז התמקמת, איך הולך עם ההכנות ללימודים? את לא מבינה איך ההורים שלך מתגאים בך. ביום שישי האחרון כולם נפגשו אצל סבתא לארוחת שישי והם לא הפסיקו לדבר עלייך ולהשוויץ בך. סוף סוף מישהו מהמשפחה עושה משהו עם החיים שלו. אולי אפילו תמצאי תרופה למחלה או חיסון לשפעת”.
“חיסון לשפעת כבר יש ואפילו לסרטן יש היום כבר טיפולים חדשניים שמחליפים את הכימו’ וההקרנות” התחלתי לגלגל בראשי את המשמעות של החלטותיי מהשבוע אחרון.
“תמיד היית צנועה, זה מה שאני אוהב בך” שלומי חיבק אותי מן הצד וכך התחלנו ללכת.
“אני צריכה לקפוץ לאוניברסיטה לסידורים אחרונים, שבוע הבא מתחילה שנת הלימודים”.
“אין בעיה מיקוש אסע אתך לכיוון ואמשיך לענייני” הוא אמר ונראה מהורהר.
יופי, כך לא אצטרך להסביר למה את הסידורים שלי באוניברסיטה, אני עושה בצד הלא נכון של הבניין.
“שלומי, מה בעצם אתה עושה פה? אמא לא אמרה לי בכלל שאתה מתכנן נסיעה לפה”
“אמממ…יש לי פה כמה עניינים לא סגורים עם השותף העסקי שלי” הרגשתי ששלומי מנסה להתחמק.
אני לא נוטה להכניס את האף שלי לעניינים של אחרים אבל משום מה היה נדמה לי שהעסקים ששלומי מעורב בהם, הם איך לנסח זאת בעדינות,מפוקפקים. ובזמן שהמתנו, כל אחד לקו הרכבת התחתית שלו, שלומי קיבל שיחת טלפון שגרמה לארשת הפנים וטון הדיבור שלו להשתנות ב-180 מעלות ולהפוך להרבה פחות קליל וזורם והרבה יותר מתוח.
הקו שלי הגיע ואני נפרדתי משלומי, לא לפני שקבענו שניפגש בסוף השבוע, בעוד יומיים
סיליה טיפלה בניירת שלי, המזכירה הכי יעילה וידידותית שיצא לי להכיר. היא העבירה לי את המסמכים החתומים שפותרים אותי מתשלום לחוג למדעים, וכעת אני יכולה להתחיל בראש שקט את השנה, מחויבת אקדמית וכלכלית לחוג אחד בלבד. חבל שהיא לא תהיה מזכירת החוג שלי, אבל סיליה הייתה כל כך נחמדה שהבטיחה לי שאם לא יטפלו בי יפה בחוג לאומנות, דלתה תמיד תהיה פתוחה בשבילי. למרות שנראה לי שזה לא כל כך מקובל פה, חיבקתי אותה והודיתי לה על עזרתה הרבה.
“אם הייתה לי בת, הייתי רוצה שהיא תהיה בדיוק כמוך. לא מפחדת להתמודד ומסתכלת לחיים בעיניים” חיוכה היה נעים אבל בעיניה ניכר העצב.
“סיליה תודה, אבל אני לא כזו אמיצה כמו שאת חושבת. עובדה, שההורים שלי לא יודעים בכלל על שהחלטתי לחשב מסלול מחדש ועל עוד כמה דברים אחרים”.
“אני יודעת שתמצאי את הדרך לשתף אותם במה שקורה בחיים שלך” היא הפגינה ביטחון ואמונה בי.
“אני מקווה”.
היום שלי היה די פנוי אחרי הביקור אצל סיליה, ואני החלטתי לנצל אותו כדי להכיר מעט את העיר הכי שווה בעולם שבמקרה תהיה ביתי לשנתיים הקרובות, לפחות. עברתי דרך המקומות המתוירים, הומי אדם: הטיימס סקוור, השדרה החמישית, הסנטרל פארק, מוזיאון מומה וכו’. אחר כך הלכתי, במודע, לאיבוד בין הרחובות המסודרים בצורת שתי וערב. התכנון היה להסתובב עד שעות אחר הצהריים המאוחרות ואז לחזור לדירה, להתארגן ולפגוש את אמיר לארוחת ערב, אבל באחד הרחובות בהם שוטטתי תפס את תשומת ליבי שלט אחד זרחני, צבעוני ודי גדול “Dance and the city” ובמקום לתפוס רכבת חזרה, נכנסתי לבניין כדי לראות מה קורה. מבחוץ הבניין נראה די מוזנח וגם חדר המדרגות לא ניבא טובות אבל כשפתחתי את הדלת הכבדה בכניסה לקומה השנייה, נגלה אליי חלל גדול ומואר, פינות ישיבה פזורות בו, פינת קפה, מזרונים מקופלים מאחורי מה שנראה כמו משרד קבלה. המקום היה מקושט בעציצים רבים על הרצפה או משתלשלים מן התקרה. אנשים באים ונכנסים מחדרי הסטודיו השונים, חלקם מזיעים לאחר שיעור וחלקם עוד יזיעו.
“אמיר משהו צץ לכן אאחר, אתקשר כשאהיה בדרך ” השארתי הודעה קולית.
אם יש משהו שאני מאוד אוהבת לעשות ולצערי נמנעתי מלעשותו בשנים האחרונות, זה לרקוד. היו המון תירוצים, הלימודים, אין זמן, כסף, אין לי עם מי ללכת, אבל בעקבות השינויים שהתחוללו בימים האחרונים, החלטתי שגם בתחום הזה אני צועדת מעכשיו במסלול חדש ולא מוותרת לעצמי על ההתנסות והחוויה.
“hello, I want to sign up for the modern class” אמרתי בביטחון.
“You can participate in the next class for free and if you like it, subscribe for 50 $ per month. All classes are open for that fee” הבחורה שישבה בשולחן פתחה בפניי צוהר לשלל האפשרויות שיעמדו בפניי אם אחליט לעשות מנוי חודשי.
“Great” עניתי בהתלהבות רבה ונכנסתי לסטודיו הגדול. הפרקט הבריק והמראה נמתחה על פני כל הקיר, מחזירה אותי לכתה ג’, ילדה קצת יותר גבוהה וקצת יותר מפותחת משאר הילדות, מה שלא ניתן היה להסתיר בבגד גוף שחור וגרביון לבן.
פשטתי את הסווטשירט שלבשתי ונותרתי בגופיה ומזל שבחרתי לזרוק על עצמי טייץ בבוקר. התיישבתי על הפרקט יחד עם שאר משתתפי החוג והתחלתי להימתח כמו שעשו האחרים.
“את חדשה פה” הבחור והבחורה שישבו לצד שמאל שלי פצחו יחדיו בתיאום מושלם.
חייכתי ועניתי שכן.
“את גם חדשה בניו יורק” הם קבעו פה אחד.
“רואים אהה” אמרתי בהססנות.
“היי, אני לאורה” חייכה אליי הבת “ואני בן” אמר הבן.
“אני מיקה” חייכתי בחזרה.
“מיקה, זה שם מעניין. מאיפה את?” שאלה לאורה.
“ישראל”
“את תמותי על המקום הזה” אמר בן בתאטרליות, ואני חשבתי לעצמי שאת הסטיגמות על רקדנים בנים הם קנו לעצמם ביושר.
“כולם על הרגליים אנחנו מ-ת-חי-לים” המורה נכנס מלא אנרגיה ושלושתנו יחד עם שאר הנוכחים בסטודיו התרוממנו בבת אחת על הרגליים. השיעור החל.
שעה וחצי אחר כך, מזיעה ומאושרת, יצאתי יחד עם שני חבריי בן ולאורה מחליפה עמם רשמים על השיעור ומהללת את המורה.
“אני נרשמת עכשיו” אמרתי נחרצות והתקדמתי לעבר שולחן הקבלה כדי לבצע את הליך הרישום כשהנייד שלי צלצל.
מספר לא מוכר הופיע על הצג, אבל הדבר לא עורר אצלי שום חשד, לחצתי על החץ הירוק.
” $If you want to see Shlomi again, you have to pay 50 thousand ” נשמע הקול מעברו השני של הקו במבטא ערבי כבד.
“What….” הייתי מבולבלת
“Don’t call me I’ll call you, and don’t try to do stupid things. I know where you live” ואז הוא ניתק.
קפאתי במקום, מנסה להבין מה היה פשרה של השיחה,לכל הרוחות.
מה אני עושה עכשיו, למי אני יכולה לפנות? עלה בראשי רק שם אחד שיוכל לעזור לי….

מצב טיסה – חלק ה’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך