אשמח לתגובות:)

נשף סיום 3

25/03/2018 470 צפיות 3 תגובות
אשמח לתגובות:)

רכנתי שם, בחושך, עם הגב צמוד לקיר. לא שמעתי כלום מלבד הנשימות השקטות של אלה שלידי.
אחרי כמה שניות שמענו צעדים. מי זה? רק שלא יתפסו אותנו! נדרכתי, מוכנה לכל דבר.
אבל זה היה רוי, שחזר אחרי שהלך לבדוק את השטח. הוא הביט בי, הנהן פעם אחת ונעלם בצללים.
“בואו,” לחשתי, ובלי לחכות לתשובה קמתי ויצאתי החוצה. ראיתי במעורפל את גבו של רוי לפני, כשהלכנו בדממה במסדרונות החשוכים. היה קשה מאוד לזהות את המקום בחושך, אבל סמכתי על הראייה המעולה של רוי שהוא יודע לאן אנחנו הולכים.
ואז, אחרי הפניה השלישית, הגענו. נעמדנו דום בשורה, צמודים לקיר, כמעט ולא נושמים. החושך והשקט יחד העצימו את המתח באוויר.
איתמר ניגש וכרע על ברכיו מול הדלת, שלף סיכה מהכיס והתחיל לעבוד. הרעשים שעשתה הסיכה כשנעה בתוך חור המנעול נשמעו כמו תרועות חצוצרה כשחתכו את הדממה, ואני הסתכלתי סביב בדאגה לוודא שאף אחד לא בא. אם מישהו תופס אותנו…
אבל זה לא קרה, והדלת השמיעה “פק” קטן אחרון והשתתקה. איתמר נעץ בי מבט מלא משמעות ואז הזדקף ופתח את הדלת.
רק אחרי שהיינו כולנו בפנים והדלת נסגרה הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה, ניגשתי והדלקתי את האור. העיניים שלי מצמצו פעמיים, מתרגלות לאור הפתאומי אחרי כל כך הרבה זמן בחושך.
כולנו הבטנו סביבנו.
“אני לא מאמינה שאנחנו כאן,” לחשה שני. “החדר של אריאלה המנהלת. אפילו לתלמידים הכי חצופים בבית הספר אין אומץ להיכנס לכאן בלי רשות, ואנחנו באים לכאן באמצע הלילה!”
“טוב, לא השאירו לנו ברירה,” עניתי. “כשאף אחד לא מוכן לענות לך על שאלות, הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא לגלות את התשובות לבד. אם אריאלה והמורים לא רוצים שנכנס הם היו צריכים לומר איפה דניאל ולא לענות תשובות מתחמקות.”
“בדיוק,” התערב גיא. “מה הם מצפים, שנעזוב את העניין רק כי הם אמרו? דניאל הוא חבר שלנו!”
“חברים,” קטע אותנו איתמר, “אנחנו חייבים למהר. עוד פחות משעתיים ההשכמה ואנחנו חייבים להיות חזרה בחדרים עד אז, ויש הרבה עבודה.”
הוא הצליח להחזיר אותנו למציאות. הרצנתי. “הוא צודק. קדימה חברים, כל אחד תופס פינה ומנסה למצוא רמז, כל דבר, שיכול לעזור לנו להבין איפה דניאל נמצא.”
כולם הנהנו והתחילו לפעול. שני תפסה כיסא, עלתה עליו ופתחה ארגזים מארון גבוה; רוי עמד לידה ובדק את התיקיות הנמוכות יותר; איתמר שלף שוב את הסיכה ופנה למגירות הנעולות; רוי רכן ליד המגירות שמכילות את התיקים האישיים של התלמידים ואני התיישבתי מול המחשב, מוכנה לחטט.
‘עזבו את העניין הזה, לטובת כולנו.’
המילים האלה, בקולה של אריאלה, לא הפסיקו להתנגן לי בראש. באמת חשבת שזה אפשרי? חשבתי. אני ודניאל היינו זוג, גיא ואיתמר הם שני החברים הכי טובים שלו. כולנו הרגשנו שהוא מתנהג מוזר בזמן האחרון, כולנו דאגנו, הוא זרק אותי – כשהיה לי ברור שזה לא משהו שהוא רצה לעשות, ואת מצפה שנשכח?? אז תחשבי שוב, כי את לא מכירה אותי.
הדלקתי את המחשב, להפתעתי הוא אפילו לא ביקש סיסמא. אריאלה כל כך בטוחה שאף אחד מהתלמידים לא יפרוץ לכאן, שאין לה סיבה להצפין מידע. נכנסתי.
אוקיי, עדן, בואי נחשוב. אם לאריאלה יש חומר על דניאל במחשב שלה, איפה הוא יהיה? היא בטח לא שומרת סתם מידע כתוב בתיקייה, נכון? פתחתי את המייל. שוב, אין צורך בסיסמא. לחצתי עם העכבר על אזור החיפוש והקלדתי “דניאל”.
אין תוצאות. איך זה יכול להיות? אולי היא מחקה מיילים שנוגעים לו? או שהיא בכלל לא קיבלה מידע דרך המייל אלא בדרכים אחרות? אם זה נכון אנחנו בבעיה, אבל אם לא אז אני חייבת למצוא פה רמז.
“מצאתי את התיק של דניאל,” זרק רוי לחלל האוויר, “למרות שקצת קשה לי להאמין שפתחו אותו אי פעם ושיהיה כתוב בו משהו עדכני, שלא נדבר על מועיל.”
“מעולה,” עניתי. “אם כל זאת תמצא משהו, תעדכן. תמשיכו לחפש.”
התחלתי לעבור על המיילים שהתקבלו. רובם היו מהצוות הלימודי או מהורים משועממים, כאלה שבוודאי אם המצב היה שונה הייתי נהנית לקרוא. אבל עכשיו הייתי ממוקדת מטרה, חיפשתי משהו שיכול איכשהו להיות קשור לדניאל. נו, חייב להיות משהו!
ואז קלטתי מייל בעילום שם. נכנסתי.
“תוותרי. אני ניצחתי, את הובסת. הילד אצלי, אין לך עוד סיכוי.”
מה??
קראתי את המשפט הבודד הזה שוב ושוב. מי שלח אותו? מה הכוונה בזה שהוא ניצח? ויכול להיות – יכול להיות שהילד שהוא מדבר עליו…
אל תקפצי למסקנות! זה ממש לא אומר כלום ואת יודעת את זה. קודם תבדקי. חיפשתי עוד מיילים שנשלחו או מאותה הכתובת או אליה, ולא מצאתי.
מה זה אומר??
“חברים,” אמרתי, “יש פה משהו שאתם צריכים לראות.”
כולם סובבו אלי את הראש, איתמר פתח את פיו לומר משהו – ואז קפאנו כולנו.
רעש חרישי של מפתח נכנס למנעול בקע מהדלת.
לעזאזל! אבל עדיין לא הגיע הזמן שאריאלה אמורה לחזור!
לא היה זמן לעשות כלום. בלי להסס כיביתי את המחשב בלחיצת כפתור והשתחלתי מתחת לשולחן. שמעתי רחשים שקטים כשהאחרים תופסים גם מקומות מחבוא, ורק התפללתי שהם יספיקו למצוא לפני שהדלת תפתח.
אם אריאלה תופסת אותנו בחדר שלה, הלך עלינו. יסלקו אותנו מבית הספר, אין בכך בכלל ספק, ולאף אחד מאתנו אין לאן ללכת אם זה יקרה.
המנעול השתתק, ועכשיו נשמעה חריקת הידית כשמישהו לוחץ עליה מבחוץ.
פתאום קלטתי לידי פתק מקופל. שיט! כנראה נפל מהשולחן כשמיהרתי להתחבא! אריאלה ידועה בשמירתה על הסדר, היא מיד תשים לב שקרה משהו אם יהיו דברים מפוזרים על הרצפה. בזריזות על שלחתי יד ותפסתי בפתק, בדיוק כשהדלת נפתחה לרווחה, ובלי לחשוב דחפתי את הפתק לכיס וקיוויתי שאריאלה לא קלטה את היד שלי.
קול הצעדים שעשו נעלי העקב של אריאלה חתכו את האוויר, בעודה נכנסת לחדרה.
“כנראה שכחתי לכבות את האור כשעזבתי,” היא מלמלה, ואני עצרתי את הנשימה שלי למשמע קולה. “טוב, לא חשוב.”
עוד צעד, ועוד אחד, בקול הולך ומתחזק. לא הייתי מסוגלת לעצום עיניים.
היא עצרה, והדממה חזרה, מעיקה אף יותר ממקודם. למה היא עצרה?
ואז הרגשתי משהו מתחכך לי ביד, וכל גופי נקפץ. שלחתי מבט בלי לזוז וראיתי משהו בצבע שחור מבריק – הנעל שלה! נוגעת לי ביד!!
קול עמום נשמע מחוץ לחדר.
“אני כבר באה,” ענתה אריאלה בצעקה. “רק בודקת משהו במחשב קודם.”
עושה מה?????
היא הולכת למצוא אותי, כאן, מתחת לשולחן, בחדר שלה. בחדר שלה!! אותי!!
הצעדים שלה נשמעו שוב, חזקים כל כך, והמוח שלי הפך לדייסה. לא הצלחתי לחשוב, רק ישבתי שם כמו פסל, בעיניים עצומות חזק, והרגשתי את הלב שלי מפסיק לפעום.
הקול העמום נשמע שוב, חזק יותר, כועס יותר.
“מה?” אריאלה נשמעה חסרת סבלנות.
הקול ענה לה, תגובה קצרה ולא ברורה.
“טוב, בסדר! אני באה!”
צעדיה המהירים גמעו את המרחק הקצר לדלת תוך שניות, ואז הדלת חרקה, ונסגרה.
עכשיו הגוף שלי פעל מעצמו. בעטתי בכיסא שחסם אותי ויצאתי מהמחבוא שלי מהר ככל שיכולתי. ראיתי את האחרים יוצאים גם, כל אחד ממקום אחר. בלי לומר מילה ניגשנו כולנו לדלת. אני פתחתי סדק צר והצצתי החוצה, יכולתי לשמוע את אריאלה ואת הקול הלא מוכר מדברים בניהם, לא רחוק מאתנו אבל מספיק רחוק בכדי שלא יראו אותנו.
כדי לא לבזבז אפילו שניה אחת, זינקתי החוצה כאחוזת אמוק והתחלתי לרוץ. כמעט החלקתי בפניות או התגלגלתי במדרגות מרוב מהירות, אבל לא הייתי מסוגלת להאט, רק רציתי להתרחק משם מהר ככל שיכולתי. מאחורי שמעתי את הנשימות הכבדות של האחרים, וידעתי שהם מרגישים בדיוק כמוני. האור התחיל לעלות, כך שזיהיתי את הדרך חזרה לחדרים, למרות שמצידי היה אפשר גם להגיע לכיתות הלימוד או אפילו בניין הספורט – העיקר. לא. לחדר. של. אריאלה.
רק כשהגענו לפתח בנייני המגורים הרשיתי לעצמי לעצור ולהסדיר את הנשימה. ארבעת האחרים נעצרו לידי.
החלפנו מבטים, והבנתי שלכולנו זה ברור- רצים עכשיו לחדרים שלנו, ולא אומרים מילה על מה שקרה עד שנהיה לבד.
“מחר,” לחשתי, “אחרי הלימודים, בחדר הצדדי במועדון.”
כולם הנהנו. ואז הסתובבנו – הבנים לבניין שלהם, אנחנו לבניין שלנו – ועלינו במדרגות. רציתי לרוץ, לגמור עם זה, אבל לא רציתי שאחת הבנות תשמע ותדווח שהיא שמעה צעדים רצים במדרגות בחמש לפנות בוקר.
שני ואני סוף סוף הגענו לחדרים שלנו, הצמודים אחד לשני. פתחתי את הדלת, וקרסתי על המיטה. פתאום הרגשתי כמה אני עייפה. כל השבוע לא ישנתי כמו שצריך, כל הלילות הוקדשו למבצע מציאת דניאל. מה אם בסוף לא נגלה כלום? מה אם כל המבצע הזה היה לחינם?
הדבר שהכי רציתי באוותו רגע הוא לישון על המיטה, ככה, איך שאני עם הבגדים והכל, אבל ידעתי שאסור לי. בטוח שאריאלה תגלה שפרצו אליה לחדר, לכן אני מוכרחה לנקות ממני כל חשד, אז בלי רצון קמתי מהמיטה ופשטתי את הבגדים.
התכופפתי להרים אותם והתכוונתי לשים בארון ולקחת את הפיג’מה, כשקלטתי משהו נופל מכיס המכנס שלי. פתק קטן מקופל. הנחתי את הבגדים על השידה, התיישבתי על המיטה, עירומה ועייפה, ופתחתי את הפתק.
היה בו משפט אחד, בכתב יד שהיה לי מוכר כל כך.
“תגידי להם שלא יחפשו אותי, שיעזבו את זה. בבקשה.”
בפעם השניה בתוך שעה, קראתי משפט אחד עשרות פעמים. פתאום כבר לא הרגשתי עייפה. מליון מחשבות עפו לי בראש.
זה דניאל! זה חייב להיות הוא! זה חייב להתקשר להודעת המייל שראיתי במחשב של אריאלה!
ואז:
מה הוא חושב לעצמו??
יהיה לי הרבה מה לספר להם מחר במועדון, אחרי הלימודים.

נשף סיום 3
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (3)

תקשיבי! זה פשוט מדהים!זה פשוט ריתק אותי בכול ה10 דקות שקראתי. את מדהימה. תמשיכי

27/03/2018 01:12

*!!!!

24/07/2018 15:30
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך