סיפור בהמשכים-אתליה לוי

הרגשתי כאילו הנסיעה מהשדה אל הבית בהמפסטד ארכה יותר זמן משהיא אמורה לערוך, למרות שהיא עורכת דקות בודדות בלבד.
הבטתי מהחלון אל השמיים האפורים ואל הרחובות הכמעט ריקים מאדם.
קומץ האנשים ששהו בחוץ מיהרו אל תחנת האוטובוס הקרובה או אל שולי הכביש במטרה לתפוס מונית שתגן עליהם מהגשם הקרב.
לא יכולתי להניח למחשבות להציף את ראשי. בעוד אני כוססת את ציפורניי ונעה בלי הרף במושב האחורי אימי לא פסקה לדבר ולו לשנייה אחת עם בעלה הטרי שישב לצידה במושב הנהג והוסיף לדבריה מידי פעם.
הדרך הטובה ביותר להתנתק מכל הלחץ הזה הייתה לחבר את האוזניות לאייפון שלי ולשמוע בפול ווליום את הלהקה הבריטית האהובה עליי.
הגברתי את המוזיקה לעוצמה המקסימאלית עד שכאבו לי האוזניים וניסיתי לברוח מהכל. המחשבות הרבות והדאגה גרמו לי לאבד עניין במילות השיר האהוב עליי שהתנגן באוזניות. יהיו לי ארבעה ימים להתרגל לבית החדש ולאזור עד תחילת הלימודים בכיתה י'. זה לא יתרון כ"כ גדול כשכל מה שאעשה בימים האלה יהיה לחשוב איך נהרסו לי החיים.
שיט.
"קריס תנמיכי את המוזיקה" קראתי את שפתיה של אימי שסובבה את ראשה אליי והביטה בי בענייה הירוקות והגדולות.
הנמכתי מעט את העוצמה וחזרתי להביט מבעד לחלון. היא סובבה את ראשה בחזרה אל כיוון הנסיעה כשקרני השמש המבצבצות מבעד לשמיים המעוננים האירו את שערה החום שנראה כעת בעל גוונים ערמוניים. בכל פעם שהבטתי בענייה הוצפתי ברצון להיות בעלת עיניים ירוקות כמוה. לפחות קיבלתי ממנה את עורה הצחור. אחד מן הדברים המעטים שקיבלתי מאבי זה את עיניו החומות כשוקולד. מזכרת קטנה ממנו שלא תיעלם לעולם. אני חסרת בטחון בכל מה שקשור למראה החיצוני שלי למרות שאני לא אמורה להיות. אני גבוהה יחסית לנערה בת חמש עשרה וחצי, אני בעלת שיער חום גלי שנראה זהוב בשמש, יש לי שתי גומות אך הגומה השמאלית בולטת יותר כך שזה נראה כאילו יש לי גומה אחת ושפתיים עבות שבאופן בלתי נשלט אני נושכת אותן שוב ושוב במהלך היום.
לחיי בעלות סומק טבעי, עיניי חומות בורקות ועורי בהיר כגרניט. ניסיונותיהן הכושלים של אימי ושל חברותיי לשכנע אותי שאני יפה רק גרמו לי להאדים עוד יותר ולהתחמק מכל דבר שאמור לייפות נערות בגילי. זו אחת הסיבות מדוע אני לא מתאפרת. השפתון "לבלו" שלי מספיק בהחלט ליציאות ולבילויים.
המבטא הבריטי המרגיז של וויל שהמשיך לפטפט עם אמא על בית הספר החדש שנרשמתי אליו נשמע באוזני כך שנאלצתי שוב להגביר את המוזיקה לעוצמה המקסימאלית. אני שונאת התחלות חדשות, במיוחד כשמדובר בלהכיר אנשים חדשים. אני חושבת שאבלה את שלושת השנים שנשארו לי בתיכון בלהתבודד. הנערה השקטה שאף אחד לא מכיר ולא מעוניין אפילו לדעת את שמה.
כעבור דקות מספר הגענו אל בית מספר 12 ברחוב המפסטד. הבית הוא בית פרטי בעל שתי קומות. החדר שלי נמצא בעליית הגג. וויל שיפץ אותה כך שהיא נראית חדשה לגמרי וקיבלתי אישור מאמא לעצב את החדר כרצוני. קנינו לפני כמה שבועות רהיטים חדשים לחדר השינה שלי. לפני כמה ימים וויל פרק את הארגזים הגדולים בחדר ולי נותר רק לפרוק את הארגזים הקטנים יותר, לנקות, לצבוע ולסדר אותו.
הוצאתי את האוזניות ותחבתי אותן יחד עם האייפון לכיס הג'ינס הבהיר בעל הקרעים שלי. הנחתי את התיק המשובץ שלי על כתפי והלכתי אחרי אמא אל הבית בזמן שוויל סחב מאחורינו את המזוודות שהשארנו ליום המעבר. לבית הייתה גינה שקישטה אותו בירוק ובנגיעות של אדום וסגול מהפרחים שנשתלו בכניסתו.
נכנסנו בדלת העץ הכהה אל הסלון המרווח והמואר. הוא כלל שתי ספות וכורסא שהיו מנוילנות ומעליהן שכבה דקה של אבק אפרפר. הייתה גם פלזמה בגודל בינוני שהייתה תלויה על הקיר. מצד ימין לסלון, ללא מחיצה, נמצא המטבח. ארונות לבנים במראה עתיק ניצבו בו ופינת האוכל שכללה חמש כיסאות, גם הם במראה וינטג' עתיק ניצבה במרכזו.
גרם מדרגות רחב ומפותל ניצב משמאל למטבח. עליתי בו במהירות, שתי מדרגות בכל פעם, ופניתי במסדרון של הקומה השנייה אל עליית הגג. זרקתי את התיק לצד הדלת ונחתתי אל הרצפה כשברכי מקופלות אל החזה שלי וכשראשי מונח עליהן.