מצב טיסה

11/04/2019 162 צפיות אין תגובות

טריקת הדלת הדהדה עוד שנייה ארוכה בחלל המונית.
“where to?” שאל הנהג במבטא כבד.
“I need E 30th street between 8th and 9th avenue please” אמרתי ממש לא בטוחה בעצמי.
“Coming for a visit or to stay?” הוא שאל.
“Colombia University, I’m a graduate student” הייתי אמורה לומר בגאווה אבל מסיבות שונות ומשונות, זה ממש לא ניכר בקולי.
“Oh, Congratulations” הוא דווקא פירגן.
“from where, are you coming?” המבטא הכבד שב לעטר את מילותיו.
מודה קצת התחלתי להזיע ולהריץ סרטים בראש על חטיפת ישראלית בניו יורק על ידי תא רדום של אלקעידה, אבל מן הצד שני, ההכנה המוקדמת שבן דודי שלומי, אורח קבוע בניו יורק, עשה לי, הדגישה את אופייה הקוסמופוליטי של העיר והעובדה שאני צריכה קצת להוריד מגננות ולהיפתח לסביבה. אז נפתחתי.
“I’m from Israel, you Know Israel?” אמרתי בגאווה.
“Ah, yep, yep, I know Israel, you have problems with the Palestinians yeah?” עכשיו שמעתי היטב את התוכחה במילותיו.
הטיסה התישה אותי והדבר האחרון שהייתי צריכה ברגע זה הוא להפוך למסבירה הלאומית לבעיה הפלסטינית.
“yeah, you are right, we have problems with them and they have problems with us. It’s a problematic situation”. סיכמתי היטב את המצב.
הנהג עבר למצב טיסה וסיים את התקשורת הקוסמופוליטית שהתפתחה בינינו. אי אפשר לומר שהייתי מבואסת מהעניין.
“You go down here” הוא חזר לשדר שנייה לאחר שעצר את המונית הצהובה בצד הכביש והראה לי על הצג את הסכום שנדרשתי לשלם. עברו 30 דקות, פלוס מינוס, של נסיעה ואני הייתי מוכנה לצאת אל העיר הגדולה באמת. רחוקה מהבית ומהחיים שניהלתי עד כה. מוכנה לפצוח בפרק חדש.
יצאתי מן המונית ושאפתי אל קרבי את ריחה של העיר. עשן מעורב בריחות של מזונות ממינים שונים ומשונים, ריחות בשמים, ריח שתן מרוכז מתקתק ערב רב. הנהג יצא בעקבותיי ועזר לי להוציא את המזוודה. הוא די הפתיע אותי כי בתדריך שהעביר שלומי נאמר לי מפורשות שמרגע שאנחת בניו יורק אני צריכה ללמוד להסתדר לבד.
הודיתי לנהג בחביבות והנהג בירך אותי בתמורה “”Welcome to New York city Israeli girl, hope you find what you are looking for”. הוא חייך, נכנס לתוך המונית ונעלם אתה.
משכתי את המזוודה אחרי מעל מפתן המדרגות המוביל לכניסה הראשית לבניין. הבטתי מסביבי עד שמצאתי את מה שחיפשתי. הנה זה. בתוך עציץ הבוגונוויליה נח מפתח הכניסה שהשאיר לי מרטין, המתווך ממנו שכרתי את הדירה. חבר של חבר של שלומי כמובן.
5 דקות אחרי, זרקתי את המפתחות על שולחן קטן שהיה מונח בכניסה לדירה. עמדתי וסרקתי את סביבתי בפעם הראשונה והמראה שנגלה אליי בהחלט מצא חן בעיניי. התיישבתי על אחד מתוך ארבעת הכיסאות בפינת האוכל ונשמתי לרווחה. ממרחק של אלפי קילומטר אי אפשר אף פעם לדעת למה לצפות, וכבר התרגלתי בחיי להנמיך ציפיות או לצפות לגרוע מכל.
ברגע זה הציפייה הגדולה ביותר שלי הייתה למקלחת ולשינה מתוקה. מחר בבוקר אבדוק בצורה יותר דקדקנית את הדירה.
הנחתי את המזוודה על רצפת חדר השינה, הוצאתי מן הארון מצעים חדשים והצעתי את המיטה. מקלחת ממושכת תחת המים החמים כדי לשטוף מעליי את תלאותיי בדרך ואולי עוד לפניי וישר למיטה.
מחר, הבטחתי לעצמי, אתחיל להתארגן על חיי החדשים, אבל ברגעים המתוקים שבין ערות לשינה חלפו בראשי מחשבות ששורשיהן עמוקים בחיי הקודמים: מחשבות על הבנאליות של הקיום – אולי כבר כתבו על כך שיר או סיפור ואם כן הוא או הם חייבים לשקף את העולם שלי, העולם שבו חייתי לאחרונה.
כי מה בעצם כולנו רוצים, למה אנו קמים בבוקר? מה דוחף אותנו להמשיך הלאה?
כאילו שאני לא יודעת את התשובה – אז למה אני חוזרת וחוזרת תמיד על אותה שאלה?
הרי זה אמור להיות ברור לי – אהבה!!
מהרגע שהגחנו לאוויר העולם מהמקום הנוזלי, החמים והחשוך אל האור המסנוור, אל הקור העז של החיים, אנחנו מחפשים רק דבר אחד, שיאהבו אותנו והאהבה הזו תציל אותנו מעצמינו, כי פתאום נהייה חשובים לעוד אדם אחד לפחות – וזה יהיה הכל. כל הקיום שלנו יהפוך לנסבל כי האדם הזה, שבמצב של חידוד חושים נורמלי היה די מביא לנו את הסעיף – האדם הזה הוא החום הנעים בחיינו, הוא חבל ההצלה שלנו מנפילה אל תהום הנשייה.
נשייה – מתגלגל לי על הלשון, רגע לפני שאני צוללת לחלומות מוזרים ולשכחה מתוקה ועוטפת אותה בחוקים חדשים של מימד החלימה. ולמה נשייה קרוב כל כך למילה אשה או נשים ברבים, האם אני מוליכה את עצמי אל האבדון.
ואז בשנייה ניתקתי מגע עם העולם הבנאלי ועברתי ליקום המקביל שבו החוקים הפיזיקלים לא קיימים ואיכשהו גם בו הרגשתי בחוסר המוחלט והקשה וגם את הכמיהה שלא באה על סיפוקה…

מצב טיסה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך