shira_19
אני סופר מתרגשת לשתף אתכם בסיפור הזה! בתור מישהי שלמדה אומנות ואוהבת לצייר, תמיד רציתי לכתוב ספר שהדמות הראשית לומדת בו אומנות אבל אף פעם לא יצא לי לעשות את זה. אני מקווה שתאהבו את הסיפור ואשמח לשמוע את דעתכם:) מקווה שלכולם יהיה סופ"ש נעים.

צבעים- פרק 1

shira_19 24/12/2020 157 צפיות 4 תגובות
אני סופר מתרגשת לשתף אתכם בסיפור הזה! בתור מישהי שלמדה אומנות ואוהבת לצייר, תמיד רציתי לכתוב ספר שהדמות הראשית לומדת בו אומנות אבל אף פעם לא יצא לי לעשות את זה. אני מקווה שתאהבו את הסיפור ואשמח לשמוע את דעתכם:) מקווה שלכולם יהיה סופ"ש נעים.

בתור אומנית, תמיד ראיתי את העולם אחרת מאיך שההורים שלי או אחי הקטן ראו אותו. ידעתי שכל אובייקט שאני רואה, ניתן לראות גם משלל זוויות ופרספקטיבות אחרות, ככה הורגלתי לראות דברים, כבר באחד משיעורי הציור הראשונים שלי הסבירו לי למה זה חשוב כל כך לראות דברים מכמה זוויות, ולא רק אחת.
פרספקטיבה. זאת תמיד נראתה לי מילה קצת משונה, אבל כשלומדים אותה לעומק מבינים שאין להמעיט מהמשמעות שלה באומנות, ובמיוחד אין להמעיט בערכם של אלה ששברו את הכללים שלה.
וכשאני מדברת על פרספקטיבה ונקודות מבט, אני לא מתכוונת רק לאובייקטים שעליהם אני מסתכלת, אלא על העולם, על אנשים.
אנשים תמיד נראו בעיניי כיצורים מורכבים אך באותה המידה יפים ומסקרנים, שאין לי דרך אחרת להבין אותם יותר מאשר לצייר אותם על הדף, בכל גוון וצבע שהצלחתי לזהות.
גם לאנשים יש זוויות, יש כאלה חדים יותר מאחרים, יש כאלה שאוהבים לעגל פינות ויש כאלה שנוהגים לשנות צורה עוד לפני שניתן לתעד צורה אחת שלהם.
העברתי את העיפרון שלי על אחד מדפי הסקיצות שלי בזמן שציירתי את קווי המתאר של הדמות שאותה ניסיתי לצייר כבר מהבוקר, אך ללא הצלחה. בדרך כלל נהגתי לצייר בחדר שלי או במקום קצת שקט יותר, אבל הייתה לי הרגשה שגם אם לא הייתי יושבת בסלון של סבא וסבתא שלי, אז עדיין לא הייתי מצליחה להגיע לתוצאה הרצויה.
במשך שש עשרה שנות חיי, תמיד גרתי קרוב לסבא וסבתא שלי, כשהייתי קטנה יותר גרתי במרחק בניינים ספורים מהם ועכשיו כשההורים שלי החליטו לעבור דירה, אז גם הבית החדש עתיד להיות במרחק של עשר דקות נסיעה מכאן. אהבתי להיות קרובה למשפחה, ואפילו כשהייתי קטנה הייתי מבלה כאן יותר זמן מאשר בבית שלי. כשההורים שלי קיבלו את החדשות שתהליך הבנייה מתעכב ושנוכל להיכנס לדירה החדשה רק עוד חצי שנה, הפיתרון היה שנעבור לגור זמנית אצל סבא וסבתא שלי. היה להם בית גדול מספיק בכדי שכולנו נוכל להיות בו ואני נהגתי לבוא לכאן כל יום אחרי הלימודים בכל מקרה, ככה שלא הייתה לי בעיה לגור כאן לזמן קצר, בדיוק להפך, שמחתי שאני יכולה לבלות עוד ערבים בשיחות או צפייה בתוכניות קומדיה עם סבתא שלי או בעזרה לסבא שלי בפתרון התשבצים שלו.
הבעיה היחידה הייתה שהבית היה עדיין מלא בארגזים, והדבר עורר ריב לא קטן בין דודה שלי, תמי, לאימא שלי. למרות שהן רק “שוחחו” במטבח, היה ניתן לשמוע אותן בכל רחבי הבית.
“זה נראה לך הגיוני שהבית עדיין נראה ככה ושלא פרקתם את הארגזים שלכם?” דודה שלי שאלה. “אימא ואבא הסכימו לארח אתכם, אבל לפחות אתם יכולים לשמור על הסדר. הם אולי לא אומרים כלום, אבל אני בטוחה שאפילו להם נמאס לראות את הבית שלהם מלא בארגזים ושדברים מפוזרים בכל פינה. מה אם אחד מהם ייפול או אם-”
“תמי, את מוכנה להירגע?” שמעתי את קולה של אימא שלי, שהיה קצת יותר מתון. “אנחנו נסדר את הכל עד מחר, והכל יהיה בסדר. את צריכה להפסיק לקחת ברצינות כל דבר, יש לנו הרבה דברים לסדר וזה לוקח קצת יותר זמן ממה שציפינו, זה הכל.”
אני כבר הפסקתי להתרגש מריבים שהיו במשפחה שלנו, אני לא יודעת כבר מה להגדיר כריב ומה להגדיר כשיחה מגוחכת שלא מובילה לשום מקום. אני גם מכירה את המשפחה שלי כל כך טוב, שאני בטוחה שדודה שלי, ברגעים אלו ממש, התעסקה בהכנת סלט או ערבוב של תבשיל בסיר מסוים בכדי לנסות להירגע. לדודה שלי תמיד הייתה נטייה להתעצבן מהר, בדיוק כמו סבא שלי, ואימא שלי ברוב המקרים הייתה מנסה לשמור על טון דיבור רגוע ולא להרים את הקול, למרות שבכנות, אני מכירה את אימא שלי, אם מעצבנים אותה מספיק, אז היא הבן אדם האחרון שמישהו ירצה לריב איתו.
הרמתי את מבטי מהדף כאשר סבתא שלי אחזה בידי וחייכה אליי חיוך רחב. “על מה שתי אלה רבות הפעם?”
גיחכתי ומשכתי בכתפיי, מה שגרם לסבתא שלי לצחוק ולחזור להביט בתוכנית החדשות ששודרה בטלוויזיה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את סבתא שלי כועסת. תמיד הופיע אותו חיוך על פניה, ולמרות שהיא הייתה יחסת מבוגרת, היא עדיין נראתה צעירה ויפה כל כך, כאילו לא נתנה לדאגות ולמה שקורה סביב להשפיע עליה. אני חושבת שהפעמים היחידות בהן ראיתי אותה מתעצבנת היו על סבא שלי, אבל אף פעם לא ידעתי על מה הם רבו, כי רוב השיחות שלהם היו בעיראקית או תימנית או משהו באמצע, אבל אני כן ידעתי שהיא תמיד ניצחה בכל ויכוח, כי לסבא שלי תמיד הייתה אותה הבעה זועפת על פניו ובמקום להשיב לה הוא היה מניד את ידו באוויר וחוזר לקרוא את אחד הספרים שלו או פשוט חוזר למלא את התשבץ שעליו עבד במשך הרבה זמן.
נאנחתי וקמתי ממקומי כשהבנתי שבסופו של דבר אימא שלי תצא מהמטבח ותגיד לי ולאח שלי לאסוף את הדברים שלנו שלא לקחנו עדיין בכדי לפנות את המקום במסדרון. נשקתי לראשה של סבתי לפני שהתרחקתי ממנה בכדי לאסוף את אחד הארגזים שהשם שלי היה כתוב עליו בטוש שחור. עצרתי מול גרם המדרגות אבל במקום לעלות דפקתי על הדלת שהייתה מולי במסדרון שבצד השני שלה שמעתי רק צעקות. פתחתי את הדלת, וכמו שציפיתי, מצאתי את אח שלי יושב מול המחשב שלו ומזיז את ידיו במהירות על המקשים במקלדת בזמן שהוא צעק דברים שהנחתי שרק מי שהכיר את המשחק הספציפי הזה הבין למה הוא התכוון באמת. הוא לבש אוזניות שמנעו ממנו לשמוע מה קורה סביבו והמבט שלו שהיה ממוקד במסך רימז לי שהוא שוב היה מנותק לחלוטין מעולם החיצון. הנחתי שרוב הבנים בגיל שלו בילו ככה את זמנם הפנוי. חדר האורחים שעכשיו היה החדר שלו, היה מלא בארגזים, ואפילו לא הייתי מופתעת שהם היו מסודרים באותה הצורה בדיוק כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן. במקום לומר לו משהו, פשוט סגרתי את הדלת ועליתי בגרם המדרגות שהוביל לחדר שבעבר היה של דוד שלי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה נזהרתי שלא להתקרב לחדר הזה, דוד שלי תמיד היה נראה מאיים ומלחיץ, ואני ובני הדודים שלי היינו מפחדים לעלות למעלה. מי היה מאמין שכמה שנים אחרי אמצא את עצמי ישנה כאן?
הדלקתי את האור בחדר והנחתי את הארגז על הרצפה לצד שאר הארגזים שעדיין לא פרקתי. ברובם היו מחברות וספרי לימוד או סתם אלבומים ישנים שאהבתי להביט בהם מדי פעם ולהיזכר בתקופות יפות מהילדות שלי. סבתא שלי נתנה לי רשות מלאה לשנות מה שארצה בחדר ואפילו לצבוע את הקירות אם ארצה, אבל דווקא אהבתי את החדר כמו שהוא. הייתה לי ספריה קטנה בה יכולתי לסדר את הספרים והמחברות שלי ועל שולחן העבודה שלי היו מונחים כמה כוסות עם מכחולים, שחלקם היו מלוכלכים וחלקם חדשים לחלוטין, ועכשיו גם הנחתי את מחברת הסקיצות שלי על השולחן לפני שהתיישבתי על המיטה.
על הקיר השענתי את תיק העבודות הגדול שלי, שגם כשסחבתי אותו בלי הרבה ציורים הוא עדיין היה כבד באותה מידה. נאנחתי כשהבטתי בפח האשפה שלי שהיה מלא בדפים לבנים שקימטתי וזרקתי בגלל שהרישומים שלי לא יצאו טוב מספיק. בדרך כלל הייתי נוהגת לבלות את רוב הלילות שלי בציור או רישום עד שהייתי מרוצה מהתוצאה הסופית, וידעתי שכשהלימודים יתחילו בעוד כמה ימים אז שוב נקבל משימות שהמורים במגמת האומנות יתנו לנו וששוב אמצא את עצמי עובדת רוב היום על היצירות והפרויקטים שלי, וכמו בכל שנה, היו לי אותן חששות. לא הייתי מסוג האנשים שהצליחו ליהנות מהקיץ מבלי לתת לחששות שלהם להניח להם לתקופה קצרה, אלא כל יום התאמנתי בציור וניסיתי לאתגר את עצמי מחדש. אני חושבת שכל אומן הוא כזה, בדרך כזו או אחרת, אי אפשר להפסיק, או להרגיש שהגעת לפסגה ואתה יכול לעצור ולנוח בכדי להביט בנוף, לא. תמיד צריך להשתפר, לנסות, לרשום ולמחוק שוב, ככה זה תמיד יהיה. לפעמים המחשבה שלעולם לא אהיה טובה מספיק יכולה להתיש אותי, ועוד יותר הפחידה אותי המחשבה של כמה רציתי להצליח בתור ציירת. הבטתי באחת התמונות שהיו תלויות על הקיר. רוב התמונות היו שלי עם חברים או בני משפחה שונים, כשלצד התמונות האלה היו גם תמונות של ציורים של אומנים מוכרים שכבר מגיל צעיר הערצתי. תהיתי לעצמי כמה פעמים האומנים האהובים עליי מצאו את עצמם באותה נקודה. אם גם הם הרגישו שהציורים שלהם לא מרשימים, מבריקים או מעניינים מספיק. תהיתי אם אחרי שפיקאסו שבר לא מעט חוקי אומנות, אם גם הוא הרגיש שזה לא מספיק ושהוא צריך להמשיך להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב. תהיתי לעצמי אם כשמיכאלאנג’לו סיים את היצירה של “בריאת האדם” בקפלה הסיסטינית הוא הרגיש סיפוק, או דווקא להפך, הוא הרגיש כאילו הוא צריך לעשות יותר, שהוא צריך לעשות משהו גדול ועוצמתי יותר.
העברתי את ידי בשיערי לפני שפניתי להחליף בגדים. שמתי פיג’מה קצרה ופתחתי את החלון בכדי שייכנס לחדר אוויר צח בלילה ושלא אזיע. בישראל תמיד היה חם, לא משנה באיזו עונה בשנה אנחנו נמצאים, אני לא אופתע אם גם בחורף אמצא את עצמי עושה את אותה פעולה ואשן עם חלון פתוח. ציפיתי שבחוץ יהיה חשוך כמו תמיד ושהדבר היחיד שאראה הוא את הכוכבים, אך שמתי לב לאור חלש יחסית שנראה כאילו בא מכיוון הגג של השכנים, מה שהיה בלתי אפשרי, כי השכנים הציעו את הבית למכירה והבית היה ריק בשבועות האחרונים. מצמצתי בעיניי בכדי לוודא שלא דמיינתי את אותו האור, אך כשפקחתי את עיניי הוא עדיין היה שם.
יצאתי מהחדר, לא לפני שחיפשתי כלי שנראה כמו נשק ראוי שאוכל להשתמש בו במידה ויקרה משהו. לקחתי את אחד מהמכחולים היותר גדולים שלי והדלקתי את האור בגג לפני שהלכתי בצעדים איטיים לעבר הקיר שהפריד בין הגג של סבא וסבתא שלי לבין הגג של השכנים. נעצרתי מול הקיר וסרקתי את הגג שהיה יחסית ריק בגלל שהשכנים העבירו ממנו כמעט את כל הדברים שלהם משם. חיפשתי במבטי אחר אותו אור שראיתי מחלון החדר, אור שחשבתי שהיה של פנס או נורה, אך היה חשוך בגג, כאילו אף אחד מעולם לא צעד שם. עמדתי על קצות אצבעותיי והבטתי מטה ברצפה בידיעה שכנראה לא יהיה שם כלום, אך להפתעתי על הקרקע עמד כלב קטן עם פרווה שחורה וכשהבחין בי הוא החל לנבוח בחוזקה.
“אההה!” צרחתי ברגע שהביט בי בעיניו היוקדות והכהות וחשף בפניי את שיניו שבאותו הרגע אני בטוחה שנראו הרבה יותר חדות ממה שהן באמת. המכחול שהחזקתי מעל ראשי נפל לעבר הצד השני של הגג וכמעט פגע בפניו של הכלב. ידעתי שאני יכולה לקפוץ ולקחת אותו, אך לא התכוונתי להתקרב לכלב שהיה אומנם קטן, אך עדיין מלחיץ באותו המידה. שמעתי קול צעדים ואז כל המנורות בגג נדלקו. מבלי לחשוב פעמיים, רצתי במהירות לעבר הדלת, כיביתי את האור ונעלתי אותה אחריי לפני שנכנסתי חזרה לחדר.
נשכבתי במיטה והתכסיתי בשמיכה הדקה בזמן שלבי דפק בחוזקה כאילו ראיתי רוח רפאים.

צבעים- פרק 1
דרוג הסיפור 4.8 | 5 מדרגים

תגובות (4)

מדהים! מחכה להמשך!

25/12/2020 11:13

    תודה רבה:)

    26/12/2020 15:54

אחד הטובים ביותר שקראתי כאן באתר. מעניין וכתוב נהדר

27/12/2020 15:25

    תודה רבה:)

    28/12/2020 02:19
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך