צבעים- פרק 13

shira_19 02/01/2021 80 צפיות אין תגובות

למזלי האוטובוס הגיע יותר מוקדם מבדרך כלל, וברגע שירדתי ממנו, צעדתי במהירות לעבר הבניין שבו גרו סבא וסבתא שלי. אפילו לא הייתי צריכה להוציא את המפתחות מהתיק, כי דלת הכניסה הייתה פתוחה ועציץ גדול שהונח מולה עצר בעדה מלהיסגר. הייתי כל כך נסערת עדיין, שאפילו לא אמרתי שלום למנקה וכמעט החלקתי כשהגעתי לדלת הדירה בגלל שהמדרגות עדיין היו מעט רטובות.
“היי אליה, מה שלומך?” שמעתי את קולה המתוק של רוז. פעם תהיתי לעצמי איך היא יודעת תמיד מתי לצאת מדלת הבית שלה בדיוק בזמן שאני עליתי במדרגות, ועם הזמן למדתי שהיא פשוט נהגה להכין שיעורים ולצייר על השולחן שהיה מונח לצד חלון גדול שהשקיף על הרחוב והחנייה שבחוץ. מה שאומר שהיא כנראה הבחינה בי עוד כשהלכתי ברחוב שהוביל לבניין. ידעתי שהייתה לה כוונה טובה ושהיא רק רצתה לומר לי שלום, אבל לא היה לי מצב רוח לאף אחד, אפילו לא לרוז. היא הרימה את מבטה ואז צמצמה את עיניה.
“למה העיניים שלך נפוחות?” היא שאלה.
משכתי באפי ואילצתי חיוך על פניי. “זאת סתם אלרגיה. ”
“למה את אלרגית?” היא שאלה ואז סקרה את גופי כאילו חיפשה אחר משהו. “הייתי בטוחה שראיתי אותך יוצאת בבוקר עם תיק גדול…”
“השארתי אותו בסטודיו,” אמרתי. “תראי רוזי, אני מצטערת שאין לי יותר זמן לדבר, אבל היה לי יום ארוך ואני עייפה. אני מבטיחה שאבוא לבקר בקרוב, בסדר?”
“בסדר,” היא אמרה ונופפתי לה לשלום לפני שנכנסתי פנימה. הצצתי לכיוון הסלון, בו ראיתי את סבא שלי קורא את אחד מהספרים הרבים שהיו בספרייה שלו וכשהרחתי ריח של אוכל, עברתי להביט במטבח, שבו סבתא שלי עמדה מול הכיריים וערבבה משהו בתוך אחד מהסירים. ידעתי שלא משנה מה היא הכינה הפעם, זה כמובן יהיה עוד מאכל טעים ומשביע שכולם היו מוכנים לטעום. הערכתי את סבתא שלי על כך שטרחה ובישלה, ושבמיוחד דאגה שיחכה לי אוכל חם כשאני חוזרת הבייתה. למרות שכל יום כשהייתי חוזרת הייתי מבלה עם סבתא שלי במטבח ומספרת לה על היום שלי, לא היה לי שום חשק לעשות את זה עכשיו. כשהייתי עצובה, היה קל לי להעמיד פנים מול אנשים זרים, אך אני יודעת שברגע שסבתא שלי רק תעיף מבט לעברי היא תבין שמשהו לא בסדר ואני אפרוץ שוב בבכי. לכן, במקום להיכנס למטבח, הלכתי בשקט לכיוון המדרגות. הורדתי את הנעליים שלי והנחתי אותן בפינה של אחת המדרגות, יחד עם כל שאר זוגות הנעליים שהיו מונחות במדרגות. עליתי למעלה והנחתי את התיק שלי על הרצפה בחדר לפני שפתחתי את הדלת לגג ויצאתי החוצה.
האמנתי שלכל אומן יש פינה בה הוא הכי אוהב לצייר ולקבל השראה, אך גם האמנתי שכל אדם היה צריך פינה שבה יוכל להתבודד ולחשוב. איכשהו הגג שימש עבורי כמקום בריחה אבל גם כמקום שאליו תמיד אהבתי לצאת בכדי ליצור.
התיישבתי על אחד מהכיסאות שהיו קרובים לדלת והבטתי בנוף. עצמתי לבסוף את עיניי וניסיתי לנשום עמוק בזמן שהקשבתי לקול הציוץ של הציפורים ולקול של הילדים ששיחקו בכדור בגינה שהייתה כמה קומות מתחתינו. אני לא יודעת כמה זמן עצמתי עיניים, אבל פקחתי את עיניי ברגע ששמעתי את הדלת נפתחת ואז נסגרת שוב.
יסמין התקרבה אליי ולקחה את אחד מהכיסאות שהיו מסביב לשולחן והתיישבה מולי. היא הורידה מגבה את התיק שאיתו באה לבית ספר וחיכתה בסבלנות שאביט חזרה בפניה, מה שניסיתי שלא לעשות, כי לא רציתי שהיא תבין כמה בכיתי.
“למה את כאן, יסמין?” שאלתי בשקט והצמדתי את ברכיי זו לזו וחיבקתי אותן קרוב לגופי.
“בגלל שדאגתי לך,” היא אמרה. “בגלל שאת לא רק בת דודה שלי, את גם החברה הכי טובה שלי, אני לא יכולה ללכת הבייתה כשאני יודעת שבכית בגלל הביקורת המטופשת הזאת.”
“זה כל הקטע, יסמין. זאת לא ביקורת מטופשת,” אמרתי. “הוא צדק בכל מה שהוא אמר על הרישומים שלי, וזה מה שכואב באמת. זה לא כאב לי שזה בא משיין יורק ושזה היה דווקא הוא שאמר את הדברים, כאב לי לשמוע את האמת כמו שהיא, לדעת שאני באמת לא טובה מספיק כמו שחשבתי. שיין פשוט אמר את האמת, אני זאת שלא יודעת לקבל אותה.”
“אני מבינה ששיין הוא אומן גדול שחושב שהוא יודע הכל, אבל הוא יכל לומר את הדברים בצורה קצת יותר עדינה. הוא לא היה כנה, הוא היה מגעיל ואמר את הדברים בצורה שנועדה להעליב ולהשפיל אותך מול כולם.”
“גם אם זה נכון, עדיין הייתה אמת בדברים שאמר. מה חשבתי לעצמי כשציירתי את הרישומים האלה?” אמרתי והרגשתי את הדמעות שוב נופלות במורד לחיי. “נתנו לנו משימה קלה כל כך, כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לספר את הסיפור שלנו, משהו שמראה מי אנחנו. אם אני לא מסוגלת לספר סיפור, אז איזו אומנית אני בכלל?”
“אליה…”
“מאז שאני ילדה קטנה כל מה שחלמתי עליו היה לצייר, ותמיד עבדתי כל כך קשה בכדי להשתפר ולהיות טובה מספיק. אבל מה אם לעולם לא אהיה טובה מספיק? מה אם המקום שלי הוא כבר לא במגמה או בסטודיו? מה אם זה סימן שאני צריכה לקחת הפסקה מכל מה שקשור לציור?”
“אליה, תפסיקי להגיד דברים כאלה. את לא יכולה לתת לאיזה אומן יהיר שחושב שהוא יודע הכל על אומנות לגרום לך להרגיש ככה או לחשוב על עצמך דברים כאלה. את טובה מספיק, בסדר? אני אומרת לך זה,” היא אמרה וליטפה את הלחי שלי.
“אבל זה לא רק בגללו,” אמרתי. “אני כבר תקופה מרגישה ככה, תקופה ארוכה. עוד בקיץ ניסיתי לצייר ושנאתי כל ציור או רישום שיצרתי. במשך כל החודשים האלה אני מנסה בכוח לרשום דברים על הנייר, אני מנסה להדחיק את המחשבות האלה שאומרות לי שאולי זה לא המקום שלי, שאולי חלומות משתנים ואולי אומנות אמורה להישאר רק בגדר תחביב עבורי.”
“בבקשה אל תגידי את זה,” היא אמרה. “את לא כזאת, אליה שאני מכירה בחיים לא הייתה אומרת דברים כאלה על עצמה.”
“אם אמשיך לנסות להכחיש את זה, זה רק ימשיך להכביד עליי,” אמרתי. “לפעמים צריך להודות באמת לפני שיהיה מאוחר מדי. אני זוכרת איך בילדות שלנו הכל היה קל ופשוט, איך אומנות הייתה רק אומנות והיינו מציירות רק כי אהבנו את זה. בלי לחשוב על ציונים או על כמה אנחנו טובות במה שאנחנו עושות או אם השתמשנו בצבעים המתאימים ביותר לציור שהכנו. פעם לא היו לנו מחשבות מהסוג הזה, עשינו את זה מתוך רצון טהור ליצור משהו.”
“אני זוכרת שהיינו יושבות ממש כאן בגג, היינו גוזרות תמונות ממגזינים ומדפיסות תמונות של סלבס מהמחשב ומציירות,” אמרתי לה וחיוך עלה על שפתיה, ידעתי היא זכרה טוב מאוד את אותם זמנים. “סבתא הייתה מביאה לנו פירות לגג ויושבת איתנו בזמן שסבא היה שוטף את העציצים ומשמיע לנו מוזיקה ברדיו.”
“מה את מנסה להגיד?” היא כיווצה את גבותיה.
“מה שאני מנסה להגיד זה שאני מתגעגעת לתחושה הזו, לתחושה שאני רוצה ליצור אומנות כי אני אוהבת את זה, לא בגלל שאני צריכה להגיש עבודה בזמן או מרגישה לחץ לצייר כי יש תערוכה שצריך להציג בה עבודות,” אמרתי ובלעתי את רוקי. “אני לא מצליחה לצייר, אני לא יודעת אם זה בגלל לחץ או פשוט כי אני חושבת יותר מדי, אבל אני יודעת שאני לא נהנית יותר, שלא טוב לי. אני אוהבת להיות איתכן בסטודיו ואני אוהבת להיות בסביבה עם עוד אנשים שיוצרים, אבל באותו זמן אני גם מרגישה הרבה חרדה. אני קשה עם עצמי אם אני לא מציירת מספיק ביום מסוים, ואני לא מצליחה לישון טוב ונשארת מאוחר בכדי לסיים עבודות. אני כל כך הרבה זמן לא רציתי להודות בזה, אבל אם לא אודה בזה עכשיו, מי יודע איך ארגיש עוד חודש או חודשיים.”
“אז מה את מתכננת לעשות?”
“לקחת הפסקה,” אמרתי. “ואם זה לא יעזור, אז לפרוש מהמגמה.”
“לפרוש?” היא שאלה. “את לא יכולה לפרוש.”
“אני בסך הכל מנסה לחשוב בהיגיון,” אמרתי. “אני רוצה להיזכר למה התחלתי לצייר מלכתחילה, אני רוצה להיזכר בתחושה הזאת. ובמגה כמו שלנו אין זמן לחשוב, כשאני מוקפת בכל כך הרבה כישרונות, אני מפקפקת בעצמי ולא נותנת לעצמי באמת לצייר בחופשיות כמו שהייתי עושה בעבר.”
“את סתם מדברת מתוך פחד, את לא באמת מתכוונת לפרוש, להיות אומנית זה החלום שלך,” היא אמרה.
“אני לא יודעת, יסמיני, אני כבר לא יודעת מה נכון לי לעשות,” אמרתי והזזתי מאחוריי אוזני כמה קצוות שיער שהיו דבוקות ללחיי הרטובות. “נמאס לי לנסות לצייר בכוח, ונמאס לי לכעוס על עצמי כשאני לא מגיעה לתוצאות שאני מצפה מעצמי להגיע אליהן ונמאס לי להעמיד פנים שהכל איתי בסדר, כי אני לא מרגישה בסדר.”
נשמתי עמוק. “אני אקח לעצמי כמה ימים לחשוב על זה, ואם אני אגיע להחלטה שהדבר הכי נכון עבורי היא לקחת הפסקה מציור, אז אני אדבר עם בן ואגיד לו שאני מעוניינת לעזוב את המגמה.”
“ומה תעשי אם תפרשי?” היא שאלה בדאגה. “את תצטרכי לבחור הרחבה חדשה ולהשלים את כל החומר שלמדו בה עד כה.”
“יש לי הרבה אפשרויות. אני יכולה להרחיב היסטוריה, תמיד אהבתי היסטוריה. אני יכולה ללמוד ספרות או אולי אפילו ביולוגיה, זאת לא בעיה. אני אעבוד קשה בשביל להשלים את החומר ואסיים את הלימודים עם הרחבה במקצוע אחר.”
“אני לא יכולה להגיד לך מה לעשות, אבל לדעתי זאת תהיה טעות מצידך לפרוש,” היא אמרה. “את מנסה לשכנע את עצמך שזאת ההחלטה הנכונה, אבל את תצטערי על זה אחר כך.”
“יסמין, בבקשה. כל הסיטואציה הזאת קשה לי גם ככה,” אמרתי והיא נאנחה.
“אני פשוט לא רוצה שתעשי משהו שתתחרטי עליו אחר כך,” היא אמרה. “אני מכירה אותך, את אוהבת לצייר, תמיד גם היית כל כך מוכשרת. אני פשוט תוהה לעצמי איך לא שיתפת אותי בזה אף פעם. לא ידעתי בכלל שהרגשת ככה ושלא טוב לך. מה זה אומר עליי בתור חברה אם בחרת שלא לדבר על זה.”
“זה לא אומר עלייך כלום, את החברה הכי טובה בעולם, את ולוסי תמיד הייתן שם בשבילי,” אמרתי. “זה לא שלא רציתי לשתף אתכן, אבל זה משהו שלקח לי הרבה זמן להבין ולקבל. עם כמה ששנאתי את הביקורת שקיבלתי היום, זה פתח לי את העיניים.”
“את מוכנה להפסיק לבכות לפחות?” היא שאלה בשקט. “קשה לי לראות אותך בוכה, עוד מעט גם אני אבכה.”
“אוי, יסמיני,” אמרתי וקמתי מהכיסא בכדי לחבק אותה. “אם לוסי הייתה כאן עכשיו היא הייתה צוחקת על שתינו מזה שאנחנו רגשניות כל כך.”
“את חייבת לדעת שלוסי רצתה לבוא גם, אבל בן קרא לה לשיחה,” לפתע אמרה יסמין.
“אני מקווה שהיא לא הסתבכה יותר מדי. מעניין למה שיין יצא אליה ומה עלמה אמרה לה,” אמרתי בשקט.
“אני מניחה שנצטרך לחכות ולראות,” היא אמרה ואז אחזה בשתי ידיי. “אני רוצה שתדעי שלא משנה מה תבחרי לעשות, אני אהיה כאן בשביל לתמוך בך. בסופו של דבר אני רק רוצה שתעשי מה שטוב עבורך.”
“אני יודעת, יסמיני,” אמרתי. “אני יודעת.”

צבעים- פרק 13
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך