סיפור על זאת שמוכנה לאהוב – פרק 1

09/10/2019 70 צפיות אין תגובות

שאיפה. נשיפה. שאיפה. נשיפה.
אני מביטה בכפות רגלי המכות באספלט עם כל התקדמות, ידי צמודות לצדי גופי. הפה שלי פתוח, כשאני נושמת.
נשיפה. אני מרגישה את שרירי הבטן שלי נסחטים פנימה. כל גופי רכון קדימה בזמן הריצה.
שאיפה. אני ממלאה את הבטן בחמצן. זוכרת לנשום אל הבטן, כדי שהכתפיים יהיו רפויות.
עוד מעט 10 שירים רצופים. זמן ריצה טוב. אני יכולה להבחין בשיפור רציני ביותר בסיבולת לב ריאה שלי. התמדה זה דבר מנצח.
שאיפה. נשיפה.
“דידי!”
קריאה ותנועת יד חדה שולפת אותי החוצה ממדיטציית הריצה שלי. אני עוצרת באחת ומעבירה את אצבעותיי על קצות פניי המלאות זיעה רטובה. חיוך נפרש על פני. “אפרת! חג שמח. הייתי מחבקת אותך אבל אני מלאה בזיעה.” אני מפסיקה את המוזיקה באייפון ומוציאה את האוזניות מאוזני. לא נעים לי פתאום בחילוניותי בשכונת הורי.
ליד אפרת עומדים 3 ילדים ועוד ילדה אחת. הילדה נצמדת לרגלה של אפרת בזמן שהבנים רצים סביבה.
“וואי, מדהים.” אני מעסה את כפות רגלי בתנועות סיבוביות ומחייכת למראה אפרת האמא מוקפת הילדים.
“כן, ומתן התקדם עם איתן ודניאל.” היא מחייכת בגאווה על צאצאיה. “בואי מחר אולי? שנוכל לשבת לדבר.”
אני מתחילה לגמגם. “אה, אולי הערב יותר מאוחר? אבל בלי כל המשפחה, רק אני ואת.”
“גילי לא פה החג, הוא נסע לרבי, אז אני עם הילדים.”
“כן, הילדים זה בסדר. רק כל המשפחה, זה יכול להיות עמוס בשבילי.” אני מותחת את הרגל אחורה.
“מה זה, דידי נהיית ספורטאית?” אפרת מסתכלת עלי בתדהמה.
“כן, ראית מה זה? אני עושה יוגה ולאחרונה התחלתי גם לרוץ. אל תשאלי. הפסקתי לעשן, אני לא סטלנית יותר, אני גם לא אוכלת בשר, קניתי גיטרה. אני בתקופה של שינוי.” אני מותחת את רגלי השנייה אחורה, מייצבת את כל גופי על רגל שמאל ונושמת. שני הבנים הגדולים של אפרת מסתכלים עלי לשנייה ואז ממשיכים בשלהם.
“אמא!!” ילד גדול מגיע בריצה. “ראינו צב! דניאל גם הרים אותו.”
אפרת מחבקת אותו. יש לו שיער חום ופאות חלקות ליד אוזניו. על ראשו כיפה גדולה ולגופו חולצה מכופתרת ומכנסיים ארוכים לכבוד החג.
“אני גם רוצה לראות צב.” אומר הילד האחר, בזמן שעוד 2 בנות מצטרפות.
“אנחנו גם ראינו את הצב.” הן אומרות יחד ואפרת מבינה שהיא תצטרך לחזור ולראות לכולם את הצב כדי להרגיע את הרוחות.
“אפרת! ראינו צב!” איתן, אחיה הגדול של אפרת, ודניאל, הבנדוד האמריקאי מגיעים מרחוק. איתן צועק לאפרת בעודו מתקדם, על פניו חיוך גדול כשהוא רואה את המהומה לה גרם. דניאל מזהה אותי מרחוק. אני מזהה אותו גם כן.
אני מעבירה שוב את ידי על פני, ברור לי שפני אדומות ואני מסריחה ודוחה ברגעים אלה. אני מזכירה לעצמי שלא אכפת לי ומחייכת אליו. הריצה עושה לי טוב וקל לי עכשיו לעלות חיוך על פני.
“היי.” אני אומרת לכיוון הכללי שלו ושל איתן ואז אני מישירה מבט מחייך אליו. “מה שלומך?”
הוא עם שיער ארוך עכשיו, אבל לא ארוך מאוד. יש לו שיער מתולתל כזה ועבה ומלא. הוא העלה במשקל לדעתי ונהיו לו קמטים. אבל הוא נשאר גבוה ורחב כתפיים והעיניים שלו היו עדיין עם מבט עמוק כזה. הוא מחייך אלי, שמח כנראה לראות שאין מטענים מהצד שלי. “אני בסדר, אני בארץ עכשיו.”
“הרבה שנים, יאללה שיהיה חג שמח. אפרת, אנחנו מתראות מחר אה?” אני מתחילה לטופף את רגלי על האספלט שוב להמריץ את הדופק.
“כן, לגמרי. חג שמח!” היא קוראת לעברי מהמשך הרחוב אליו כבר התקדמה בעקבות הילדים.
“חג שמח.” אומרים איתן ודניאל ביחד.
אני מנופפת בקטנה וחוזרת אל הנשימות שלי. אני הודפת מחשבות, מתרכזת בעצמי. כאן ועכשיו.
נשיפה. שאיפה. נשיפה. שאיפה.
חמצן. סרוטונין. איך אני אוהבת לייצר סרוטונין.

סיפור על זאת שמוכנה לאהוב – פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך