עדותו של הירח-פרק 2

"תסתכל על טביעות הרגליים האלה" אמר איתי לאדי. "מה שזה לא יהיה, הוא חייב להיות בגודל של ג'יפ לפחות"
עברו כבר שעתיים מאז שידרה קיארה את קריאת המצוקה אך עדיין לא נראה כל סימן היכול להצביע על מיקומה מלבד אותה טביעת רגל יחידה ומדממת. הירח הבהיר התקדם לאיטו לכיוון האופק בזמן שהשעות הלכו וזחלו קדימה.
איתי ואדי חיפשו כל סימן שיכול היה לעזור להם למצוא אותה. הם החלו לחפש במעיין שממנו נשמעה הקריאה. המעיין היווה נקודה חשובה בסיורה של קיארה. זהו המקום בו הייתה נפגשת הלהקה במסעות הציד במטרה לחדש את כוחותיהם וחשוב היה לשמור על השטח פנוי מאויבים. הם עברו על כל המסלול בו הייתה אמורה לסייר וחיפשו אחר כל דבר: עקבות,פרוות זאב,שיער אנושי,דם,ריח ואפילו אחר סימני ציפורניים או טפרים. לאחר שעתיים של חיפוש הרמזים היחידים שמצאו היו העקבה המדממת ושמץ של ריח אנושי שאותו ידעו לשייך לקיארה. הם ידעו שעליהם למהר כי כשהשמש תעלה כל חיות היער יתעוררו.
ואז הסיכוי היחיד שלהם למצוא את קיארה יאבד לנצח.
~ס~
קיארה גססה.
ניביה של החיה הותירו פצעים עמוקים בירכה בשעה שזאת גררה אותה אל מעתה. דמה החם נזל מן הפצעים ושריטות ארוכות כיסו את גופה.
'איפה אני?' חשבה לעצמה.
קירות המערה כמו סגרו עליה בעלטה הכבדה. היא כבר ידעה שאין טעם לנסות ולהתרומם מהקרקעית עליה שכבה מאחר וגופה היה כבול אל הקיר בשרשראות ברזל ארוכות. מכאן הסיקה קיארה כי שובה חייב להיות אנושי.
או לפחות בחציו…
היא סקרה כבר את כל השטח שנגלה לעיניה. הקירות החשוכים נראו חלקים לחלוטין מלבד סימני טפרים פה ושם. כשטעמה את האוויר נוכחה לדעת שהוא עשיר בריחות של טחב ומלח ועוד ריח…משהו בלתי מזוהה. היא חיפשה אחר כל דבר שיוכל לשמש כדרך מילוט או לפחות יוכל לעזור לה לגלות את זהותו של היצור שלכד אותה.
היצור.
קיארה זכרה הכל. היא זכרה את הרגע שבו שמעה את היצור מסתער, את הכאב החד שפילח את גופה בשעה ששיניו ננעצו בגופה, את הפחד המשתק שחשה כשהחיה גררה אותה אחריה, את קריאת המצוקה הנואשת שהידהדה בין העצים, ואז את הרגע שבו הכל החשיך ושקע בעלטה המבורכת של איבוד ההכרה.
קיארה התפללה רק שמישהו שמע את קריאתה..שמישהו יבוא להציל אותה לפני ש…
רעש חד הקפיץ אותה מהירהוריה. קיארה חשפה ניבים וחשה בנהמה שעולה מבטנה אל גרונה וכמעט ונפלטת החוצה.
ואז היא ראתה אותו.
היצור.