shira_19
לא באמת חשבתם שאני לא אעלה פרק היום... אז ממש עכשיו לפני שהשנה החדשה מתחילה. אני מאחלת לכולם שנה מושלמת ומדהימה ומלאה בסיפורים ויצירתיות. מקווה שתהנו מהפרק ותודה על כל התגובות שלכם על הסיפור. אוהבת אתכן!

צבעים – פרק 11

shira_19 01/01/2021 112 צפיות אין תגובות
לא באמת חשבתם שאני לא אעלה פרק היום... אז ממש עכשיו לפני שהשנה החדשה מתחילה. אני מאחלת לכולם שנה מושלמת ומדהימה ומלאה בסיפורים ויצירתיות. מקווה שתהנו מהפרק ותודה על כל התגובות שלכם על הסיפור. אוהבת אתכן!

יש כאלה שיאמרו שקל לזהות תלמיד שנמצא במגמת אומנות. כמו שתלמידי מגמת המחול הסתובבו עם תיק נוסף ובו ביגוד לשיעורי ריקוד, רובנו היינו תמיד מסתובבים בתיק עם מחברת סקיצות או שהמשועממים שבינינו היו משחקים עם אחד מהמכחולים שסחבו איתם בתיק במהלך השיעור. היו ימים בהם היה אפילו קל יותר לזהות אותנו, ואלו היו הימים בהם הצגנו את העבודות שלנו בפני המורים לפני תערוכה או כשביקשו מאיתנו להכין עבודה גדולה בבית. תמיד הייתי צריכה להכין את עצמי נפשית לפני שסחבתי איתי את תיק העבודות שלי שתמיד משקלו הכביד על גופי או שבמקרים אחרים הייתי צריכה להסתובב באוטובוס עם קנבס שהיה מכוסה במיליוני שכבות של נייר או אפילו נייר פצפצים רק בכדי שלא ייהרס. יש אנשים שאני מכירה שאולי ירגישו מובכים מכך שעליהם להסתובב עם תיק עבודות ענק ברחבי בית הספר, זה כמו הבנות האלה שבסתר ליבן לא רוצות לקבל בלונים ליום הולדת, אבל עדיין מקבלות בלונים שמושכים את תשומת ליבם של כולם, וכל אדם שרואה אותם יודע שיש להם יום הולדת. אז ככה זה היה פחות או יותר ההרגשה, כולם ידעו שלמדתי אומנות. זה לא היה משהו שהרגשתי נבוכה בגללו, אלא תשומת הלב היא מה שהציקה לי באמת. אולי אחת הסיבות שאהבתי אומנות כל כך היא שנתתי לציורים שלי לדבר בשמי. לא הייתי צריכה לעמוד מול קהל או להסביר לאנשים למה התכוונתי.
נכנסתי באיטיות לתוך שער בית הספר וחייכתי לשומר.
“תאמיני לי, אני אף פעם לא אבין איך אתם מסוגלים לסחוב את התיקים הענקיים האלה,” הוא אמר, כנראה הוא הספיק כבר לראות כמה תלמידים מהמגמה שלי היום.
“מזל שצריך לעשות את זה רק פעמים בודדות במהלך השנה,” גיחכתי והמשכתי ללכת.
למזלי התחלתי ללמוד קצת יותר מאוחר היום, ולכן היה לי יותר זמן להתארגן ולסדר את כל העבודות שלי בתיק. כמעט נפלתי כשהרצועה שהייתה מחוברת לתיק נפלה במורד כתפי, אך אז הרגשתי יד מייצבת אותי.
הרמתי את מבטי וחייכתי אל עבר ווילדר שעמד מולי. כשראה שהייתי יציבה שוב, הוא עזר לי להוריד את התיק מכתפי בכדי שאוכל להניח אותו על הרצפה ולנוח לרגע. התנשפתי והנחתי את אחת מכפות ידיי על מותני.
“תודה,” אמרתי.
“ברגעים כמו אלה, אני יותר משמח שבחרתי ללמוד קולנוע,” הוא אמר. “כלומר, אנחנו סוחבים מצלמות ודברים שצריך בשביל לצלם, אבל איכשהו התיק שלך נראה הרבה יותר כבד.”
“מה אתה עושה כאן?” שאלתי. “אין לך שיעור?”
“קראו למורה לישיבה דחופה, אז היא ביטלה את כל הזמן שעוד נשאר מהשיעור,” הוא אמר. “ואיזו דרך היא יותר טובה מלבלות את כל הזמן הפנוי הזה מלצפות בתלמידים בשיעור ספורט עושים הקפות מסביב לבית ספר?”
הצצתי מאחוריו בתלמידים שלבשו חולצות לבנות עם סמל בית הספר עליהן ומכנסיים ספורטיביים.
“אל תגידי לי שאת לא עושה את זה גם?” הוא שאל כשהביט בפניי ואני משכתי בכתפיי.
“אני בדרך כלל מוצאת פינה שקטה לשבת בה עם חברות שלי או פשוט עובדת על שיעורי בית בכדי שיישאר לי פחות חומר ללמוד בבית.”
“טוב, אז את מפספסת הרבה,” הוא אמר והעיף את מבטו גם כן אחורה. “יש הרבה בחורים חתיכים בבית ספר הזה, ואת יודעת מה הופך בחור לאפילו יותר מושך?”
“לב טוב ויכולת הקשבה?” שאלתי והוא פער את עיניו.
“לא, אליה,” הוא אמר מיד ואני הנחתי את ידי על פי בכדי לא לצחוק מהצורה הדרמטית בה אמר את הדברים. “בחור ספורטיבי.”
רציתי להגיב לו, אך מי אני שאבוא ואתווכח עם הטעם שלו בגברים.
“ומצאת בחור כזה?” שאלתי. “בחור ספורטיבי?”
“לצערי, גם אם אמצא כזה, רוב הבנים בבית ספר הזה או תפוסים או מוזרים מדי או נמשכים לבני המין השני.”
“מצחיק איך הצלחתי לתאר את הבנים בבית ספר במשפט אחד,” אמרתי ואז הזדקפתי במקומי כשהבחנתי בגבריאל שהתקרב לכיווננו. באחת מידיו הוא אחז במחברת כשכבר הספקתי לראות כמה פעמים ובידו השנייה הוא החזיק בכוס ברד עם קשית שממנה שתה. לא להאמין, לא רק שהוא לובש בגדים קצרים בחורף, הוא גם שותה ברד בתקופה הזאת. אני בשוק שהקפיטריה עדיין מוכרת משקאות קרים במזג האוויר הזה.
“אתה אמרת שתחזור תוך חמש דקות,” העיר לו ווילדר וגבריאל צחק.
“ואתה אמרת שלא נשב כאן הרבה זמן. קצת קשה לכתוב בשקט ולהתרכז כשכל רגע רצים או הולכים מולך אנשים. אני באמת-” הוא הרים את ראשו והשתתק כשהבחין בי.
“היי,” אמרתי בשקט והוא הגביר את קצב צעדיו לעברנו.
“היי, מה את –” הוא החל לשאול ואז הבחין בתיק העבודות שלי וחזר להביט בי.
“יש בתיק עבודות שאני אמורה להציג היום עם שאר התלמידים במגמה,” אמרתי והחזרתי את הרצועה על כתפי. “עכשיו כשאני חושבת על זה, כדאי שאלך לכיוון הכיתה. לוקח לי הרבה יותר זמן לעלות במדרגות עם התיק.”
“אני אעזור לך,” אמר גבריאל כאילו היה מדובר במשימה פשוטה.
“מה?” שאלתי. “לא, אין צורך שתעשה את זה, זה כבד ויש הרבה קומות לעלות. אני אסתדר לבד, באמת…” השתתקתי כשהוא הוריד את הרצועה בזהירות מכתפי ולקח את התיק ממני. כשעכשיו הוא הלך עם התיק, הבנתי שאולי אני לא היחידה שנראית מגוחכת כשאני סוחבת אותו.
“ביי, ווילדר,” אמר גבריאל כשהתחיל כבר להתרחק ממנו ואז הוא סימן לי בראשו לבוא אחריו.
“גבריאל, אתה באמת לא צריך-”
“מריפוזה, תפסיקי לדבר שטויות,” הוא אמר. “הדבר היחיד שאני צריך שתעשי בשבילי הוא להחזיק את המחברת והברד.”
לקחתי את המחברת שלו ולאחר מכן את הברד שמיד העביר זרמים של קור לעבר כל שאר חלקי גופי.
“למה אתה עושה את זה?” שאלתי כשהתחלנו לעלות במדרגות. הבטתי מעלה במדרגות הרבות שעוד היינו צריכים לעלות, ובאותו רגע, זה היה נראה כמו מספר הרבה יותר מדי גדול של מדרגות.
“כי כואב לי לחשוב שאת צריכה לסחוב את התיק הכבד הזה,” הוא הציץ לעברי ונאנח. “תפסיקי להרגיש אשמה, זה באמת לא כזה כבד לי.”
אולי בזה הוא צדק. הוא היה הרבה יותר גבוה ולפי מה שיצא לי לראות, אז גם ביותר כושר ממני.
“אם אתה אומר…” מלמלתי. “תודה שאתה עושה את זה, זה מאוד נחמד מצידך.”
הבטתי במחברת הפשוטה שאחזתי בידי. תהיתי לעצמי מה היה כתוב בפנים, ואיך נראה כתב ידו של גבריאל. מעניין אם יש לו כתב מבולגן שקשה לקרוא, או אם הוא כותב באופן אסתטי אותיות קטנות, או אולי בכלל הכתב שלו הוא מסודר ונקי, כזה שכיף לקרוא ממנו. בעבר אימא שלי סיפרה לי שחברה שלה הלכה לגרפולוג. תהיתי לעצמי איך הוא מצליח לקשר בין כתב יד לאופי של בן אדם. מעניין מה הכתב של גבריאל היה יכול ללמד אותי עליו. בתקופה האחרונה, למרות שהיינו מדברים הרבה, הרגשתי כאילו אני מגלה עוד פרטים חסרים, כאילו ראיתי את הציור שגבריאל הציג לפניי, אך הציור שהראה לי היה מלא בנקודות לבנות שעוד לא צבעו אותן. קשה להבין ציור שכזה, וכל מה שניתן לעשות הוא או לנסות להשלים את הפרטים בדמיון שלי, או לחכות שהצייר יבצע עוד משיכות מכחול ויסיים את הציור. היה נראה כי גבריאל לא מיהר להשלים את הציור הזה, אבל גם לא התכוונתי לתת לדמיון שלי להשתלט עליי, מי יודע איזה סיפורים אבנה בראשי ואיזה צבעים אמציא אם אלך רחוק בשביליי דמיוני. החלטתי לחכות בסבלנות, אולי כי ידעתי שזה לא היה תפקידי הפעם לחשוף את הצבעים הבהירים והשקופים ביותר שלא ניתן לראות מרחוק, אלא זה יהיה גבריאל שיחליט מתי ואם בכלל לחשוף אותם בפניי.
“אני לא נחמד,” הוא שלל את דבריי כאילו העלבתי אותו.
“אתה כן,” התעקשתי, אבל גם לא אמרתי שום דבר נוסף עד שהגענו לקומה שבה היו הכיתות שלנו.
חשבתי שהוא יעצור ויוריד את התיק ליד הדלת של הכיתה, אך במקום זאת, הוא נכנס פנימה והניח את התיק ליד השולחן שבו אמרתי לו שאני יושבת. הוא לקח את הברד והמחברת מבין ידיי בזמן שהתלבטתי אם לחבק אותו כהכרת תודה על העזרה שלו, אך במקום זאת לא זזתי והנחתי את כפות ידיי בתוך כיסיי הקרדיגן שלי.
“תודה שוב…על העזרה,” אמרתי.
“כדאי שאחזור לווילדר לפני שהוא באמת יתעצבן עליי,” הוא גיחך. “אבל בהצלחה עם ההצגה של העבודות.”
“כן, אני באמת מקווה שילך לי טוב, אני האמת די לחוצה,” אמרתי בשקט.
“אל תהיי. לפי הציורים שלך שראיתי, אין לך סיבה לדאוג,” הוא ליטף ברוך את זרועי לפני שהתרחק. “ביי.”
הבטתי בזרועי לפני שהרמתי את ראשי לעברו בכדי להיפרד ממנו לשלום, אך הוא כבר הספיק להיעלם.
“מה זה היה?” שמעתי את קולה של לוסי שהתקרבה אליי יחד עם יסמין שבדיוק הביטה בטלפון שלה.
“מה?” שאלתי.
“יסמין אמרה לי שמשהו קורה בינך לבין גבריאל, אבל אני לא האמנתי לה עד עכשיו,” אמרה לוסי ואני מיהרתי לעצור אותה.
“לא, זה ממש לא מה שאת חושבת. הוא רק ניסה להיות נחמד,” אמרתי ואז חשבתי שנית על המשפט שאמרתי. “כלומר…לא נחמד, הוא היה נחמד אבל הוא מעדיף שלא אראה את זה כמעשה נחמד. הוא רק עזר לי להרים את תיק העבודות, זה הכל.”
“רגע, מה זאת אומרת יסמין אמרה לך שקורה בינינו משהו?” שאלתי והעברתי מבט על יסמין. “יסמין?”
“את חושבת שלא שמתי לב כמה זמן את נשארת בבית שלהם באותו יום שבת כשאמרת שאת רק הולכת להביא להם מהאוכל של סבתא? ושמאז את כל הזמן מתנדבת להיות זאת שתביא להם אוכל כשסבתא מבקשת?” היא שאלה. “או איך כמעט כל בוקר אתם נכנסים ביחד לבית ספר?”
לוסי רק הנהנה למשמע דבריה ואז יסמין חזרה לחפש משהו בטלפון שלה. “אפילו יש לי תמונה שלכם שצילמתי אם את רוצה לראות.”
“לא, אני לא רוצה לראות!” שילבתי את זרועותיי. “איך זה שכל דבר מתועד אצלך בטלפון או במצלמה?”
“זה חלק מהיופי של צילום, לזהות רגעים ואז לתעד אותם בכדי שהרגע הזה יימשך לנצח בתמונה,” אמרה יסמין.
ללוסי לא היה אכפת מכל מה שקשור לתחום האהבה והרומנטיקה. אני לא יודעת אם זה בגלל הגירושים של ההורים שלה, בגלל שהיא רוצה להתמקד בלימודים ובפיסול או פשוט בגלל שזה פשוט לא משהו שהיא השתוקקה לחוות כרגע. אבל יסמין הייתה סיפור אחר. היא אהבה ללכוד רגעים, היא אהבה לראות את אותם סרטים רומנטיים שוב ושוב עד שהיא זכרה את השורות בעל פה. ואהבתי את הניגוד הזה בין שתיהן, הבעיה הייתה שאיכשהו יסמין שכנעה אותה שמשהו שמעולם לא קרה, קרה. במקום לשנות נושא, היא חיכתה שאספר את הפרטים שבעיניי היו שגרתיים ופשוטים כל כך שלא הייתה להם משמעות נוספת.
לא ידעתי איך להתמודד עם המצב הזה. אז בחרתי לפעול באסטרטגיה שלא הייתה טיפוסית לי. במקום להסביר ולומר להן שהן לא הבינו את הסיטואציה נכון ושככה פשוט נראית החברות ביני לבין גבריאל, בחרתי לשתוק והתחלתי להוציא מהתיק שלי את ספרי הלימוד ואת מחברת הסקיצות שלי. למרות שלא ציפיתי ששתיהן יוותרו לי בכזו קלות, הן החליפו נושא והחלו לדבר על העבודות שנצטרך להציג היום בפני המורים, ואני הייתי שמחה לשבת ולהקשיב להן.

צבעים – פרק 11
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך