צבעים- פרק 10

shira_19 30/12/2020 130 צפיות 2 תגובות

הייתי רגילה להרבה דברים. הייתי רגילה לכך שסבא שלי היה שומע את פריד אל אטרש ברדיו אחרי הצהריים, הייתי רגילה לשמוע את קולה הרם של אמי ברחבי הבית ואפילו הייתי רגילה לכך שכמעט תמיד הערוץ שהיה משודר בטלוויזיה היה ערוץ הכנסת, כי בני המשפחה שלי תמיד הרגישו צורך לעקוב אחר הדיונים שם. אלה דברים קטנים שהיה קל להתרגל אליהם, אבל בכל הקשור לאומנות וציור, קצת יותר קשה לי להתרגל לדברים. יש דברים שמעולם לא יצא לי לחוות, או שאני לא חשבתי שאי פעם אצטרך ללמוד להתמודד איתם. אני לא חשבתי שאי פעם אגיע למצב בו אבהה בקנבס או במחברת הסקיצות שלי, מבלי שיעלה לי שום רעיון לראש, אפילו הקטן ביותר. אני זוכרת שבאחד משיעורי הציור שהיו לנו שנה שעברה, פרופסור רובין אמר שאם אומן אומר שאין לו מה לצייר, אז הוא פשוט ממציא תירוצים, כי כל מה שצריך בכדי לצייר הוא להרים את הראש ולהביט סביב, בטבע, באנשים, במבנים ובצורות שמרכיבות את הכל יחד. וזה מה שניסיתי לעשות, הרמתי את הראש והבטתי מסביבי. הבטתי בתלמידים שאיתי במגמה, שכל אחד מהם היה עסוק בתהליך היצירה. הבטתי באובייקטים השונים שאחד המורים הניח על השולחן בכדי שנוכל להעתיק לדף או לשאוב מהם השראה. תמיד היה לי קל לצייר חפצים דוממים או פסלים שהיו במוזיאונים בהם ביקרנו לפעמים במסגרת הלימודים, אבל גם זה לא עבד עבורי. הקווים שניסיתי לצייר היו מגושמים ועקומים, היה קל להבחין כי הם נעשו בשל חוסר ריכוז או פשוט משום שלא באמת הבטתי באובייקטים אלא פשוט ניסיתי לצייר אותם כמו שחשבתי שהם אמורים להיות. אני לא אומרת שלא יצא לי לחוות תקופות כאלה, בהן היה לי פחות חשק או רצון ליצור משהו על הנייר, אבל כמעט מאז שהשנה הזאת התחילה אני מנסה לעבוד על הפרויקט שעלמה נתנה לנו או פשוט מנסה לעבוד על משימות אחרות שקיבלנו, אבל לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להעביר על הדף שום רגש, שום כוונה, והיו אפילו פעמים בהם הייתי בוהה בעבודה הגמורה שלי ותוהה לעצמי למה בחרתי צבעים שכל כך לא מתאימים להיות זה לצד זה על הקנווס, או למה בחרתי לצייר אובייקטים שברור כי אני לא ברמה מספיק מתקדמת בכדי לצייר אותם. העובדה שקיבלנו זמן חופשי לצייר, ועדיין מצאתי את עצמי יושבת ולא עושה כלום, הדאיגה אותי. עוד בערך חודשיים הייתה אמורה להתקיים תערוכת אמצע שנה, ועוד שבוע אנחנו אמורים להציג לעלמה את כל מה שעבדנו עליו עד כה, בכדי שהיא תכוון אותנו מה לשפר ועל מה לעבוד לקראת התערוכה. היה ידוע שרעיונות יכולים להשתנות ושמה שאנחנו מציגים כעת יכול להשתנות במאה שמונים מעלות עד ינואר, אבל קצת קשה לשנות רעיון כשאפילו לא הצלחתי לגבש אחד כזה. האם אני בכלל נחשבת אומנית אם אני לא מצליחה לצייר, אם המחשבה על רישום על הנייר גורמת לי בעיקר ללחץ מאשר לרצון ליצור משהו פשוט ואמיתי?
“מה קורה, פיקאסו?” שאלה לוסי שהניחה את הכיסא שלה הפוך מולי ואז התיישבה עליו ונשענה קדימה. כשלא אמרתי כלום, היא הביטה בנייר הגדול שהיה מונח מולי על השולחן ועל המכחולים והעפרונות שלי שעדיין לא הרמתי אף אחד מהם היום.
“לוסי, אני לא יודעת מה יש לי,” אמרתי והעברתי את ידי בשיערי, אך החזרתי אותה למקום כשנזכרתי שהוא בכלל אסוף בצמה ושרק בלגנתי את שיערי יותר כעת. “אני לא מצליחה לצייר, אני לא מצליחה לרשום, אני לא מצליחה לחשוב על כלום, ועברו לפחות כמה שעות טובות מאז שהתחלנו את המשימה, ועוד פחות משעה אנחנו אמורים להציג את העבודות שעשינו היום למורים.” אמרתי והרגשתי שלא רק קולי נעשה גבוה יותר, אלא גם לבי התחיל לדפוק מהר יותר.
“טוב, קודם כל, בואי ניקח נשימה עמוקה ונירגע,” היא הציעה ואני נעצתי בה מבט.
“לוסי, אני לא יכולה להירגע, איך את מצפה ממני לנשום עמוק כשאני רואה את כולם מציירים דברים יפיפיים סביבי, כשרק אני תקועה במקום בלי שאני מסוגלת להוציא אפילו ציור אחד שנראה טוב?”
“נו באמת, אני בטוחה שלא ישבת כל הזמן הזה בחוסר מעש, את בטוח הספקת לצייר משהו,” היא אמרה ואז הסתכלה על ערימת הדפים שהייתה מונחת על הרצפה שעליהם היו סרטוטים שונים שעשיתי. ניסיתי לעצור בעדה מלהרים אותם, אך היא הזיזה את ידי בקלות והרימה אותם מהרצפה.
היא החלה לעבור עליהם ואני נשכתי את שפתיי כשחיכיתי לתגובה שלה. בכל השנים האלה בהן למדתי אומנות, לא רק למדו אותנו לצייר אלא לימדו אותנו גם לבקר את חברי הכיתה. היינו צריכים לא רק להרגיל את העין שלנו להבחין בפרטים הקטנים שאותם צריך לצייר על הנייר, אלא כל סוף שיעור שבו היינו צריכים לבקר את העבודות אחד של השני, העיניים שלנו כבר היו רגילות לחפש מה חסר, מה לא נמצא ביצירה, מה לא הרגשנו שהאומן העביר בציור שלנו. זה היה אמור לעזור לנו להשתפר וללמוד, וזה באמת עזר, אבל בתור מישהי שלקחה אישית כמעט כל ביקורת שקיבלה על הציורים שלה, הייתי אומרת שזה היה החלק השנוא עליי בכל שיעור, והיו פעמים שאפילו קיוויתי שלא ישימו לב לציורים שאני הייתי תולה על הקיר, הייתי מקווה שהציור שלי איכשהו יבלע בין שאר הציורים הצבעוניים או המרשימים ששאר התלמידים היו מכינים.
“זה לא כזה גרוע, את ממש מגזימה,” היא העירה. ידעתי לזהות מתי לוסי שיקרה ומתי לא, היא לא שיקרה הפעם, אבל זה עדיין לא גרם לי להרגיש טוב יותר.
“מה עם זה?” היא שאלה אותי כשהציגה בפניי את הרישום שעשיתי של הפסל של הרגל שהניחו על אחד השולחנות בחדר. במקום רק לצייר רגל, הוספתי כמה פרטים נוספים בתמונה וגרמתי לזה להיראות כאילו הרגל הייתה בתוך סנדל מכונף, כמו זה של הרמס מהמיתולוגיה היוונית. אני בטוחה שבעיניה של לוסי זה באמת לא היה נורא כל כך כמו שטענתי, אבל הצד השיפוטי והפרפקציוניסטי שבי קם לתחייה כל פעם שכף רגלי דרכה בסטודיו הזה, והצד הזה לא הסכים עם הטענה שלה.
“אני לא מתכוונת להציג את זה בפני כל הכיתה,” אמרתי, “זה לא טוב מספיק.”
“אני חושבת שאת פשוט הורגת את עצמך ועובדת כל כך קשה, שאת כבר לא מצליחה להבדיל בין ציור לא טוב לבין סתם ציור שאת חושבת שאת צריכה לשפר,” היא אמרה.
“את עובדת קשה בדיוק כמוני,” הערתי והיא שילבה את זרועותיה.
“אליה, אני מסכימה שאני עובדת הרבה על העבודות שלי, אבל במסגרת הזמן שנדרש לכך. יש לי חיים מחוץ לבית הספר, אני לא מציירת בלילות כמוך עד לפנות בוקר ואני לא זורקת כל ציור שלי כשפרט אחד בו לא נראה מושלם. ולא רק שאת מציירת כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, בזמן היחידי שעוד יש לך בו קצת שקט, את בוחרת ללמד ילדה קטנה. ואת אפילו לא מלמדת מתמטיקה או אנגלית, את מלמדת ציור. מה שאומר שאת אוכלת, נושמת, חולמת ועושה כל דבר שרק קשור בציור.”
“זה מה שאני אמורה לעשות אם אני רוצה להיות ציירת טובה, אני אמורה לעבוד כמה שיותר על היצירות שלי,” אמרתי והיא נאנחה.
“אבל גם צריכים להיות לך חיים חוץ מזה, העולם בחוץ לא נועד רק בשביל שתציירי אותו, את גם אמורה ללמוד לחיות בו. איך את מצפה להצליח לצייר אם את אפילו לא נותנת לראש שלך לנוח?” היא שאלה וכשעמדתי לפתוח את פי היא עצרה בעדי שוב. “לצפות במרתון של הסדרה שמש עם סבתא שלך או פיתרון תשבצים עם סבא שלך, לא נחשב.”
“אולי אני כבר לא ציירת טובה כמו שחשבתי שאני,” אמרתי ונשענתי גם כן קדימה על השולחן. “אולי פעם הייתי טובה מספיק בכדי ללמוד במגמה, אבל אולי אני כבר לא טובה מספיק בכדי להישאר.”
“אם תמשיכי לדבר ככה, אני אשאיר אותך כאן לבד,” היא איימה. “מה עם העבודה לשיעור של עלמה? מה את מתכוונת להגיש?”
הצחיק אותי איך ממצב של איומים היא נכנסה ישר למצב פרקטי וענייני.
“בכנות לוסי, אני לא יודעת,” אמרתי. “עלמה רוצה לקבל סיפור, ואני לא חושבת שיש לי סיפור לספר. לפחות לא אחד מעניין. את ראית בכלל את הפרויקטים המטורפים שכולם כאן עובדים עליהם? אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני אפילו לא חולמת על כך שיצירה שלי תיבחר להזמנה או תוצג במקום טוב מספיק, אני רק רוצה לעבור ולצייר ציור שיעביר משהו. אני לא יודעת מה, אבל לפחות אני יודעת שאני חייבת להעביר משהו ביצירה שלי.”
“איך מתקדמת העבודה שלך?” שאלתי אותה. “את לא סיפרת לי על זה כלום, ובפעמים בהן נתת לי להציץ, ראיתי אותך בעיקר מתעסקת עם חימר וגבס.”
“אז את כבר יודעת יותר ממה שהמורה יודעת.”
“לוסי, אני מכירה אותך, את אולי נהנית עכשיו להפר את הכללים ולעבוד עם חומרים שאנחנו לא אמורים בכלל להשתמש בהם, אבל את לא מפחדת שיתעצבנו עלייך או ש-”
“או שמה?” היא שאלה והעבירה את ידה על השרשרת הדקה שענדה שבמרכזה הייתה אבן קטנה בצבע שחור. “אני לא נמצאת בנקודה שבה יש לי מה להפסיד.”
“את תאבדי את האמון של המורים בך, פעם הבאה שנעבוד הם לא יסמכו עלייך באותה צורה כמו עכשיו אם הם יגלו שככה ניצלת את זה שנתנו לנו לעבוד ככה בחופשיות,” אמרתי והיא גלגלה את עיניה.
“אני פשוט רוצה לתת את כל כולי, לעשות את מה שאני אוהבת כל עוד אני יכולה,” היא אמרה. “והתערוכה הזאת היא בדיוק הזמן לתת שואו.”
אני הכרתי את הסגנון של לוסי. ואם הייתה מילה אחת לתאר בה את הפסלים שלה, המילה “שואו”, היא בהחלט המתאימה ביותר. לא היה אכפת לה מה המורים אמרו על היצירות שלה ובמיוחד לא מה הקהל חשב. עבורה התערוכות שקיימנו היו כמו תוכנית בידור שנהנתה לצפות בכל רגע ממנה. היא הייתה מתהלכת בין האנשים וצופה בתגובות שלהם כשהיו רואים את היצירות שלה. פעם אחת היא פיסלה עכביש ענק, כי כמובן שבתור מישהי שאוהבת עכבישים, היא הרגישה צורך לפסל את החיה בענק. לא בקנה מידה ענק כמו בפסלים של לואיז בורז’ואה, אבל עדיין הפסל היה יחסית גדול. עם כמה שהיא נהנתה מתגובות הצופים, אני לא חושבת שהיא העלתה בדעתה שיהיו ילדים בתערוכה ושהם יבכו או יברחו בצרחות כשיצפו בפסל שלה. לא ידעתי מה היא מתכננת, אבל משעמם זה בטוח לא יהיה.

צבעים- פרק 10
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

אומייגד מתה על הכתיבה שלך!
הסיפור הזה מדהים!
(אני כל חמש דקות נכנסת לראות עם העלת פרק חדש)
תמשיכיייי!!!!;)

31/12/2020 18:13

    תודה רבה רבה! איזה כיף לשמוע :)
    קצת התעכבתי עם ההעלאה של הפרק היום, אבל מקווה שהיה שווה לחכות.

    01/01/2021 01:05
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך