shira_19
שבוע חדש התחיל ואין דרך טובה יותר להתחיל את השבוע עם פרק ארוך במיוחד! וכשאני אומרת ארוך, אני מתכוונת לארוך עם כמעט 4,500 מילים! השקעתי מאוד בכתיבת הפרק הזה ואני באמת מקווה שתהנו ממנו:) אני מקווה שאתם נהנים מהסיפור עד כה ומעניין אותי אם אתם יכולים לנחש מה יקרה בפרק הבא...

צבעים- פרק 14

shira_19 03/01/2021 112 צפיות אין תגובות
שבוע חדש התחיל ואין דרך טובה יותר להתחיל את השבוע עם פרק ארוך במיוחד! וכשאני אומרת ארוך, אני מתכוונת לארוך עם כמעט 4,500 מילים! השקעתי מאוד בכתיבת הפרק הזה ואני באמת מקווה שתהנו ממנו:) אני מקווה שאתם נהנים מהסיפור עד כה ומעניין אותי אם אתם יכולים לנחש מה יקרה בפרק הבא...

יש רגשות שהצלחתי לתאר רק דרך ציור, אבל אני לא חושבת שהייתי מצליחה לתאר את מה שהרגשתי עכשיו, אולי כי הרגשתי הרבה יותר מרק רגש אחד. ישבתי לצד גבריאל באוטובוס בזמן שהוא הקשיב למוזיקה ואני הבטתי בנוף המתחלף דרך החלון. אולי היה חכם יותר אם הייתי ממציאה משהו בכדי לא לנסוע איתו היום בבוקר, אבל אני לא יודעת לשקר ואני יותר משונאת להמציא תירוצים.
אני חושבת שגבריאל שם לב למצב רוחי שהיה שונה הבוקר. לא דיברתי יותר מדי, לא כי לא היה לי כוח אליו או כי לא נהניתי בחברתו, אלא פשוט כי עוד חשבתי על השיחה שלי עם יסמין וניסיתי לחשוב מה לעשות. לא רציתי לגרור את הנושא יותר מדי זמן ואם באמת התכוונתי לפרוש מהמגמה, כדאי שאעשה את זה בהקדם לפני שלא תהיה לי אופציה לעשות את זה או שכבר יתחילו מבחני אמצע שנה בשאר המקצועות ואז זה יהיה הרבה יותר מדי מסובך לעבור הרחבה. הרגשתי את מבטו בזמן שהעברתי את ידי על הכריכה של מחברת הסקיצות שלי, שאותה לא פתחתי מאז שהתחילה הנסיעה. אני זוכרת כמה מבריקה ונקייה הייתה המחברת כשעוד קניתי אותה, לפני שהכריכה שלה התכסתה בכתמי צבע ויחד איתה גם הדפים של המחברת שהתמלאו ברישומים וצבעים שונים. ככה זה היה עם כל מחברת סקיצות שהייתי קונה, לא הייתי מצליחה להשאיר את הכריכה מבריקה ובאותו צבע כמו שקיבלתי אותה בהתחלה, אבל זה גם חלק מהיופי במחברת סקיצות, זה חלק מהסיבות שבגללן אהבתי מחברת סקיצות. תמיד היה בהן מקום לטעויות, לרישומים עם שגיאות ולצבע עם גוונים לא ברורים. מחברת סקיצות הייתה מן יומן כזה, בו יכולתי להציג את החלקים בי שאותם אני עדיין מנסה להבין, או רישומים שעוד לא קיבלו משמעות.
“את רוצה אולי לשמוע מוזיקה?” הוא שאל בשקט והושיט לעברי את אחת מהאוזניות השחורות שלו. הוא חייך לעברי חיוך קטן ואני לקחתי בהיסוס את האוזנייה מידו ושמתי אותה בתוך אוזני.
הוא העביר את אצבעו על מסך הטלפון שלו ותוך רגעים ספורים שמעתי את השיר Yellow של קולדפליי מתנגן. עצמתי את עיניי לאורך השיר והקשבתי למילים בריכוז. אני זוכרת שקיץ שעבר אני ויסמין דיברנו על כך שאנחנו חייבות ללכת לראות הופעה של הלהקה, אבל בסוף התוכניות שלנו השתנו ולא יצא לנו לטוס בכדי לראות אותם מופיעים. במשך שאר הנסיעה, גבריאל השמיע לי שירים שונים, שלהפתעתי את רובם הכרתי והם היו שירים שאהבתי. לרגע תהיתי אם סתם שם את השירים האלה בידיעה שכנראה אכיר אותם כי אלו היו שירים יחסית מוכרים, אך כשהצצתי לעבר המסך של הטלפון, ראיתי כי היה כתוב באותיות קטנות “שירים מועדפים”, מה שביטל את חשדותיי.
“את יודעת שזה אומר שפעם הבאה נצטרך לשמוע שירים שאת בוחרת,” הוא אמר כשירדנו מהאוטובוס ואני גיחכתי.
“הייתי צריכה לדעת שלא תחשוף בפניי את הטעם המוזיקאלי שלך מבלי שייצא לך מזה משהו,” אמרתי והוא העביר את ידו בשיערו.
“נתתי לך להקשיב לשירים האלה כי רציתי לשתף אותך בהם, את לא חייבת להשמיע לי גם משהו בתמורה,” הוא אמר ואני הנדתי בראשי.
“לא אכפת לי להשמיע לך שירים, אבל אני חושבת שאחרי שתדע אילו שירים אני אוהבת לשמוע, יכול להיות שלא תרצה להיות ידיד שלי יותר,” אמרתי בדרמטיות והוא הרים גבה.
“עד כדי כך?” הוא שאל ואני הנהנתי.
הוא הושיט את ידו לעברי וידעתי מיד מה הוא רצה שאעשה. “קדימה.”
הוצאתי את הטלפון שלי בזהירות מכיס מכנסיי והושטתי את ידי מעט קדימה אך אז משכתי אותה מעט אחורה. “אתה בטוח שאתה רוצה-”
“תפסיקי לנסות למשוך זמן, מריפוזה,” הוא צחק ואני נאנחתי לפני שלחצתי על רשימת ההשמעה שלי ואז מסרתי לו את הטלפון שלי.
הוא צמצם את עיניו כשהחל לקרוא את שמות השירים עד שהפסיק להעביר את אצבעו על המסך.
“את רוצה להגיד לי שאת עדיין שומעת שירים של האנה מונטנה?” הוא שאל ואני נתתי לו מכה בכתף ברגע ששמעתי את הטון המזלזל שלו.
“יש לה שירים מעולים, וכדאי שתדע שאני לא היחידה שעדיין שומעת שירים שלה. אני חושבת שאפילו ראיתי את הסרט שלה כל כך הרבה פעמים שאני כבר זוכרת את כל השורות בעל פה,” אמרתי.
“והיי סקול מיוזיקול?” הוא קרא את המילים שהיו כתובות על המסך. “וקאמפ רוק?”
“השירים מהסרטים האלה לעולם לא יימאסו עליי. אני, לוסי ויסמין עדיין עושות מסיבות פיג’מות מדי פעם ושרות קריוקי. השיר המועדף עליי הוא השיר של גבריאלה כשהיא וטרוי נפרדו בסרט השני,” אמרתי. “טוב, אם היית מבקש ממני להראות לך מה אני אוהבת לשמוע לפני חודש, אז כנראה היו שירים אחרים ברשימה. פשוט עכשיו אני מאוד בקטע של שירים מערוץ דיסני.”
ציפיתי לראות הבעה מזועזעת על פניו, אבל במקום זאת הוא הנהן והביט שוב ברשימה.
“את יודעת מה זה אומר, נכון?” הוא שאל ואני הנדתי בראשי.
הוא הביט בי ברצינות, שלרגע אחד חששתי לשמוע מה רצה לומר, אך אז חיוך קטן התפשט על שפתיו. “זה אומר שעכשיו אני חייב לשמוע אותך שרה את השיר הזה.”
“מה?” שאלתי כשהוא מסר לי חזרה את הטלפון. “אתה לא רציני.”
“אני מאוד רציני,” הוא אמר. “שאני אוותר על הזדמנות לשמוע אותך מבצעת ביצוע מרגש לשיר הזה?”
צחקתי. “אני חייבת להודות שחשבתי שתגיב אחרת.”
“במשפחה שלי יש לי רק בנות דודות ויש לי אחות קטנה בכיתה ד’, את באמת חושבת שאני לא אכיר את השירים האלה?” הוא שאל. “למרות שאני חייב שלא להסכים איתך בנושא השירים. אני לא אומר שאהבתי את הסרטים, אבל אם את כבר בוחרת שיר, אז השיר של טרוי וגבריאלה בסוף של הסרט הראשון הוא השיר הכי טוב.”
“מי היה מאמין שאני אי פעם אקיים איתך את השיחה הזאת,” אמרתי ובקושי רב סגרתי את פי שהיה פעור עד כה מכך שגיליתי שגבריאל ראה לא פחות סרטי דיסני ממני, זה גרם לי לראות אותו באור אחר לגמרי. “זה כאילו אני מגלה אותך מחדש.”
“את גם לא צריכה להגזים, מריפוזה,” הוא אמר וניסה לשמור על הבעה רצינית על פניו, אך אותו חיוך עוד לא ירד לגמרי מפניו.
“אתה יודע מה זה אומר?” אמרתי ונראה כי הוא ידע מה עמדתי לומר, אך הוא עדיין שיתף איתי פעולה.
“לא,” הוא ענה. “מה זה אומר?”
“זה אומר שאנחנו חייבים לעשות מרתון של סרטי דיסני כמובן,” אמרתי. “נוכל להיפגש אחרי הלימודים או משהו ולצפות בסרטים. אני גם מכירה את כל המקומות בהם סבתא שלי מחביאה חטיפים, אז אני אוכל לדאוג לנו לכיבוד,” אמרתי. הייתי שמחה כל כך מכך שהייתה לי הסחת דעת ומשהו אחר לחשוב עליו, לפחות אם זה רק לדקות הקרובות.
“מקומות מחבוא?” הוא שאל ואני הנהנתי.
“היא תמיד קונה הרבה חטיפים ושמה אותם או בארון הלבן שליד המיקרו, או בארון הקטן שמתחת לספרייה של סבא שלי או במחסן שליד האמבטיה,” אמרתי והוא גיחך.
“למה אז היא שמה את החטיפים שם אם את כבר גילית את המקומות האלה?”
“אה, זה בגלל שאימא שלי ודודה שלי לא מאמינות באכילה של חטיפים והן כעסו עליה כל פעם שהיא קנתה לנו חטיפים, אבל סבתא שלי מאמינה שמותר לאכול חטיפים מדי פעם. אז יש לי, לאח שלי ולבני דודים שלי מן הסכם כזה עם סבתא שלי שכולנו יודעים איפה היא מסתירה את החטיפים ואנחנו פשוט לא מספרים על זה לדודות שלנו או לסבא שלי, כי לו באמת אסור לאכול חטיפים. כשאני חושבת על זה, השיטה הזו מנעה מלא ויכוחים מיותרים במשפחה שלנו,” אמרתי במהירות.
לא הבנתי למה גבריאל לא אמר כלום, אך כשהסתובבתי להביט בו, ראיתי כי הוא כבר הסתכל עליי.
“מה?” שאלתי במבוכה. “דיברתי יותר מדי?”
“לא, פשוט כיף לי לדבר איתך,” הוא אמר בשקט, יותר מדי בשקט. כאילו הוא בעצמו היה מופתע מהמילים שיצאו מפיו.
“קרה משהו?” הוא שאל אותי. “היית שקטה מאוד באוטובוס הבוקר, שקטה כל כך שזה אפילו הדאיג אותי קצת.”
“לא קרה כלום,” אמרתי מבלי לנסות אפילו להישמע משכנעת.
“את בטוחה?” הוא שאל וחיפש אחר מבטי. “כי אתמול רוזי אמרה לי שהיא ראתה אותך חוזרת הבייתה עם עיניים נפוחות. קרה משהו אתמול בהצגת עבודות?” הוא שאל, אך לפי הקול היציב והבטוח שלו, ידעתי שזאת לא באמת הייתה שאלה, אלא עובדה שזרק לאוויר.
“אני לא רוצה לדבר על זה,” אמרתי והסטתי את מבטי כשנזכרתי שוב בדבריו של שיין יורק ובמבוכה שחשתי כשהייתי צריכה לעמוד מול כולם בזמן שאמר את דעתו על הרישומים שלי.
“אני אבין אם לא תרצי לדבר על זה,” הוא אמר בזמן שאני הבטתי בקרקע הרטובה ובעלים הצהובים שעוד נותרו על הקרקע לאחר שנפלו מהעצים. “אבל אם את כן מחפשת מישהו לדבר איתו, אז אני רוצה שתדעי שאני תמיד כאן בכדי להקשיב.”
מבטי נדד לעבר התלמידים שחלפו על פנינו, היה קשה שלא לשמוע את קולותיהם.
“אולי נוכל לדבר יותר מאוחר אחרי הלימודים, ברוגע,” הציע גבריאל, הוא כנראה שיער שבגלל הרעש סביב התקשיתי לדבר על הנושא.
פתחתי את פי ואז סגרתי אותו לפני שעניתי לבסוף. “אני לא יכולה היום,” אמרתי. “אני שומרת היום על בת דודה שלי, והיא כנראה תישאר אצל סבא וסבתא שלי עד מאוחר.”
“הבנתי,” הוא ענה.
מצד אחד, חשתי הקלה כי הייתה לי סיבה שבגללה לא יכולתי לקיים איתו את השיחה הזאת, אבל מצד שני, סמכתי על גבריאל והאמנתי שאולי שיחה איתו תוכל לגרום לי להרגיש טוב יותר. אומנם אף פעם לא דיברנו על נושאים רציניים במיוחד, אבל איכשהו הייתה לי הרגשה שכדאי לי לשמוע את דעתו. אולי דווקא בגלל שהייתה לו נקודת מבט קצת אחרת, נקודת מבט של מישהו מבחוץ שלא עוסק באומנות או מבלה איתי ימים שלמים בסטודיו.
“אבל תודה לך בכל זאת,” אמרתי. הרגשתי צורך להראות לו כמה הערכתי את החברות עמו, שגם אם לבסוף לא אצליח לדבר על מה שהדאיג אותי או להביע את מה שהרגשתי, עדיין הערכתי את הרצון שלו לעזור לי.
“היי, גבריאל, אתה בא?” אחד מחבריו של גבריאל קרא לו. הוא הביט מעבר לכתפו ואז חזר להסתכל עליי.
“אני מניח שנדבר יותר מאוחר,” הוא אמר לי ואני הנהנתי.
“נדבר,” אמרתי לפני שהוא התרחק ממני. צפיתי בו מתרחק ונאנחתי לפני שגם אני הלכתי לעבר הכיתה שלי.
יום הלימודים אבל לאט, אבל אני מניחה שלא משנה כמה מהר הוא היה עובר, עדיין הייתי מרגישה שהזמן עובר לאט מדי, כי כל מה שרציתי היה להגיע הבייתה.
ברגע שפתחתי את הדלת לבית, קיבלה את פניי אימא שלי שאחזה בידה בשתי שקיות גדולות שהיו מלאות בבגדים.
“אימא, מה את עושה?” שאלתי כשהניחה את השקיות על הרצפה לצד הדלת.
“החלטתי לעשות סדר בארונות, עברתי כבר על הארון של יונתן, מה את אומרת שנעבור גם על הארון שלך עכשיו?” היא שאלה. כמובן שאם אימא שלי מקבלת יום חופש מהעבודה היא לא תנצל אותו בכדי לנוח ולהירגע, הו לא, היא תנקה ותכבס ואפילו תמיין את הבגדים בארונות לפי צבעים אם היא תרגיש שיש בכך צורך. הבעיה היחידה היא שאחרי זה בסוף היום היא הייתה מתלוננת שהיא לא נחה מספיק ושהיום עבר לה מהר מדי. בעיה נוספת הייתה שהיא ציפתה מכולם להתאים את עצמם ללוז שלפיו היא סידרה. ראיתי שהיא כבר הייתה בשוונג ושהיא לבשה בגדים נוחים ואספה את שיערה בקליפס, היא הייתה יותר ממוכנה להמשיך את הסדר שהתחילה לעשות.
“אימא, אני הייתי שמחה לשתף פעולה ולסדר את הארון שלי, אבל עוד מעט אמילי מגיעה ואני הבטחתי שאני אשמור עליה, ואני רוצה להספיק לסדר את החדר שלי מהר לפני שהיא תגיע,” אמרתי וצעדתי לכיוון המדרגות.
“מתוקה, אז אני רק צריכה שתשימי לב ששמתי לך קופסא על המיטה. סבתא שלך עזרה לי לעבור על הארונות ומצאנו קופסא עם הרבה ציורים שלך שסבתא שלך מצאה,” היא אמרה. “אין צורך שתמהרי לעבור על זה, אבל אחרי שאמילי תלך, כדאי שתבדקי אם יש משהו שאת רוצה לשמור לפני שנשים את כל הדברים במחסן.”
“בסדר,” אמרתי ועליתי במדרגות לכיוון החדר שלי. למרות שיצאתי בחיפזון מהבית הבוקר ולא הספקתי לסדר שום דבר, החדר היה נקי ומסודר, אפילו המצעים שעל המיטה היו מונחים במסודר והפיג’מה שלי הייתה מקופלת יפה על המצעים שלי. הנחתי שלאימא שלי היה חלק בזה. הנחתי את התיק על הכיסא לפני שהתיישבתי על המיטה ולקחתי את הקופסא הפשוטה שהייתה מונחת עליה. הנחתי אותה על רגליי ופתחתי אותה. מיד חיוך עלה על פניי כשהבחנתי בניירות הרבים שהיו בתוכה. אני מודה שהייתי בן אדם נוסטלגי, הייתי מסוגלת לשמוע שירים ישנים רק בכדי להיזכר בזמנים של פעם, ובעיניי הסרטים הטובים ביותר היו אלה משנות התשעים או תחילת שנות האלפיים, וכשהיינו עושים סדר פסח בבית היה לוקח לי כמה שעות יותר מכולם לעבור על כל הדברים שלי. הייתי עוצרת כל פעם שהייתי מוצאת אלבום עם תמונות ישנות או חפצים ששכחתי שבכלל שמרתי, כמו הטמגוצ’י שקיבלתי בכיתה א’ או הצעצוע ממקדונאלדס, מהתקופה שהצעצועים עוד היו באמת שווים. הוצאתי את אחד מהדפים בו היה ציור שבו ניסיתי לצייר את דיימון מיומני הערפד. כשציירתי את הציור אז, הייתי כל כך גאה בו והייתי בטוחה שזה הציור הכי טוב בעולם, אבל עכשיו הוא רק גרם לי לחייך. הראש בציור היה הרבה יותר מדי גדול והוא נראה יותר כמו דמות מאיזה סרט מצויר מאשר בן אדם אמיתי. לאחר מכן התחלתי לעבור על שאר הציורים. אני אל יודעת איך, אבל זכרתי כל אחד מהם. פתאום כשהבטתי בהם, נזכרתי בכל הפעמים בהן אני ויסמין נהגנו לצייר בגג, היה אפילו ציור של סבתא שלי שבו כתבתי לה הקדשה. אני לא זוכרת באיזה יום ציירתי אותה, אבל זכרתי שזה היה יום שמשי, יום טוב ופשוט. אני מודה שהייתי עוד צריכה לעבוד על הטכניקה שלי אז, אבל בתמונה היה בדיוק את אותו סגנון לבוש שלה כמו היום וחיוך היה מרוח על שפתיה. בניגוד לשאר הציורים שמצאתי, הנחתי את הציור שלה על המיטה בכדי שאוכל להראות לה אחר כך.
“אליה!” נשמע קולה של אמילי ואני חייכתי כשהיא רצה לעברי ולפני שהספקתי לזוז, היא כבר קפצה עליי ועטפה אותי בזרועותיה. עם הילדה הזאת תמיד הייתי צריכה להיות עירנית ומוכנה לכל דבר, לפני שבועיים היא התפרצה לחדר שלי וזרקה עליי נצנצים, מה שהיא כינתה אז “אבקת קסמים”. אני אפילו לא אתחיל לתאר כמה היא התאכזבה כשראתה שלא הצלחתי לעוף למרות שכל הגוף שלי היה מכוסה בנצנצים.
“אז במה את רוצה לשחק היום?” שאלתי אותה. היא חייכה חיוך שובב ואז הניחה את ידיה על עיניי בכדי לסמן לי לעצום אותן. עשיתי את מה שביקשה וחיכיתי עד שהרגשתי אותה מניחה משהו על רגליי. פקחתי את עיניי וצחקקתי כשראיתי את מיכל בועות הסבון שהביאה לי.
“אני רוצה שנשחק בגג ושאת תפריחי בועות סבון ואני אנסה לפוצץ כמה שיותר!” היא קראה ואז אחזה בידי כשראתה שעדיין ישבתי על המיטה. סגרתי את הקופסא וקמתי ממקומי לפני שהלכתי אחריה לעבר הגג.
היא מיד רצה לחלק בגג שבו היה הקיר שהפריד בינינו לבין הגג של השכנים והתחילה לרוץ.
“נו כבר, אליה, את ממש איטית,” היא עשתה פרצוץ חמוץ ושילבה את ידיה. בדקתי לרגע אם הרצפה הייתה יבשה לפני שהתיישבתי צמוד לקיר והתחלתי להפריח את הבועות. הן הסתחררו באוויר כשאמילי רצה ביניהן והרימה את ידיה באוויר בעודה מנסה לפוצץ כמה שיותר.
בזמן שהיא רצה היא סיפרה לי על היום שלה בגן ועל הסרט של בארבי שהיא ראתה אתמול בערב.
אני יודעת שהיא התלהבה מבועות סבון, אבל הייתי בטוחה שכמו כל הדברים שהתלהבה מהם בהתחלה, היא תאבד עניין באיזושהי נקודה ותבקש שנעשה משהו אחר, אך היא רק המשיכה לרוץ ברחבי הגג, בדיוק באותן אנרגיות כמו שהיו לה כשרק התחילה.
אז שמעתי את קול הנביחות המוכר של מרטין, וגם אמילי כנראה שמעה את הנביחות שלו, כי היא הפסיקה לרוץ אחרי הבועות, ובמקום זאת רצה לכיווני וחיבקה אותי חזק כאילו ראתה הרגע מפלצת.
“אימאל’ה אליה, יש כאן כלב מפחיד,” היא אמרה והחביאה את ראשה בחיקי.
“הוא לא מפחיד,” ליטפתי את שיערה. “את היית רוצה לראות אותו?”
היא הרימה את ראשה והביטה בי בעיניה הגדולות, “את לא מפחדת?”
“אין לי שום סיבה לפחד, וגם לך אין,” אמרתי. קמתי מהרצפה והרמתי אותה בזמן שהיא חיבקה אותי ונצמדה לגופי כמה שיכלה. הצבעתי לה על מרטין שהתרוצץ בגג ונבח על היונים שהלכו על הרצפה. ברגע שהבחינו בו הן התעופפו והוא המשיך לנבוח עליהן עד שהן התרחקו מספיק.
“רואה, הוא לא עושה כלום,” אמרתי. “הוא לא יכול לפגוע בך.”
“אז למה אימא אמרה שהיא לא יכולה להביא לנו כלב הבייתה כי זאת חיה שאי אפשר לגדל לבד?” היא שאלה ואני צחקתי. לא התכוונתי לגלות לה שאימא שלה פשוט פחדה מחיות, ושאם היא תראה כלב מסתובב חופשי בבית שלה היא כנראה תתעלף.
“כדאי שתדברי על זה עם אימא שלך,” אמרתי. היא התחילה לקרוא לכלב ולדבר אליו, ובזמן שעשתה זאת, אני עברתי להסתכל בחלון החדר של גבריאל. החלון היה פתוח, מה שלא הפתיע אותי. גם אם היה יורד מבול בחוץ, הוא כנראה עדיין היה משאיר את החלון ככה, סתם בשביל לראות אם באיזושהי נקודה הקור יפריע לו.
לרגע חשבתי על כמה זה לא חכם שעמדתי ופשוט בהיתי בחלון שלו, כי הוא הרי בטוח גם כבר הגיע הבייתה ומבלה בחדרו עכשיו, אבל עד שכבר הספקתי לחשוב על זה, דמותו הופיעה מבעד לחלון והוא הבחין בי. נופפתי לעברו בידי. דמותו נעלמה מהחדר ותוך כמה שניות, כבר שמעתי דלת נפתחת. הוא צעד לכיווננו וגיחך כשהסתכל עליי מרימה את אמילי. שיערו היה רטוב והוא לבש חולצה קצרה ומכנסי טרנינג. אני אף פעם לא אבין למה משחררים את תלמידי ביולוגיה מוקדם יותר, אולי זה יהיה אחד מהיתרונות אם אפרוש מהמגמה ואחליט ללמוד ביולוגיה, אז אוכל להגיע הבייתה קצת יותר מוקדם וכבר להספיק להיות אחרי מקלחת בשעה הזאת.
“יש כאן כלב!” היא אמרה לגבריאל, כנראה היא חשבה בצורך לעגכן אותו במידה ולא ידע על כך.
הוא הרים את מרטין, שמיד נרגע כשהרגיש שהוא נמצא בין זרועותיו של גבריאל.
“את רוצה ללטף אותו?” הוא שאל ואני הוצאתי את האצבע שלה מפיה והתקרבתי לעברו. היא הזיזה את ידה באיטיות לעבר מרטין עד שהרגישה את פרוותו הנעימה. היא הביטה בי בפה פעור ואז הושיטה גם את ידה השנייה בכדי ללטף אותו. מרטין בהתחלה הזיז את ראשו וניסה להתרחק ממנה, אך כשגילה שהדבר היחיד שעניין אותה היה ללטף אותו, הוא נרגע שוב.
“אני אמילי,” היא הציגה את עצמה בפניי גבריאל והוא חייך אליה.
“אני גבריאל,” הוא אמר.
“גבריאל, אתה יודע שיש לך שיער ממש ארוך?” היא אמרה ואז עיניה נצצו. “אני יכולה לעשות לך תסרוקת?”
הוא גירד את עורפו ואני כחכחתי בגרוני בכדי להסתיר את חיוכי.
“אולי פעם אחרת, אמילי,” אמרתי והיא הזעיפה פנים.
“בסך הכל התכוונתי לעשות לו קוקייה בשביל שהשיער לא ייפול לו על העיניים,” היא אמרה. “את לא צריכה לדאוג, אני לא אתן לו מהסיכות הזוהרות שלי, את יודעת שרק לך אני נותנת לשים אותן.”
“בסדר, את יודעת מה, אני אתן לך לעשות לי תסרוקת,” גבריאל אמר ואני סובבתי את מבטי לעברו בחדות.
“באמת?” שאלתי והוא הנהן ואז חייך לאמילי. הוא הוריד את מרטין חזרה לרצפה, מה שלא מצא חן בעיניו, כי הוא החל לנבוח שוב ולחבק את אחת מרגליו של גבריאל.
אמילי לקחה את אחת מהגומיות הצבעוניות שהיו סביב מפרק כף ידה וגבריאל רכן מעט קדימה בכדי שיהיה לה קל יותר לעשות לו תסרוקת. היא אספה בידיה הקטנות חלק משיערו ואני עזרתי לה לעשות לו קוקו כשלא הצליחה להדק את הגומייה חזק מספיק בכדי שלא תיפול.
זה מושלם,” היא מחאה כפיים ואז קפצה מבין זרועותיה כשראתה את סבתא שלי שעלתה לגג והביאה עימה סלסילה עם פירות חתוכים.
“סבתוש, הבאת לנו אוכל,” אמילי אמרה ורצה לעבר סבתא שלי. “מה עם קינדר?”
“אחרי שתאכלי פירות,” סבתא שלי אמרה וחייכה כשהבחינה בגבריאל.
“אני משערת שאתה גבריאל, אימא שלך לא מפסיקה לדבר עלייך,” סבתא שלי אמרה והוא נאנח והציץ לעברי.
“זה באמת נראה ככה,” הוא אמר. “נעים להכיר אותך, לא הייתה לי עדיין הזדמנות להודות לך על כל האוכל שאת מביאה לנו.”
“אויש, זה באמת שטויות, נער בגילך צריך לאכול הרבה בכדי לגדול, זה גם מה שאני אומרת לנכד שלי,” הוא אמרה ואני צחקתי כשידעתי שהיא התכוונה ספציפית לאח שלי שלא הרבה לאכול מספיק. אז היא הוציאה מכיס מכנסיה שתי אצבעות קינדר, שאחד מהם מסרה לי ואת האצבע השנייה לגבריאל.
“אני אקח את אמילי לאכול למטה, ככה תוכלו לדבר בשקט,” היא חייכה וליטפה את כתפי לפני שהתרחקה מאיתנו. אמילי אחזה בידה ואחרי שסבתא שלי אמרה לה משהו היא החלה לקפץ.
“בואי אליה, סבא הביא פיתה עיראקית,” היא צעקה לעברי אך לא נשארה מספיק זמן בכדי לראות אם התכוונתי לבוא, כי היא כבר ירדה במורד המדרגות. סבתא שלי ירדה אחריה, ואני וגבריאל נותרנו לבדנו.
האמת, זו הייתה הצעה די מפתה לשבת בסלון ולאכול עם כולם פיתה עיראקית שסבא הביא משוק התקווה. אני ביליתי כל כך הרבה זמן בילדות שלי בשוק הזה, אבל עם כמה שהתלהבתי מהדוכנים של הדגים או של הירקות, אני תמיד חיכיתי שבסוף הסיבוב שלי עם סבא שלי נלך לקנות פיתה עיראקית.
” אתה יודע שאם סבתא שלי הביאה לך קינדר, אז זה סימן שהיא מחבבת אותך?” שאלתי והוא גיחך.
“חשבתי שהסימן הוא שהיא לקחה את בת דודה שלך והשאירה אותך כאן איתי לבד,” הוא אמר ואני הנדתי בראשי.
“לא, היא פשוט מכירה את בת דודה שלי טוב ויודעת שהיא צורכת הרבה אוכל,” גיחכתי. “לסבתא שלי לא ממש משנה עם מי אני מסתובבת, היא סומכת עליי, אבל אם היה מדובר בסבא שלי…הוא לא היה מוריד מאיתנו את העיניים ומוודא שאנחנו נשארים רחוק זה מזה.”
כשהעברתי את מבטי על שיערו הוא נאנח. “אני נראה ממש מגוחך, אה?”
“לא, התספורת הזאת דווקא מחמיאה לך, אתה נראה חמוד ככה,” אמרתי והוא הסמיק קלות.
“אנחנו יכולים אולי לדבר?” שאלתי אותו בשקט. “אבל לא ככה, לא כשאתה נמצא בצד השני וכשקיר מפריד בינינו, זה מוזר לנסות לדבר ככה.”
“עד עכשיו זה עבד לנו מצוין,” הוא אמר אבל אז הנהן. לפני שהספקתי להבין מה הוא עושה, הוא כבר הזדקף במקומו והניח את שתי ידיו על החלק העליון של הקיר בכדי שיוכל לקפוץ לצד של הגג של סבא וסבתא שלי. בגלל שהקיר היה נמוך יחסית ובערך הגיע עד גובה מותניי, זה לא היה קשה לקפוץ לצד השני, אבל אני מעולם לא חשבתי לנסות אפילו לעשות את זה. פלטתי צחקוק כשהוא נעמד מולי והוא הרים את אחת מגבותיו.
“לא אמרת שאת רוצה לדבר?”
“אני התכוונתי שאני ארד למטה ואבוא לבית שלך או שאתה תוכל לבוא לכאן. לא ציפיתי שתקפוץ ככה,” אמרתי ועצמתי את עיניי לרגע בכדי לנסות להתרכז במה שרציתי לומר לפני כן. הוא עמד הרבה יותר מדי קרוב אליי, והריח הנעים שלו הסיח את דעתי לרגע.
“כדאי…כדאי שנישב,” הצעתי והתיישבתי על הרצפה שוב. הוא גיחך, אך לא אמר כלום והתיישב לידי גם כן. שיחקתי עם אצבעותיי כשניסיתי לחשוב מה בדיוק לומר, אך אז הוא הניח את כף ידו על זוג ידיי בכדי שאסתכל עליו. ידו הייתה חמה, הרבה יותר חמה מהידיים שלי שכנראה היו קפואות.
“את יודעת שאת לא חייבת לספר לי משהו אם את לא רוצה, נכון?” הוא אמר באיטיות. “אני בסך הכל רוצה לעזור לך ו-”
“אני חושבת לפרוש מהמגמה,” אמרתי מיד והוא השתתק. הייתי יכולה לספר לו את כל הסיפור מההתחלה לפני שהתכוונתי להטיח בו את המידע הזה, אבל המילים פשוט נפלטו מפי. הוא לא אמר דבר ורק הביט בי.
“אתמול…אתמול בהצגה של העבודות קיבלתי ביקורת חריפה מאומן מוכר, בעיקרון הוא אמר שהעבודות שלי לא טובות מספיק, שהרישומים שלי חסרי רגש ושלא הצלחתי לספר סיפור. כשחזרתי הבייתה אחר כך דיברתי עם יסמין וחשבתי על כל התקופה האחרונה, והבנתי שאולי הדבר הנכון עבורי הוא לעשות הפסקה ואולי אפילו לפרוש מהמגמה.”
“איזה סיפור בדיוק ציפו ממך לספר?” הוא שאל.
“את הסיפור שלי. המורה רצתה שנצייר משהו שמראה מי אנחנו ומספר את הסיפור שלנו, וברור לי הרי שאין דבר כזה אומן שלא מצליח לספר סיפור או אומן שלא יודע להעביר רגש ביצירות שלו. אני נכשלתי בתור ציירת ויותר גרוע מזה, אני אפילו שכחתי ליהנות מכל התהליך של הציור.”
“אז מה כן הסיפור שלך?” הוא שאל ואני משכתי בכתפיי.
“אני לא יודעת,” אמרתי.
“בטח שאת יודעת,” הוא אמר. “את פשוט לא צריכה לחשוב על זה יותר מדי.”
“מה אם אין לי משהו מעניין מספיק לספר?” שאלתי. “מה אם אף אחד לא באמת רוצה לשמוע מה יש לי לספר?”
“אני רוצה לשמוע,” הוא אמר. “אז הנה, כבר יש לך בן אדם אחד שתומך בך.”
“באמת?” שאלתי בשקט.
“את לא נכשלת בתור ציירת, אליה,” הוא אמר. “את עובדת קשה ויש לך המון אמביציה, אני לא הייתי קורא לה כישלון. מותר לך לקחת הפסקה וזה שאת אומנית לא אומר שכל ציור שתציירי יהיה יצירת מופת.”
“יש לי שאלה, למה התחלת לצייר מלכתחילה?” הוא שאל. “מה משך אותך לעולם האומנות?”
“מוזיאון הלובר,” אמרתי מיד וחיוך עלה על פניי כשנזכרתי בביקור במוזיאון. “כשהייתי בערך בת שבע, טסתי עם ההורים שלי לצרפת. אח שלי אז היה חולה ממש לפני הטיול, אז הוא נשאר בארץ וזה נעשה מן טיול שלי לבד עם ההורים. זה היה טיול קצר יחסית, של כמה ימים, ויום אחד אימא שלי הציעה שנלך לבקר במוזיאון הלובר כי היא רצתה לראות את המונה ליזה. אני חושבת שהיא ואבא שלי ציפו שאשתעמם מהר ושתוך כמה שעות כבר נעזוב את המוזיאון, אבל אני לא רציתי ללכת משם. אני זוכרת שבכל חלל שנכנסנו אליו הייתי מביטה בציורים ותוהה לעצמי איך זה אפשרי ליצור משהו יפה כל כך באמצעות צבעים.”
“ואת היית רק בת שבע?” הוא גיחך ואני חייכתי.
“עוד לפני זה הייתי אוהבת לצייר, אבל הציורים שהייתי עושה אז היו ציורים עם טושים וצבעים בגן כשנתנו לנו זמן חופשי לשחק או שסתם הייתי מציירת בזמן שסבתא שלי שמרה עליי ועל אחי הקטן. הציורים שראיתי במוזיאון גרמו לי לראות הכל בנקודת מבט שונה לחלוטין. רציתי גם ליצור משהו כזה, רציתי ללמוד איך לצייר ברמה כזאת. ההורים שלי ניסו לשכנע אותי ללכת חזרה למלון כי כבר נעשה מאוחר, אבל אני רציתי להישאר שם. הרגשתי כמו במין ממלכה קסומה שהייתה מורכבת מצבעים ודמויות מסקרנות. אחרי שחזרנו לארץ המשכתי לצייר, וביקשתי מאימא שלי שתרשום אותי לחוג ציור בכדי שאוכל ללמוד לצייר באופן מקצועי יותר,” אמרתי. “ואני אהבתי את זה, אני באמת אהבתי לצייר כבר אז. גם אם היו לי טעויות וציורים מזעזעים, אני עדיין אהבתי את זה, נהניתי באמת ובתמים מהתהליך של הציור, גם אם התוצאה לא הייתה טובה כמו שציפיתי.”
הוא חייך. “אני יכול לדמיין את זה, את יודעת. אותך כילדה קטנה שמתרוצצת לה עם ידיים מכוסות בצבע בחדר מלא בציורים.”
“אני חלקתי אז חדר עם אחי הקטן, אז בחלק אחד של החדר היו תלויים ציורים על הקיר ובחלק השני היו ערימות של דמויות מלגו שהוא הרכיב,” אמרתי. “אבל חוץ מזה, מה שאתה אומר הוא די מדויק,” אמרתי.
“מתי את מתכננת להודיע אם תפרשי או לא?” הוא שאל.
“אני מקווה שעד שבוע הבא כבר אגיע להחלטה,” עניתי והוא הנהן.
“את עושה משהו ביום שבת?” הוא שאל ואני צמצמתי את עיניי כשניסיתי לחשוב אם היה מבחן או עבודה שהייתי צריכה להגיש.
“לא,” עניתי.
“אז תהיי מוכנה ביום שבת בצהריים, יש משהו שאני רוצה להראות לך.”
“מה אתה רוצה להראות לי?” שאלתי כשהבחנתי בחיוך השובבי שלו.
“את תגלי ביום שבת, מריפוזה,” הוא אמר.

צבעים- פרק 14
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
41 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך