ניצוצות- עמוק בבוץ (4)

23/03/2017 242 צפיות אין תגובות

בתפנית גורל מסתורית ועלומה, הפך אותו היום מ”היום בו נתקע מכחול בחרא של פרות” ל”ליל הפסקת החשמל הגדולה”. בכל ערב היה צריך אחד מחניכי הרפת לעשות סיבוב קצר- בדיקת תקינות קצרה של המכונות, שיש מספיק חמצן ושכל הפרות בסדר. אותו היום היה תורו של מכחול וליטף את רוחמה, הפרה החביבה אליו, ודיבר איתה מעט. רוחמה הייתה אשת שיחה טובה למדי,כזו שאף פעם לא האריכה בסיפורים מיותרים על עצמה ומעולם לא העירה לו שהוא חנון משעמם כשדיבר בהתלהבות על ספר שקרא. מכחול היה שקוע כל כך בשיחתו (המעט חד צדדית) עד שלא שם לב לקולות הצחוק החנוקים מאחוריו עד שארבע ידיים אחזו בכתפיו, תפסו את ידיו ורגליו והניפו אותו באוויר עד שתקעו אותו בבוץ הכבד שבמרכז הרפת. הוא ניסה לבעוט אותם ממנו בבעיטות, אבל הם התחמקו וענו לו בצחוק.
הקולות היו מוכרים, הוא זיהה את רוי בוודאות. הוא קילל אותם בכל אחת מהשפות שהכיר (מספר לא מועט בכלל, כצפוי מילד שגדל בעיירת עולים) אבל הם התרחקו, תוך שניות ספורות שמע את דלת הרפת נטרקת מאחוריהם. הוא ניסה לזוז, אך מגפי הגומי שלו היו שקועים כה עמוק בבוץ שלא הצליח לנתק אותם מהקרקע, הוא נאבק ובעט עד שנפל לאחור, שקוע בבוץ (או לפחות מה שנראה כבוץ, למרות שלא הורכב רק מחול ומים). המהלך הטבעי היה להוציא את רגליו מהמגפיים ולצאת החוצה בגרביו, אבל זה היה יום ארוך מאוד בסופו של שבוע ארוך, השעה הייתה מאוחרת, ארוחת הערב הייתה גרועה מהרגיל, והגוף שלו כאב מדי מכדי להזיז אותו. הוא נשאר לשבת במקום, מתעלם מהריח- שאליו כבר די התרגל ממילא, וחשב על כמה אומלל היה.
למעשה, לא הייתה במעשה שום כוונה רעה, בחודשיה הראשונים של כל שנה הפך בית הספר לזירת התעללות בילדים החדשים, הם מצאו עצמם נטולי בגדים, פניהם מקושקשים בטושים עבים, מרוחים בצואת חיות, מחפשים דברים שלא הומצאו מעולם או מושארים ערים כל הלילה על ידי פרצים פתאומיים של מוזיקה רועשת. ככל שהיית אהוב יותר, כך ההתעללות שעברת הייתה קשה יותר ומצחיקה יותר. מכחול עצמו קיבל מעט מאוד מהיחס הזה, משום שנהג לבלות הרבה מזמו לבד והרחק מהמתכננים, אך גם כי נתפס כבחור רציני שלא יקבל זאת באהבה גדולה מדי.
אז הוא מוצא את עצמו שם, שקוע עד למרפקיו בצואת פרות סמיכה, בלי שום רצון לקום או לזוזו או לחיות, ושואל את עצמו מה בכלל הוא עושה שם. פתאום יש רעם חזק, אורות הרפת כבים והוא מוצא את עצמו יושב שם, בחושך כבד ומוחלט, בלי שום מושג למיקום המדויק בו הוא נמצא או איך ימצא את דרכו החוצה. הוא עוצם את עיניו וממלמל לעצמו את מילותיו של השיר המדכא ביותר שהוא מצליח לחשוב עליו.
דלת הרפת נפתחת בעדינות מלווה בקול צחוק מוכר מאוד, אור כחול בהיר נכנס אל הרפת,אך אפשר לראות שהאזור הסובב אותם מוחשך לגמרי, והאור כולו מגיע מהירח המלא התלוי בשמיים. “הם חבורה של אידיוטים” צלליתו המעורפלת של מיץ’ צוחקת בקול רם “אני אעזור לך” הצללית מושיטה יד, אבל מכחול מושך בכתפיו “עזוב אותי” הוא ממלמל בכעס. “אלוהים, כמה שאתה אוהב לרחם על עצמך. הם אוהבים אותך והכול בכוונה טובה, אתה מוכן לצאת מפה כבר?” “אני מרגיש שהתפאורה הולמת את ההרגשה שלי כרגע”. “גבירותי ורבותי, מלך הדרמה של נווה מדבר” עמית צוחק ומתיישב לידו, מכנסי החאקי שלו הופכים חומים בין רגע.
“מה לעזאזל מצחיק בילד ששוכב בחרא של פרות?” הוא שואל, עדיין בכעס, ונמנע מלהסתכל בעיניים של עמית, כי ברגע שהמילים יוצאות מפיו הוא מבין כמה מגוחך המצב בו הוא נמצא. “אנחנו דוגלים ברמה גבוהה מאוד של הומור כאן בפנימייה, רק הכי טוב בשביל הצעירים שלנו. למה אתה לוקח את זה כל כך קשה? זה בסך הכל בוץ” “אני בדרך כלל לא מהאנשים שאנשים אחרים זורקים לבוץ” “אתה מאלה שזורקים אחרים לבוץ. כן, ברור עלייך, מלך הכיתה. ברוך הבא לחיים של האנשים הנורמליים”. “כן, אין הרבה דברים נורמליים יותר מלשכב על רצפה של רפת” “אז למה אתה כאן בעצם? ברור שאתה לא הטיפוס, ובלי להעליב, אבל לא נראה שהמשפחה שלך היא מסוג ה”לכו ונלכה” , אז מה יש לך לחפש כאן?”
משהו בניסוחה הנעים של השאלה, או שאולי היו אלה העייפות וסערת הרגשות, הובילו לכך שלאט הצליח לעצור את עצמו מלהיות כנה. “זאת לא הייתה לגמרי בחירה שלי, כלומר, הרבה מזה היה כי אני לא רציתי להיות שם, אבל חלק היה גם זה שהם לא רצו אותי שם. כלומר, אתה יודע כמה כואב למשפחה לראות אחד מהילדים שלה גדל להיות הדבר הכי רחוק ממה שהם ציפו? הם רצו ילד שיהיה כמוהם, שילך בתלם, ש”יוכיח” את עצמו. “יוכיח את עצמו” זה מושג חזק אצלנו, כאילו אף פעם לא נהפוך להיות ישראלים סוג א באמת, אז רק נשאר לנו להראות שאנחנו יותר טובים מישראלים סוג א אמיתיים, סוג א משופר. כי אם אנחנו לא יכולים להיות מלח הארץ, אז לפחות נהיה מהנדסים ומתכנתים והרופאים שמצילים את מלח הארץ.” “ואתה לא?” “אני לא. כלומר, אני עדיין בתחום סקלת הקלישאות, רק בכיוון השני, יותר הילדים הבעייתיים שמשתכרים ומעשנים ומקללים את המורות. אתה יודע, כי בכל זאת צריך לשמור על התדמית”. הוא מסיים את המשפט ומוציא סיגריה, הוא מדליק אותו ומציע למיץ’ אחת, הוא מהסס ומניד בראשו. מכחול נשכב בבוץ, ומרגיש את הלחות הצמיגית בעורף בידיים, בקצות האוזניים.
“אז כדי להוכיח לעולם שאתה מיוחד, אתה עושה דווקא להורים שלך ומתנהג כמו כל אידיוט בהיסטוריה האנושית? מקורי מאוד, פשוט אספת את כל קלישאות הילד הרע מכל סרט שנכתב אי פעם ואימצת אותן?” חתיכת בוץ קטנה פוגעת לו בראש והוא צוחק. “די נו, תלמד לקחת דברים בקלות קצת”. קרירות נעימה עוטפת את ראשו של מכחול, הוא משחרר את הידיים שלו עמוק בבוץ ומרפה את גופו. מיץ’ מצביע על המחברת הכחולה שמבצבצת מכיסו של מכחול “מה את כותב שם כל הזמן?” מכחול מתיישב ושולף את המחברת, ומתחיל לדפדף בציורים. יש שם כמה מצחיקים- קריקטורות של מורים- בסיסיות מאוד ומקושקשות, אבל בעלות מאפיינים שמבהירים בדיוק מי האדם המצוייר, וסביב קווי המתאר של הדמות שרשרת של מילים ומשפטים שנאמרו בשיעורים, שאלות תלמידים ומחשבות תועות, כמו מה היא תכין בערב לילדים. חלק מהדפים מכוסים בצורות גיאומטריות נקיות ומסודרות, בעוד שאחרים מבולגנים, מילים צפופות שלקוחות יחד מהרבה שירים, כל כך הרבה עד שקשה לפעמים לפענח את המילים שמכסות מעט זו את זו, לפעמים מתפרצת בכתב שונה או גדול יותר מילה אחת שמתארת רגש, או תחושה, עד שהדף נראה כחול כולו.
אלה לא ציורים יפים במובן הסטדנרטי, חלק גדול מהם רחוקים אפילו מלהיות מוגדרים ציורים, אבל יש בהם משהו שמהפנט ומושך את העין. במחברת מעלה תחושה מוזרה, כאילו אתה נכנס לראשו של המצייר ויודע לומר בדיוק מה הוא הרגיש באותו רגע של ציור. מיץ’ מתמהמה בדף אחד, בו מצויירת מערבולת בפסים גסים, היו בה מעט מרוח והמשיכות גסות. בין יחידות הספירלה יש צורות קוויות שנראות קצת כמו בתים, אך אלה בתים חסרים- בחלקם חסר חלון, באחרים הגג עקום, בכמה הקירות נוטים הצידה. “ממתי זה?” הוא שואל בהיסוס, מכחול מעיף בזה מבט חטוף ועונה קצרות “זה מהשבוע הראשון שלי כאן”. “אני מצטער” מיץ’ ממלמל, “זאת לא אשמתך” חיוכו של מכחול מתרחב, עכשיו הוא כבר מביט לו ישר בעיניים.
“אז איך נחזיר להם?” מכחול שואל אחרי שתיקה קצרה. “מה זאת אומרת?” “אני נראה לך כמו סוג האנשים שמשלימים עם זה שהם שקועים בבוץ?” “אתה נורא שקוע באיזה סוג אדם אתה” מיץ’ מחייך, אך ניכר בו שהוא מוכן להרתם למשימה. אז מכחול מתיישב והם מתחילים לתכנן. זה מתחיל מתוכנית בנאלית- משחת שיניים על הפנים, דלי מים על הראש, והולך ומסתבך לתוכנית מורכבת, שכוללת לא מעט ניצבים וציוד צבאי יקר, שיושג ע”י שיחה עם בעלה של בת דודתו השלישית של מיץ’ . “אתה חושב שיהיה מוסרי לשתול סמים בתיק של רוי ולספר לצוות המורים?” הירח שקע מזמן והשמיים מעליהם מתחילים לשנות את צבעם לכחול עמוק של זריחה. “אני חושב שכדאי שנלך לישון” הוא נשען אחורה על מרפקיו, עיניו כמעט עצומות והוא נאבק להשאר ער, אבל הוא לא רוצה ללכת משם. “בטח,רק נסיים לתכנן את זה”.
השמש כבר החלה לעלות במזרח כשהם עלו לכיוון החדרים מלאים בצואת פרות ובוץ, אוחזים דליים רבים מכילים (בנפרד)- חלב שזה עתה נחלב, מגוון סוגי תולעים ועכבישים שמצאו,ואת אותו הבוץ בו ישבו בשעות האחרונות. בבקתות הסגל אותם חלפו החלו כבר להשמע רחשים של התעוררותם של המשכימים, וברגע אחד התמהמהו ליד אקליפטוס גדול כששמעו קול דומה להפליא לשל בועז שר בצרפתית על רקע מים זורמים. הם נכנסים בדממה לחדר שקרן אור דקה מתחילה לחדור אליו, דברים זרוקים לכל עבר. ארבע מהמיטות ריקות, באחת מהן יושב משהו ונראה עובד עצות. “היי רוי” מכחול מחייך.
“חתיכת מטומטמים, איפה הייתם?” הוא צועק והקול שלו צפצפני וחורק “ישבנו בחוץ ואז התחילה הפסקת החשמל. איזה עץ קרס על עמוד, כל המקום בחושך מוחלט, לא רואים את האף של עצמנו. משהו עקץ את זגורי וכל היד שלו התנפחה, משהו מטורף, ולא יכולנו ללכת לבקש עזרה כי לא היינו אמורים להיות בחוץ בכלל. זה התנפח בטירוף והיינו בטוחים שזה נחש או משהו, ואז מישהו אמר שהוא ראה באיזה סרט שצריך למצוץ את הארס החוצה, אז ניסינו אבל היה מלא דם בכל מקום ובכלל לא היינו בטוחים שהוצאנו את זה. אז מרחנו על זה מלא אלוורה וחבשנו ושלחנו אותו לישון. אבל כבר היה איזה שתיים בלילה ואז קלטנו שאתם לא פה בכלל. ולא הצלחנו להזכר אם ראינו אתכם מאז שהתחילה הפסקת החשמל, אז כולם הלכו לחפש ואני נשארתי פה למקרה שתחזרו, אבל הם חיפשו בכל מקום במגורים, של הבנות, של הבנים. ולא היינו מחפשים אתכם ככה אבל כבל החשמל שנפל עשה בלאגן ענקי, חלק גדול מהרצפה היה מחשמל לגמרי, והיינו בטוחים שאתם שוכבים מתים באיזו תעלה”.
“זוכר שהפלתם אותי ברפת?” מכחול שאל, העיניים של רוי נפערו “שכחתי מזה לגמרי. אז, כאילו, הייתם שם עד עכשיו? מה לעזאזל עשיתם שם?” הוא השתהה “אה, אתם…” הוא תקע במיץ’ מבט מלא משמעות, אבל זה צחק וביטל את דבריו “לא, לא, בלי שטויות מוזרות.” אז שנלך לחפש את הדבילים האחרים? ” מכחול חשב לעצור ולחשובעל הערתו הסתומה של רוי, אך החליט לוותר. הוא היה עייף מדי מהלילה הארוך ומרוצה למדי מכך שבלי להתכוון בכלל, הצליחו לנקום על ההפלה לבוץ. זה כמובן, לא מנע מחבריהם להכנס למיטות שורצות תולעים שעות רבות לאחר מכן, בסופו של עוד יום ארוך מאוד.
***
“בוק-ר טו-וב” צעקה מפלחת את חלל החדר החשוך שלה, היא מתחפרת עמוק בשמיכה ומכסה את ראשה בכרית. השמיכה נמשכת מעליה והאור בחדר נדלק בפתאומיות. האור מכאיב בעיניה וגל קור חורפי חודר לה לעצמות. “אני מתחילה היום בעשר” היא ממלמלת מתחת לכרית. “יש שיטפון” אחיה, במדי א’ מקומטים זורק כרית מכוונת היטב ישר לראש, אביה פותח לרווחה את התריס וחושף שמיים אפורים כהים של לפנות- בוקר חורפי. “יש לימודים.” “חרשנית, יאללה, הולכים. המחשבים לא בורחים לשום מקום”.
שלוש שעות לאחר מכן האוטו, עמוס במצלמה, מיטת שדה, שתי גיטרות, כמות אין-סופית של חטיפים ופק”ל קפה עוצר מול מאפיה בפאתי באר שבע. כרגיל, אביה שואל אותם מה לקנות, ואז מזמין כמות משולשת. בדרך גלגלצ מודיעים על חשש כבד לשיטפונות בדרום, שלג בהרי ירושלים ועל פקקים ועל סכנת חסימות כבישים, וממליץ לכל הנוסעים להשאר בבתיהם החמימים. הם מחליפים תחנה וממשיכים דרומה עד שכל התחנות מתחלפות לרעש סטטי, מהסוג שמודיע לך שהנה- הגעת לסוף העולם.
הם מפעילים דיסק של כוורת ומדקלמים את כל התפקידים בכל המערכונים, הם שרים את כל סולואי הגיטרה ונחנקים בצלילים הגבוהים. כשהאספלט מתחלף בחול וחצץ הם נוהגים בתורות, היא כמעט תוקעת את האוטו על סלע בולט וגבוה שפיספסה כל הייתה עסוקה בלדקלם את המגפיים של ברוך, וכך מוחלפת באחיה לאחר כבוד ומוחזרת לספסל האחורי של האוטו “את נוהגת כמו אישה” צוחק אחיה, היא זורקת עליו את הנעל שלה מהמושב האחורי.
הם מגיעים למה שנראה כמו סופו של הצוק, כשמתחתיהם נפרס העמק “דיברתי עם החברים מהמילואים, אומרים שפה המקום הכי טוב לראות את השיטפון היום”. אומר אביה וסוחב החוצה את מיטת השדה שגנב מהצבא בערך בתקופה בה צה”ל נכנס ללבנון. על כל הנקודות הגבוהות מסביבם חונים לאט לאט ג’יפים מאובקים,מהם יוצאים גברים בגיל העמידה, בני נוער והורים לילדים קטנים, מחוזקים קרוב- כך שלא חלילה ירוצו למקום הלא נכון. כולם במצלמות שלופות, מחכים שהמחזה יתחיל.
בינתיים אביה מסביר להם על חוקיו של הקפה- “קפה ראשון” הוא אומר “זה סתם, ככה, שבא לך קפה, כשצריך להתעורר, כשקר. קפה שני זה כבר כשיושבים כל החבר’ה ומעבירים פלברה, יושבים בבסיס ואין יותר מדי מה לעשות. אז זה קפה שני. אבל קפה שלישי, קפה שלישי זה הכי טוב. קפה שלישי זה כשאתה ממש תקוע באיזה מקום, אין מה לעשות ואין לאן ללכת ואי אפשר להתקדם לשום מקום, והדבר היחיד שאפשר לעשות זה לשתות קפה.”
משם הם ממשיכים להחליף חוויות מהצבא, לספר סיפורים על מפקדים טיפשים וסוגי כלי נשק והתקלויות, והיא מנסה להשתלב ומפעם לפעם מנסה להקביל אל הצבא שהיא מכירה, והם מחייכים בנימוס ואולי אפילו זורקים מילה, ומיד אחר כך חוזרים לנושאים שלהם. הם שיחקו קלפים וערכו טורניר שש-בש, היא קראה אהבה בימי כולרה, אביה קרא מותחן של תום קלנסי ואחיה קרא את העמק השלוש עשרה. נראה היה שהמים מסרבים להגיע.
**
מסביב למדורה לצד מערת גיר גבוהה יושבים תשעה בני נוער, הם מעבירים ביניהם בקבוק שני של האלכוהול הזול ביותר שיכלו למצוא בתחנת הדלק בה עצרו בדרך לשם. בארבע וחצי בבוקר העיר אותם הסגל הבוגר בצעקות ומוזיקה ותופים ואספו אותם, עיניהם עדיין נפוחות משינה, אל הרחבה המרכזית של הפנימייה. “יש התראת שטפונות” חייך בועז מולם. זה היה הסבר מספק- הם נדחסו לשני אוטובוסים גדולים בלי לארוז תיקים, לפי בועז- היה להם את כל מה שהם צריכים. בעודם חולפים על פני עיירות פיתוח ופזורות בדואיות שהתחלפו בלולים ורפתות נטושים, ולאחר מכן בשממה הלבנה- צהובה של המדבר, בועז ישב באמצע האוטובוס וסיפר סיפורים על ימיו בפנימיה שלו, על החווה שבה עבד בגרעין, על הניווטים שעשה בצבא. כל נקודה במדבר הזכירה לו תקופה בחיים. בטיולים היה בועז מתעורר לחיים, לחייו היו צבעות בגוון וורוד שגרם לנמשיו לזרוח, הוא הפך פתאום לדברן ומצחיק ושלף אנקדוטות ובדיחות, לעיתים אפילו שר בקולו העמוק.
הם הגיעו לצוק שעות ספורות לאחר מכן “זאת נקודה מצויינת, המים יגיעו בדיוק משם” אמר בועז והצביע על הצוק מולם, בירידה הגדולה מהגבעה. הם פרקו מהאוטובוס סככות צל, ג’ריקנים מלאים במים,צידניות מלאות אוכל, גזיות ומחצלות, הם אספו אבנים וזרדים ואירגנו מוקדי מדורות קטנים. כמה שעות לאחר מכן, כשהשמש התחילה לבעור בעורפם וקנקני קפה התחממו במדורה, הם ישבו לחכות למים.
הם טיגנו לחם טבול בחלב וביצה על האש הפתוחה, שתו קפה ראשון ושני ושלישי, שיחקו קלפים והמשיכו להקשיב לסיפורים. “כשהייתי ילד גרתי קרוב לפה, בקיבוץ שסבא וסבתא שלי הקימו. הכיכר הראשית הייתה על שמם, גם בית הספר. הם עלו מגרמניה כי רצו לעשות חקלאות ישראלית אמיתית. במו ידם הם בנו את הרפת- פעמיים הטורקים הרסו להם לפני שהצליחו להשלים אותה. היו שם שתי פרות רזות, אחת מהן קצת צולעת, אבל הן יצרו חלב שאומרים שהיה הכי טוב בפלשתינה. “הפרות הצבריות הראשונות של הקיבוץ” הם קראו להן.
הם גידלו בחצר ענבים וזיתים. היה להם פרדס אחד, גדול, שסבא שלי שתל ביחד עם דוד שלי. כל יום הם היו עובדים שם, מבוקר עד לילה, רק עבודה יהודית. העור האירופאי שלהם נצרב בשמש אבל הם בעצמם קטפו וניכשו וזיבלו. אבא שלי עבד שם כשהיה ילד, ירש את זה שגדל, דורות על דורות של המשפחה שלי עבדו שם, בפרדס הזה. ההורים שלי מספרים שהמון ילדים של הקיבוץ נוצרו בפרדס הזה, אף אחד לא רצה לדעת בדיוק איזה. אני זוכר את עצמי כילד בפרדס, אבא שלי היה מביא אותי אחרי בית הספר לעבוד שם. הייתי מכין שיעורי בית מתחת לעצים ואוכל תפוזים עד שהקאתי.
“ומה עם הפרדס היום?” קוטע אותו ברגר. “סגרו אותו. אתה מבין? הייתי בטוח שאני הולך לעבוד בפרדס הזה כל החיים שלי, אבל אנשים הפסיקו למכור תפוזים. המכירות ירדו, ערך השטח עלה, המיסים נסקו,המשק נכנס לצרות. עברו לקנות תפוזים מספרד, החלום הישראלי עבר מחקלאי לזוכה פרס נובל. אבא שלי כבר היה מבוגר ועם כאבי גב, אני עוד הייתי בפנימייה. אז הם מכרו את שטח, מכרו אותו בגרושים, כמעט בלי רווח. זו הייתה נראית עסקה מצויינת אז. עכשיו יש שם קניון “פנינת הדרום” או “מול המדבר” או משהו טיפשי כזה.” הם ממשיכים לשחק קלפים בדממה.
היום ממשיך להתקדם, בועז מוציא מהאוטובוס סלטים ופיתות וממנה חניכים לצלות בשר על המנגל, אחרים מנמנמים בשמש, חלקם סתם מתבוננים בנוף. במדבר הזמן עובר לאט יותר ואין צורך למהר לשום מקום.
הערב מגיע, הם פורשים שקי שינה על הבזנט הפרוש מתחת לסככת הצל בנקודה הבטוחה על המצוק שמעל הנחל, הרעש של השיטפון כנראה יעיר אותם, אבל בועז משוכנע שהוא בכל מקרה יגיע רק בבוקר. לאט לאט פורשים המבוגרים לישון, ואחריהם גם הצעירים, עד שבני חדר 23 נשארים כמעט לבד מול המדורה, הם מעבירים ביניהם את הבקבוק שקנו, ברגר שולף החוצה את הגיטרה שלו, דהויה וסדוקה ומלאה בסטיקרים עם מסרים פוליטיים. ככל שהלילה מתקדם השירים הופכים רועשים יותר, הבדיחות הופכות גסות יותר והסיפורים הופכים מופרכים יותר- אך נשמעים אמינים יותר. הבקבוק הולך ומתרוקן עד שנזרק לפינה רחוקה בעמק. הם מוציאים בקבוק נוסף ואחריו עוד אחד.
רוי וברגר ממציאים מילים חדשות לשיר בית הספר, אברג’יל מוציא מפוחית ויחד עם הגיטרה של ברגר מלווה בהרמוניה שסותרת את השירה הצורמת. בחוץ נהיה קר יותר והמדורה מתחילה לדעוך, איתה גם השפעת האלכוהול, וקולות המחאה הדקים מכיוונו של יוסי מתחילים להשמע סוף סוף “כי הפעם ממש הגזמנו, באמת אבל, אם יתפסו אותנו מעיפים אותנו מהבית ספר, ואתם מכירים את בועז, הוא שומע ויודע הכל. וגם אם לא מעיפים אותנו, אנחנו הולכים להיות בתורנות מטבח ורפת כל החיים- כל החיים אני אומר לכם! בחיים לא נצא מזה. די נו בואו נלך לישון, נהיה כבר די קר, נו באמאשלכם, לפחות תשירו קצת בשקט”.
“טוב קדימה חבר’ה, הבכיין צודק, בואו נעוף מפה” אומר רוי, עיניו אדומות ועצומות למחצה. הם קמים מתנדנדים, ורק מיץ’ נשאר לבד על החול “יאללה מיץ’, נגמרה המסיבה” הם קוראים אליו, הוא שוכב בעיניים עצומות וממלמל שהוא כבר בא. למוד ניסיון עם שיכורים שיצאו מפרופורציות, מכחול מתנדב להביא אותו בחזרה לאזור השינה, “בטוח?” ברגר שואל בעיניים דואגות “כן, הוא סתם הפוך, שניה אני מביא אותו”. הוא מתיישב על ברכיו ומנער אותו בעדינות “בוא, נלך לישון ותרגיש יותר טוב אחר כך” מיץ’ מהנהן בלי לזוז, הוא נעמד, תופס את שתי ידיו ומושך אותו לעמידה- מיץ’ גבוה ממנו כמעט בראש. הוא מועד ונתפס במרפקיו, צוחק וממלמל “העולם מסתובב”, מכחול צוחק יחד איתו “אתה שותה כמו בחורה” “אתה חמוד” הוא מניח את ראשו על כתפו ומתרפק עליו, ומכחול מתחיל להרגיש לא בנוח, וקולט פתאום כמה זמן עבר מאז שכולם עזבו אותם.
מכחול דוחף אותו ממנו בעדינות, והוא מאבד את שיווי המשקל שלו וצוחק שוב “אתה מפחד ממני?” הוא שואל, ולפני שמכחול מספיק להבין מה קורה הוא מצמיד את שפתיו לשלו. זרמים קטנים של חשמל ועונג חולפים לו בכל הגוף, ואז מתחלפים בזעם. הוא דוחף אותו ממנו בכוח, ומנצל את רגע הבלבול והסחרחורות הרגעיים שלו למכת אגרוף מכוונת היטב לעין. מיץ’ נופל אחורה, ההבעה השתויה שלו מתחלפת במבט פגוע ומבולבל. “שזאת תהיה הפעם האחרונה שאתה נוגע בי, חתיכת הומו. תמצא את הדרך שלך בחזרה לבד”. הוא מסתובב והולך בלי להביט אחורה.

ניצוצות- עמוק בבוץ (4)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך