צבעים- פרק 12

shira_19 01/01/2021 90 צפיות אין תגובות

לא הצלחתי להתרכז, לא הצלחתי להקשיב ולא הצלחתי שלא לחשוב על איך המורים יגיבו כשיראו את הרישומים שהכנתי. רוב היום עבר, הצגנו כבר את כל העבודות שהמורים נתנו לנו בנושאים שנים וכעת כולנו התכנסנו בסטודיו בשביל להציג את הדברים שעבדנו עליהם לקראת תערוכת אמצע שנה. עוד לא התחלנו, המורים אמרו לנו לחכות, וכמובן שאני שנאתי לחכות. ככל שחיכיתי יותר, כך הלחץ שבגופי גבר וקצב לבי נעשה מהיר יותר. תמיד הייתי מעט לחוצה בימים בהם הצגנו עבודות, זה היה מן יום לחוץ כזה שאף תלמיד לא באמת נהנה ממנו, אבל הפעם לא הצלחתי באמת לשבת במקומי בנחת מבלי לתקתק את רגלי על הרצפה או להעביר את מבטי אינספור פעמים על אותו הרישום שהיה בראש הערימה של הדפים שהחזקתי. אולי זה בגלל שלא הייתי שלמה עם הרישומים שהכנתי, תמיד הייתי שיפוטית ופרפקציוניסטית כל כך כשזה היה קשור באומנות שלי, אני מניחה שכל מי שאיתי במגמה יכל להבין את התחושה הזאת, אבל הפעם התחושה הייתה קשה יותר, מורגשת יותר, כזאת שהיה קשה להתעלם ממנה. ידעתי שהרישומים היו סתמיים מדי ובלי עומק. ידעתי גם שהביקורת שאקבל תהיה בהתאם.
“תלמידים, אני מצטערת שהייתם צריכים לחכות, אבל לכבוד המאורע, רציתי להזמין לביקורת על העבודות אומן אהוב שאני בטוחה שדעתו רק תוסיף ותעזור לכם להבין איזה כיוון אתם רוצים לקחת עם העבודות שלכם או מה אתם צריכים לשפר,” אמרה עלמה שנכנסה פנימה בצעדים מהירים ואחריה צעד אדם נוסף, שרק כשהתקרב מספיק למרכז החדר, הבנתי מיהו היה, ועיניי, כמו של רבים בחדר, נפערו. הוא לבש חולצה ארוכה פשוטה ומכנסי ג’ינס, שיערו הבהיר היה מכוסה בכובע גרב בצבע אפרפר והוא סקר בעיניו הבהירות את פנינו, אך לא נראה על פניו שום חיוך או סקרנות או כל רמז לרגש אחר שחש, פניו היו חתומות. זה היה שיין יורק, אחד מהאומנים שעליו לימדו אותנו באחד השיעורים של תולדות האומנות. הוא היה אומנם רק בשנות השלושים לחייו, אך כבר הספיק להציג כמה מהעבודות שלו במוזיאון, ואפילו הלכנו לתערוכה שלו לפני כמה שבועות. הוא היה ידוע בעבודות האקספרסיוניסטיות שלו, שהיו מלאות ברגש ומשיכות מכחול חזקות. לא רק סגנון הציור שלו היה מלא בעוצמה, אלא גם הדימויים שצייר. יכולתי להבין למה עלמה הביאה אותו הנה לראות את היצירות שלנו. אם היה אומן שהבין ברגש וביצירת סיפור, זה היה הוא. תמיד ביצירות שלו הוא הצליח להעביר לצופה את הסיפור האישי שלו ובאומן שהדהים אותי, הוא הצליח לספר סיפורים של אנשים שאפילו לא הכיר.
“שלום לכולם, אני שיין יורק, אולי אתם מכירים אותי מהתערוכה האחרונה שלי “סערה”, שבה שמעתי שביקרתם לא מזמן. עלמה הזמינה אותי הנה לבקר ולעזור לכם עם היצירות שלכם,” הוא אמר. “אז אני חושב שאין סיבה להרבות במילים וכדאי שפשוט נתחיל.”
הוא הביט לעבר עלמה והיא הנהנה בהסכמה לפני ששניהם עברו לשבת על שניים מהכיסאות שהיו צמודים לקיר. לעלמה היה דף עם השמות שלנו ומחברת שבה יכלה לכתוב הערות. שיין שילב את זרועותיו ונשען אחורה בזמן שעלמה קראה בשמו של התלמיד הראשון.
כל הסיטואציה של הצגת יצירות, תמיד החזירה אותי אחורה ל”אודישן” שלי כביכול למגמה שעשיתי בכיתה ז’ לפני שעוד סיימתי בית ספר יסודי. אני זוכרת שהיו כמה מורים שאז נראו לי מאיימים לחלוטין, והאור בחדר אז הזכיר לי אור כמו של חדר חקירות והיצירות שלי אז…כשאני חושבת על היצירות שהצגתי אני תוהה לעצמי איך בכלל התקבלתי לכאן מלכתחילה עם היצירות האלו. הדבר תמיד יישאר בגדר חידה בעיניי.
הצגת העבודות נעשתה במהירות. עלמה ושיין העירו לתלמידים שהקשיבו להם בריכוז. היו כמה ברי מזל שקיבלו ביקורת טובה ואפילו מחמאות מצד שיין, מה שבעבור כל אחד היה הישג אדיר. קראנו ולמדנו על אומנים שונים, ביקרנו במוזיאונים ותערוכות אינספור פעמים, אך רק לעיתים רחוקות פגשנו אומן שהציג עבודות במוזיאון גדול או שאת יצירותיו באמת אהבנו ושלא רק הכריחו אותנו ללמוד עליהן.
הקשבתי בשקט להערות ששיין נתן ליסמין שבדיוק סיימה להסביר על העבודה שלה. לא יכולתי להיות יותר גאה בה אחרי שראיתי את מה שהכינה. היא הציגה שלושה קנווסים בגודל בינוני, כאשר בכל אחד מהם היא גזרה צורות מצילומים שצילמה ויחד עם הצילומים האלה היא שילבה ציורים בצבעי שמן. הציורים עצמם היו בגווני שחור ולבן, כך שישתלבו עם הצילומים שנטמעו טוב כל כך בציורים, שהיה קשה לזהות בהתחלה שהיא בכלל צילמה ולא ציירה אותם כמו את שאר התמונה. היא הסבירה שבעצם ציירה רגעים חשובים בחייה, כמו הרגע בו היא הבינה שהיא רוצה להיות צלמת. ברגע אחר היא ציירה רגע מהילדות שלה ושל בן דוד שלי מתן ובקנבס האחרון היא ציירה ציור מופשט וגם צילמה צילום מטושטש שמתאר את התחושה שהיא חשה כשהיא לראשונה הבינה שהיא מאוהבת. כל אחד הציורים והצילומים היה מתואר במדויק.
“אני אהבתי את העבודה שעשית כאן, רואים את ההשקעה והמחשבה מאחורי הציורים, אך הייתי מציע לך להתמקד בקנבס אחד או ברגע אחד מתוך כל הרגעים האלה ולצייר אותו על קנבס אחד גדול. אני הייתי אומר אפילו אולי לנסות לצייר סקיצה בצבע ולראות מה את חושבת על זה,” הציע לה שיין והיא הנהנה.
“אני דווקא אוהבת את הקונטרסט בין השחור ולהבן ואת זה שהציור מזכיר צילום אך אז כשמביטים מקרוב בקנבס מבינים שזה בעצם שילוב בין השניים,” אמרה עלמה. לאחר שאמרו עוד כמה הערות לגביי הטכניקה שלה, עלמה אמרה לה שהיא יכולה לשבת ואז קראה ללוסי להציג את העבודה שלה.
כשלוסי הרימה את הפסל שעליו התחילה לעבוד ואחד התלמידים עזר לה להניח אותו על השולחן מכיוון שזה היה פסל כבד מחימר שהיא רק הספיקה לעטוף חלק ממנו בתחבושות גבס. מהנקודה בה ישבתי הפסל נראה כמו ניסיון ליצור מבנים או בתים מחימר, אך לפני שלוסי הספיקה לפתוח את פיה ולהציג את העבודה, עלמה נעמדה. “מה זה?”
“זה פסל מחימר שהתחלתי לעבוד עליו-”
“אני אמרתי לכם לא לעבוד עם החומר הזה,” אמרה עלמה והתקרבה לעבר לוסי.
“אני יודעת, אבל לא יכולתי שלא לפסל. אני לא יכולה להעמיד פנים ולנסות לצייר משהו כשאני יודעת שהדרך היחידה עבורי לספר סיפור היא דרך פיסול ויצירת דימויים מחומרים שונים, והפעם הרגשתי שחימר וגבס הם החומרים המתאימים לעבודה שלי,” אמרה לוסי בקול רגוע ויציב. עלמה עמדה עם גבה אלינו, אך הייתה לי הרגשה שהיא נעצה בלוסי מבט שכנראה היה מצליח להשתיק לא מעט תלמידים.
“כשאני נותנת משימה וכללים למשימה אני לא נותנת אותם סתם, יש סיבה לבחירות שלי, ובתור תלמידים אני מצפה מכם להקשיב לי ולהבין את ההחלטות האלה, גם אם הן לא מוצאות חן בעיניכם,” היא הביטה בנו לפני שחזרה לדבר ישירות ללוסי. “אני סמכתי עליכם מספיק בכדי להשאיר אתכם לבד בכיתה בידיעה שתעבדו על העבודות שלכם ושאתם לא ילדים קטנים שצריך לפקח עליהם בכדי שהם יעבדו.”
“אני מצטערת, אבל אני לא מתכוונת ליצור משהו שאני לא שלמה איתו ואני לא מתכוונת להתפשר על האומנות שלי. זאת אני, וזה מה שאמרתי עוד ביום שבו עשיתי את המבחנים בכדי להתקבל למגמה הזאת. אם את לא מרוצה מהעבודה שלי, את מוזמנת לדבר עם הרכז של המגמה או עם מי שתרצי, אני עומדת מאחוריי העבודה שהכנתי,” אמרה לוסי.
“גברת צעירה, אני חושבת שאת טועה, זאת לא תוכנית לבקשתך. אתם אולי לא פיזית בתוך שטח בית הספר, אבל גם בסטודיו יש כללים שצריך לעקוב אחריהם,” אמרה עלמה שאגרפה את אחת מידיה סביב העיפרון שאחזה בידה.
“מה שתגידי,” אמרה לוסי. “אתם כל כך מתגאים בכך שאתם כאן לטפח אומנים צעירים, אבל אולי אם היית מקשיבה לי עד הסוף, אולי אז היית מבינה למה לא יכולתי לפעול אחרת.”
ואז, לוסי לקחה את הפסל שלה, שעכשיו כנראה היא שכחה כמה כבד הוא היה, ופשוט יצאה מהסטודיו.
“איזו חצופה…” מלמלה עלמה וחזרה לשבת. “מי הבא?”
הנחישות של לוסי הרשימה אותי וכנראה שהיא הרשימה גם את שיין, שקם ממקומו כעת. “רגע.”
“שיין, מה אתה עושה?” שאלה עלמה וניסתה לאחוז בזרועו בכדי לעצור אותו, אך הוא התרחק ממנה לכיוון הדלת.
“עלמה, אני מבין שיש לכם כאן חוקים, אבל לפעמים צריך לשבור את החוקים בכדי ליצור אומנות שבאמת מעבירה משהו לצופה. איך את יכולה לשבת כאן כשאת רואה את הצורה בה היא דיברה על העבודה שלה? יש לה משהו להגיד, והוא כנראה חשוב מספיק בכדי שהיא תעקוב את הכללים שלך.”
“שיין,” סיננה עלמה בדלל שהוא החליט להביך אותה מול כל התלמידים. אך לא נראה שהדבר הזיז לו, כי הוא רק המשיך ללכת ויצא מהסטודיו גם כן.
בהתחלה שמרנו על השקט בזמן שהבטנו בעלמה שלחייה נעשו אדומות ולמרות ששיערה היה אסוף בקוקו מתוח, היא נגעה בגומייה וניסתה להדק אותה עוד סביב שיערה.
כעבור כמה דקות תלמידים החלו להתלחש, וכנראה שהרעש שלנו שיגע אותה או שהיא פשוט רצתה ללכת לבדוק למה שיין התעכב כל כך הרבה זמן בחוץ, כי היא קמה ממקומה ויצאה החוצה גם כן.
“מעניין מה הוא אומר ללוסי,” שמעתי מישהי אומרת לחברתה.
“בטוח יעיפו אותה אחרי זה, או שבן פשוט יחליט לתת לה עונש לסדר את המחסן או לצבוע את אחד הקירות במסדרונות בצבע לבן,” אמר מישהו אחר.
“מה את חושבת שקורה בחוץ?” שאלה אותי יסמין בשקט.
“אני דווקא חושבת שהוא היה בעדה, את ראית הרי איך עלמה הגיבה,” אמרתי. “אני רק מקווה שהדברים יסתדרו ושהם יקשיבו לה.”
“זאת רק אני או שגם את מרגישה כאילו היום הזה עובר ממש לאט,” אמרה יסמין ואני נאנחתי.
“את לפחות הצגת, אני רק רוצה להציג את היצירות, לקבל את הביקורת שיתנו לי וללכת הבייתה,” אמרתי. למרות שהשעה הייתה בערך שלוש בצהריים, הייתי מותשת מיום הלימודים ועוד יותר עייפה אחרי שכל היום רק שמענו את המורים נותנים לנו הערות ומבקרים אותנו. הייתה תקופה בה הייתי נוטה לשכוח שאנחנו אמורים לקבל ביקורת על העבודות שלנו, הייתה תקופה בה הייתי מציירת רק לשם ההנאה ושוכחת שאחרי זה מישהו יבוא ויבקר את השימוש שלי בצבע או את הקומפוזיציה שבחרתי או את האופן בו הבעתי הרגש בציור. היה צריך לדעת טכניקה, אך לפעמים פחדתי שאני אעשה טכנית מדי כשאצייר ושאשכח מהצד הרגשי שבאומנות.
הדיבורים נפסקו כשעלמה ושיין חזרו פנימה ואחריהם לוסי נכנסה גם כן לכיתה והניחה את הפסל שלה על השולחן לידה לפני שהתיישבה. לא נראה על פניה סימן לבכי ודמעות, וגם לחייה לא היו סמוקות ממבוכה, היא ישבה בראש זקוף וחיכתה שעלמה תקריא את השם של התלמיד הבא. רציתי לדעת מה קרה עם לוסי, אך לא נותר לי זמן רב לתהות מה קרה, כי אז שמעתי את עלמה אומרת את שמי.
“אליה,” היא אמרה ואני נשמתי עמוק לפני שקמתי באיטיות ממקומי והלכתי לעבר האזור בו כל התלמידים לפניי עמדו והציגו את העבודות שלהם. לבי דפק אפילו מהר יותר כעת, והרגשתי כאילו עורי עולה בלהבות. אולי זה היה בגלל הלחץ שחשתי ואולי פשוט בגלל המבוכה של עמידה מול כולם.
תליתי את הרישומים שלי על הקיר זה לצד זה ושילבתי את ידי בכדי שלא ישימו לב שהן בעצם רעדו.
“אז העבודה שאני עבדתי עליה…מה שניסיתי לצייר זה אנשים קרובים אליי. כאן אתם יכולים לראות רישום של סבתא שלי מכינה קובה ואורז עם סלק ביום שיש במטבח, וברישום הזה יש רישום של אחי הקטן משחק במחשב בחדר שלו וזה רישום ש-”
“איזה סיפור ניסית להעביר ברישומים האלה, אליה?” שאל שיין. המבט בעיניו היה נוקב והבעת פניו הביעה חוסר שביעות רצון ממה שראה.
“סיפור על המשפחה שלי, על האנשים שאיתם אני גרה, סיפור על-”
“אם אני לא טועה, עלמה אמרה לי שהיא נתנה לכם משימה לספר את הסיפור שלכם, סיפור על עצמכם, לא על אנשים אחרים,” הוא אמר ועוד לפני שהספקתי להגיב, הוא כבר המשיך לדבר. “וגם אם את מנסה להעביר סיפור על אדם אחר, לא ככה מעבירים סיפור שלהם. לא דרך רישומים מרושלים עם דמויות שטוחות וחסרות עומק ורישום שתסלחי לי, אבל מזכיר יותר רישום של ילד קטן מאשר של מישהו שלמד אומנות.”
לבי דפק חזק כל כך שתהיתי לעצמי אם האנשים שישבו בחדר יכלו לשמוע אותו. אבל גם אם הם לא שמעו את לבי, ידעו כמה חם היה לי לפתע או שמו לב ללחיי הסמוקות, הם עדיין שמעו את קולו הברור והחזק של שיין יורק, כי שמעתי כמה אנשים מלחששים ביניהם ואפילו קול צחקוקים.
“למה בחרת דווקא לרשום ולא להשתמש בצבעי שמן ואקריליק?” הוא המשיך לשאול.
“אני תמיד רושמת, זה מה שאני הכי אוהבת לעשות. הרגשתי שככה אוכל לעשות עבודה טובה שתוכל להביע את מה שאני מרגישה,” אמרתי, אבל אפילו אני ידעתי שרגש זה הדבר האחרון שראו בציורים.
“את רואה כאן רגש? כי אני לא,” הוא אמר. “מה שאני רואה זה מישהי שניסתה לעשות את מה שהיא הכי טובה בו בכדי להרשים או סתם לעשות לעצמה עבודה קלה. בתור אומנים אנחנו אמורים לעשות עבודה שאנחנו שלמים איתה, עבודה שיש כוונה מאחוריה, אומנות שגורמת לצופה לתהות ולחשוב מה האומן ניסה להעביר. ומה שאת עשית…זאת לא אומנות. אני חושב שגם את מבינה את זה, ולכן אני לא מבין איך את בכלל מסוגלת להציג משהו שאת לא שלמה איתו בכלל.”
הוא צדק. בכל מילה שהוא אמר הוא צדק. ואני הרגשתי את גרוני נחנק ואת הדמעות שעמדו ליפול במורד לחיי. לא ניסיתי אפילו להשיב לו, אלא פשוט עמדתי שם. ידעתי שאם אנסה להגיב אני לא אוכל להחזיק את עצמי יותר ואבכה, ואם היה משהו מביך יורת מביקורת קשה על יצירה שעשיתי, זה לבכות ולהיראות כמו מישהו שלא יודעת להתמודד עם ביקורת קשה.
“את מקשיבה לי בכלל?” הוא הרים את קולו מעט ואני הנהנתי בראשי.
“אני מציע לך לא להגיש את העבודה הזאת, אני ראיתי את העבודות שהחברים שלך כאן עשו, יש כאן רמה גבוהה מאוד, ואני יכול לומר לך בוודאות שאף אחד לא יבחין בכלל ברישומים שלך בין כל היצירות שלהם. אם חשבת שהעבודה שלך היא מה שיעזור לך להתבלט, אז טעית. לפעמים לא צריך ללכת על בטוח, כשרוצים לספר סיפור הולכים עם האינטואיציה, עם הרגש, אני מציע לך לחשוב על זה,” הוא אמר. הפתיע אותי איך קולו היה נטול רגש, כל כך קר ונוקשה. מעניין איך אדם שמשדר כל כך הרבה קור מצליח ליצור ציורים שהם ההפך הגמור מכך.
“כן, אני חושבת ששיין סיכם את זה יפה,” אמרה עלמה. “אני חושבת שסיימנו להיום. אני מקווה שההערות שלנו נתנו לכם נקודות למחשבה לגביי היצירות שלכם. בסוף חודש הבא אני מצפה לראות את התוצאות הסופיות שלכם בכדי שנוכל להתחיל לחשוב איפה למקם את היצירות ובכדי שהרכז שלכם יוכל לעדכן אתכם איזו יצירה תיבחר להופיע על ההזמנות לתערוכה.”
היא ושיין קמו ושוחחו ביניהם כשיצאו מהסטודיו וכל שאר התלמידים האחרים קמו ממקומם והתחילו לקחת את הדברים שלהם. אפילו לא טרחתי לקחת את תיק העבודות שלי והחלטתי להשאיר אותו כאן יחד עם עוד כמה דברים שתלמידים השאירו במקום שלהם. תלשתי את הרישומים שתליתי על הקיר וניגשתי לקחת את התיק שלי מהרצפה. יסמין ניסתה לפנות אליי, אך לא הייתי מסוגלת להקשיב לה, לא עכשיו לפחות. הנחתי את התיק שלי על גבי ויצאתי במהירות החוצה. קימטתי את הרישומים שלי וזרקתי את כולם אל תוך הפח הגדול שליד דלת. התעלמתי מהמבטים של האנשים סביבי והגברתי את קצב הליכתי. כשהייתי רחוקה מספיק מכולם והגעתי לאחד הרחובות שהובילו לתחנת האוטובוס, הרגשתי בטוחה מספיק בכדי לתת לדמעות שלי ליפול.

צבעים- פרק 12
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך