צבעים- פרק 15

shira_19 06/01/2021 129 צפיות 2 תגובות

בהמשך השבוע יצא לי לחשוב עוד על אותו ביקור במוזיאון הלובר. במגמה שלנו נהגו לקחת אותנו להרבה ביקורים במוזיאונים, בשביל ללמד אותנו על אומנים, ובכדי שאולי נקבל עוד מוטיבציה והשראה מכך שנראה יצירות רבות מוצגות במוזיאון. לא יכולתי להתווכח עם העובדה הזאת, אומנם אחרי כל כך הרבה טיולים במוזיאון תל אביב כבר הכרתי את המבנה של המוזיאון בע”פ וזיהיתי את רוב היצירות שהיו מוצגות בו, אבל זה עדיין לא עצר בעדי מלבקר בו עוד פעמים רבות. בעבר אני, לוסי ויסמין דיברנו על זה שנלך לטיול שיכלול סיורים במוזיאונים ותערוכות שונות במדינה שנבחר. יסמין הציעה שנטוס להולנד, שם נוכל לבקר במוזיאון של ואן גוך ולראות ציורים של רמברנדט. לוסי הציעה שנטוס לפירנצה, שם נוכל לראות את הפסל של דויד של מיכאלאנג’לו, ואני דווקא חשבתי לטוס לרומא ולבקר בוותיקן. שמעתי סיפורים של אנשים במגמה שיצא להם לבקר שם, על הפסלים והיצירות שמוצגות שם, ובמיוחד על הקפלה הסיסטינית. לא משנה אם אמשיך עם האומנות שלי או אם בעתיד אבחר לעבוד במקצוע אחר לחלוטין, עדיין קיוויתי שיצא לי לבקר בכל המקומות האלה בעתיד.
ביום שבת בצהריים, מצאתי את עצמי יושבת בסלון לצד סבא שלי. על השולחן בסלון עוד נותרו כמה צלחות עם כוסות קפה הפוכות של דודה ואימא שלי. אני לא יודעת אם מה שסבא שלי קרא להן בקפה היה נכון או אם הוא סתם עובד עליהן ומספר להן דברים שהוא ממציא באותו הרגע בראש, אבל הנחתי שלעולם לא אדע, אני לא מתכוונת לשתות קפה, גם אם זה אומר שלעולם לא אחווה את כל החוויה הזאת של קריאה בקפה.
סבא שלי אחז בעיתון ואני סקרתי את התשבץ שהוא ניסה לפתור. האישיות של סבא שלי בהחלט הייתה מעניינת. היו ימים בהם ראה קרבות איגרוף בטלוויזיה או סרטי אקשן שטום קרוז כיכב בהם, אבל בימים אחרים הוא היה שם את המשקפיים הגדולות שלו ופותר תשחצים או קורא ספרים עבים למדיי. אני אפילו לא אתחיל לדבר על כך שידע כל כך הרבה פסוקים מהתנ”ך בעל פה וכל שבוע כשהיה חוזר מבית הכנסת הוא היה מספר לכל הנכדים על פרשת השבוע. אולי בגלל זה היה לו קל כל כך לפתור תשחצים. היו לו תחומי עניין שונים ומגוונים, כך שלא משנה איזה הגדרות היו בתשחץ הוא ידע למלא כמעט את כל המשבצות, חוץ מהסלבס שהיו בתמונה, זה כבר היה התפקיד שלי. צחקקתי כשגם היום הוא קרא לי לבוא ולומר לו מיהם האנשים בתמונות. אני הכרתי סלבס, בערך, אני לא באמת הייתה מעריצה של מדיה חברתית וגם לא צפיתי בחדשות הבידור כמו אימא שלי, אבל השתדלתי תמיד לעשות כמיטב יכולתי בכדי לעזור לסבא שלי לסיים את התשחצים שלו.
“מרלין מונרו?” הוא שאל וקירב את העיתון לפניו בזמן שצימצם את עיניו בעודו מביט בדמותה המוכרת. “את בטוחה שזאת מרלין מונרו?”
“אני בטוחה, סבא,” גיחכתי והוא נאנח אבל לא התווכח יותר מדי ורשם את האותיות על הנייר כמו שאייתתי לו אותן.
אחרי זמן קצר שבו הספקתי לומר לסבא שלי את שמותיהם של כמעט כל האנשים שנראו בתמונות, נשמעה דפיקה על הדלת. התקרבתי לדלת, וכשראיתי בעינית את דמותו של גבריאל, סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת.
“היי, מריפוזה,” הוא אמר. “את מוכנה?”
“כן, אני רק אנעל את המגפיים שלי,” אמרתי והלכתי לעבר המדרגות בכדי לקחת את זוג המגפיים שהנחתי שם.
“אתה יכול להיכנס בינתיים,” צעקתי לו כשראיתי שהוא עדיין עמד במפתן הדלת וחיכה.
“מה אתה עושה שם בחוץ? תיכנס, איבני,” אמר סבא שלי כשהרים את ראשו מהעיתון ושם לב לגבריאל. בהיסוס קל הוא הנהן וסגר אחריו את הדלת לאחר שנכנס פנימה. הוא התיישב על הספה שעליה סבתא שלי בדרך כלל הייתה יושבת. הוא זז מעט כשאני עברתי ליד השולחן והתיישבתי לידו כשבידיי היו המגפיים השחורות שלי.
“מי אתה?” שאל סבא שלי והניח את העיתון על ברכיו בזמן שסקר את פניו של גבריאל.
“אני גבריאל,” הוא אמר, “אני השכן בדירה שמולכם, אני לומד עם אליה בבית ספר.”
“אה,” סבא שלי אמר ואז לגם מכוס הקפה השחור שהכנתי לו מקודם. “אשתי סיפרה לי שאתם עושים חנוכת בית שבוע הבא.”
“כן, לקח לנו קצת זמן לארגן הכל, ואמא שלי דאגה שלא יהיה נוח לאנשים להגיע במזג האוויר הזה, אבל זה יהיה אירוע מצומצם יחסית,” הוא אמר ואז הציץ לעברי. “אנחנו כמובן נשמח אם תוכלו להגיע.”
“אנחנו נגיע,” אמר סבא שלי. היה מעניין לחשוב על הסיבות שבגללן אנשים במשפחה שלי הלכו לאירועים כאלה. ידעתי שסבא שלי לא אהב לצאת יותר מדי מהבית, אבל בראש שלו הוא דאג שאולי לא יהיו מספיק אנשים למניין בחנוכת הבית ולכן הוא החליט ללכת. סבתא שלי הייתה ההפך הגמור ממנו, ואני בטוחה שהיא לא רק תבוא, היא גם תביא איתה אוכל שבישלה. אמא שלי תבוא כי סבתא שלי הולכת, ואבא שלי יבוא גם כי הוא ישמע שיש שם אוכל. פתאום הבנתי כמה פוטנציאל היה לכך שיספרו עליי סיפורים מביכים לשכנים, סיפורים שבסוף גם יגיעו לאוזניו של גבריאל. העדפתי שלא לחשוב על זה יותר מדי עכשיו, נגיע לגשר ואז נחצה אותו.
“טוב, סבא, אנחנו צריכים ללכת,” אמרתי וקמתי מהספה יחד עם גבריאל.
“לאן את הולכת?” הוא שאל אותי ואז הביט לרגע בגשם הסוער שנראה בחוץ. “את לא יכולה לצאת במזג האוויר הזה.”
“אנחנו לא יוצאים החוצה, אנחנו נהיה בבית שלי,” אמר גבריאל.
“לכמה זמן את תהיי שם?” סבא שלי שאל אותי. “רגע, אתם תהיו שם רק שניכם לבד?”
“סבא…” מלמלתי. הרגשתי את עורי מתחמם קלות. “אני לא אתעכב להרבה זמן, אתה לא צריך לדאוג.”
“בסדר,” אמר סבא שלי, אך היה ברור מהטון שבו אמר את הדברים ומהמבט החשדן שבעיניו, שהוא לא היה מרוצה מכך שהנכדה שלו הולכת לבית של בחור שהוא לא מכיר.
“היה נעים להכיר אותך,” אמר גבריאל ופתח את הדלת.
אני ניגשתי לעבר סבא שלי וחיבקתי אותו כמו שתמיד הייתי עושה כשבאתי ויצאתי מהבית, אבל לפני שהתרחקתי הוא אחז בידי.
“אליה, את יוצאת עם הבחור הזה?” הוא שאל ואני בטוחה שהיה ניתן לראות סומק קל על לחיי.
“לא, סבא,” אמרתי והבטתי לרגע אחורה בכדי לוודא שגבריאל לא שמע אותו. “אני מבטיחה שאם הייתי יוצאת אם מישהו אתה היית יודע.”
הוא כנראה לא היה הראשון שהייתי מספרת לו, אבל כמובן שהוא היה יודע, בשלב כלשהו של מערכת היחסים. אחרי שאני אהיה בטוחה מספיק בקשר בכדי להזמין את הבחור לארוחת ערב אצל סבא וסבתא שלי.
“בסדר,” הוא אמר ואני נרגעתי כשראיתי אותו מחייך שוב.
“כשאני אחזור אני אעזור לך לסיים את התשחץ,” הבטחתי לפני שהלכתי גם אני לעבר הדלת וסגרתי אותה אחריי.
“אני חייב להתוודות על משהו,” אמר גבריאל. “אני לא אמרתי את כל האמת לסבא שלך. אנחנו אומנם לא נהיה לבד בבית, אבל ההורים שלי הלכו לבקר חברים שלהם, אז רק רוז נמצאת בבית.”
“אז למה לא פשוט אמרת את זה ככה?” גיחכתי. “הוא עדיין היה מרשה לי לבוא איתך.”
“כי כבר היה לו מבט כזה בעיניים, כאילו הוא חושש שאני עוד איזה בחור שאולי יפגע בנכדה שלו.”
“אתה לא עוד איזה בחור, אף פעם לא יצא לי להציג אף אחד בפניי סבא שלי,” אמרתי ואז הנחתי את ידי על כתפו. “ואתה יכול להירגע, אני בטוחה שכשיצא לו להכיר אותך קצת יותר, הוא יבין שאתה בחור טוב ושאין לך שום כוונות זנודיות או כל דבר אחר שאתה מדמיין שאולי עובר לו בראש כרגע.”
לא חשבתי שגבריאל הוא מסוג האנשים שאכפת להם מה אחרים חושבים עליהם, אבל משום מה אהבתי לראות כמה הוא דאג ממה שסבא שלי עלול לחשוב עליו.
“למה לא סיפרת לי שהמשפחה שלך עושה חנוכת בית?” שאלתי בשקט.
“אימא שלי דיברה איתי על זה רק לפני כמה ימים, ואני חשבתי לספר לך על זה היום כשניפגש,” הוא אמר ואז הזיז את ראשו מעט הצידה כשסקר את פניי. “לא באמת חשבת שאני לא אזמין אותך, נכון?”
שילבתי את זרועותיי והבטתי הצידה בכדי להתחמק ממבטו הבוחן.
הוא צחק ואחז בידי כשהוביל אותי לדלת. הבטתי בידינו השלובות ואז בחיוך השובב שחזר לפניו.
“מה אתה מתכנן, גבריאל דה לאון?” שאלתי והוא נעצר לצד הדלת. הוא עזב את ידי ודחף אותי מעט קדימה בכדי שאעמוד מולה.
“תפתחי את הדלת,” הוא אמר ואני הסתובבתי להביט בו ואז שוב בדלת.
“עכשיו אני קצת מפחדת,” אמרתי ונשכתי את שפתיי לפני שהושטתי את ידי קדימה ופתחתי בזהירות את הדלת. אני לא יודעת אם זה בגלל שהייתי רגילה לחיות עם אח קטן שאהב לעבוד עליי הרבה, אבל כשגבריאל אמר לי לפתוח את הדלת, חלק קטן בי חשד שאולי מדובר במתיחה נוספת.
נכנסתי לתוך הבית בציפייה לדעת מה הוא תכנן, וברגע שנכנסתי פנימה, פערתי את פי לרווחה ולא זזתי. על קירות הבית היו תלויים דפים ובהם דפים שעליהם היו מודפסים ציורים. הציורים עצמם לא היו מודפסים על דף אחד בגדול רגיל, אלא על כל דף היה חלק מהציור, ולכל ציור היו בערך עשרה עד עשרים דפים שהרכיבו אותו, מה שגרם לציורים להיראות בגדול כמעט זהה למציאות. התקרבתי לאחד היצירות שהדביק לקיר ושמתי לב שלצד הדפים שהדביק הוא אפילו הדביק דף קטן שעליו רשם את שם היצירה ואת שם האומן והשנה בה צייר אותה, בדיוק כמו במוזיאון. סקרתי את הסלון שגם בו היו כמה יצירות וכשהסתכלתי לעבר גרם המדרגות, ראיתי שגם שם היו מודבקים כמה דפים קטנים יותר.
הסתובבתי לגבריאל שנשען על הקיר והביט בי. “אתה עשית את כל זה?”
“כשסיפרת לי על הביקור שלך במוזיאון הלובר וכמה השראה קיבלת מהיצירות שם, חשבתי לעצמי שאולי מה שאת צריכה זה להיזכר שוב באותה תחושה. את לא יכולה כרגע לטוס לצרפת, אבל עדיין אפשר להביא את היצירות עד אלייך.”
“איך…” מלמלתי, בזמן שעדיין ניסיתי לבטא באמצעות מילים את מה שחשתי באותו רגע. “מתי הספקת לעשות את כל זה?”
“זה לא היה כזה קשה,” הוא אמר בקלילות כשהתקרב אליי. “ביקשתי מאבא שלי להדפיס לי את כל הדפים האלה בעבודה, למרות שאני חושב שעד עכשיו הוא לא הבין למה ונעזרתי ברוזי שדווקא התלהבה לתלות את הדפים על הקיר. אני אף פעם לא הייתי במוזיאון הזה, אז די הסתמכתי על גוגל בכדי לוודא שהדפסתי ציורים שבאמת מוצגים שם. אני חושב שזה יצא לא רע בסך הכל. מה את חושבת?”
“מה אני חושבת?” שאלתי. “אני חושבת שזה הדבר הכי מקסים שמישהו אי פעם עשה בשבילי.”
התקרבתי אליו ועטפתי את זרועותיי סביבו. “תודה, גבריאל.”
גופו התקשח ולקחו לו כמה רגעים לקלוט שחיבקתי אותו לפני שהוא נרגע וגם עטף את זרועותיו סביב גבי.
“את לא צריכה להודות לי,” הוא אמר ואני הרמתי את מבטי וחייכתי אליו.
“אתה יודע, זה ממש נחמד מצידך,” אמרתי בידיעה שזה יביך אותו.
“אני לא נחמד,” הוא ענה והתרחק ממני באיטיות.
“אתה כן,” אמרתי. “גם אם אתה לא אוהב להודות בזה, זה לא אומר שאתה לא כזה.”
“טוב, את מוכנה להתחיל בסיור שלך במוזיאון?” הוא שאל ואני הנהנתי במהירות כשהוא הוביל אותי לעבר הסלון והתחיל להציג לי את היצירות שהדביק. הוא ממש נכנס לתפקיד המדריך והסביר לי על היצירות כאילו באמת היינו עכשיו במוזיאון ולא בבית. הופתעתי שהוא לא רק השקיע זמן בלתלות את כל הדפים האלה, אלא הוא גם למד באופן כללי כמה פרטים על כל יצירה, קצת כמו שאני הייתי לומדת על יצירות כאלה בשיעור תולדות האומנות.
“רגע, אני לא אמרתי שלום לרוזי,” אמרתי כשעמדנו לעלות במדרגות, אך הוא אחז בעדינות בזרועי.
“רוזי ישנה,” הוא אמר. “היא עזרה לי כל הבוקר לתלות את הדפים ואמרה לי לקרוא לה כשאת באה, אבל כשהלכתי לחדר שלה ראיתי שהיא כבר הספיקה להירדם בחדר.”
“איזו מתוקה,” שילבתי את ידיי. “אני מקווה שאוכל לבוא ולצייר איתה השבוע.”
“היא מדברת עלייך הרבה,” הוא אמר וחיוך קטן עלה על פניי. “היא אומרת שאת המורה לציור הכי טובה שהייתה לה.”
“והיא התלמידה הכי טובה שאי פעם הייתה לי,” אמרתי בזמן שעלינו במדרגות. אף פעם לא יצא לי לתהות איך נראה הבית של השכנים מול סבא וסבתא שלי, אבל עכשיו כשהסתובבתי בבית של גבריאל, הבנתי כמה זה מעניין לראות את האופן שבו בחרו לעצב את חלל הבית.
שמחתי שהפעם לא הייתי צריכה לחשוש כשנכנסתי לחדר שלו ושרוזי לא שלחה אותי לקחת שום דבר.
“וכאן נגמר הסיור שלנו להיום,” אמר גבריאל.
שרבבתי את שפתיי והעמדתי פניי עצובה בזמן שהוא התיישב על המיטה. סקרתי את החדר שלו במהרה, עד שמבטי נחת שוב על אותה מחברת שראיתי אותו כותב בה אינספור פעמים.
“למה עשית את כל זה?” שאלתי ונשענתי על שולחן העבודה שלו. “יום שבת זה היום היחידי שאפשר להירגע ולנוח בו ובמקום זה, קמת מוקדם ותלית את כל הדפים האלה על הקירות. אני בטוחה שזה דרש לא מעט זמן והשקעה.”
“אבל זה היה שווה את המאמץ,” הוא ענה ואני שילבתי את ידיי.
“אתה לא ענית על השאלה שלי,” אמרתי בשקט.
הוא נאנח ואז הרים את מבטו לעבר שולחן העבודה. הוא הביט גם כן במחברת ולהפתעתי סימן לי בידו להביא אותה.
לקחתי את המחברת והתיישבתי לידו על המיטה. הושטתי לו את המחברת אבל הוא רק הניד בראשו.
“תפתחי אותה,” הוא אמר. כשראה שרק הסתכלתי עליו בהלם ולא זזתי, חיוך קטן עלה על פניו. “מריפוזה, פשוט תעשי את זה.”
“זה באמת בסדר מצידך?” שאלתי בשקט.
“לא הייתי אומר לך להסתכל במחברת אם לא הייתי בטוח,” הוא אמר בביטחון ואני הנהנתי ואז העברתי את ידי על הכריכה לפני שפתחתי בזהירות את המחברת.
דפי השורות של המחברת היו מלאות במילים שהיו כתובות בכתב קטן שנכתב בעיפרון או עט. כשהתחלתי לקרוא את הכתוב בדף, ועברתי להביט בדפים הבאים, הבנתי מה כתב כל הזמן הזה במחברת.
“זה…זה תסריט,” אמרתי והבטתי בו בפליאה. “אתה כותב תסריטים.”
“חשבתי שתהיי מופתעת, אבל לא חשבתי שתהיי עד כדי כך מופתעת,” הוא גיחך, אך עדיין קולו נשמע לחוץ מעט, כאילו לא היה בטוח אם אהבתי את הרעיון הזה או לא.
“אני פשוט כל הזמן הזה הנחתי שאתה כותב ספר או כותב יומן או משהו כזה, אף פעם לא עברה בראשי המחשבה שמדובר בתסריטים,” אמרתי ורפרפתי בידי על דפי המחברת שרובם היו מלאים במילים שהספיק לכתוב בתקופה האחרונה.
“את היית קרובה,” הוא אמר. “תסריט זה גם סיפור שיש לו עלילה ודמויות, זאת פשוט עוד דרך לספר אותו.”
“כמה זמן כבר אתה כותב?” שאלתי והוא משך בכתפיו.
“בערך מגיל אחד עשרה,” הוא ענה ואני הזדקפתי במקומי.
“אז אתה התחלת לכתוב בגיל צעיר, ממש כמו שאני התחלתי עם ציור,” אמרתי. אני לא יודעת למה, אבל התלהבתי מהגילוי החדש הזה.
“מה גרם לך לרצות לכתוב תסריטים?” שאלתי והוא הביט לרגע בחלון שהשקיף על הגג שבו ירד הגשם הכבד.
“תמיד הייתי משוגע על סרטים ונמשכתי לכל עולם הקולנוע, הייתי צופה בסדרות וחושב לעצמי איזה כיף זה בטח לכתוב את התסריט ולהחליט מה הדמויות יעשו ומה העלילה, או שהייתי צופה בסדרות גרועות וחושב לעצמי שאני יכולתי לכתוב קווי עלילה הרבה יותר טובים מהכותבים של הסדרה,” הוא אמר. “עד גיל אחד עשרה בערך זה היה רק בגדר תחביב לא ברור כזה, אבל כשהייתי קטן מצאתי באינטרנט הרשמה לתחרות הגשת תסריטים לילדים בגיל שלי ושהזוכה יזכה לכך שישתמשו בתסריט שלו לצילום סרט כלשהו. כמובן שזה לא היה סרט עם תקציב מטורף וזו הייתה סתם תחרות בשביל הכיף, אני עדיין חשבתי שזה יהיה נחמד לנסות, לא באמת חשבתי שאזכה.”
“אתה זכית?” שאלתי והוא הנהן.
“לא התלהבתי יותר מדי כי זאת לא באמת הייתה תחרות גדולה ורצינית, אבל אני מניח שאחרי זה התחלתי להתייחס לזה ביותר רצינות והשקעתי יותר בכתיבה שלי. אפילו הייתי רואה סרטונים באינטרנט על איך כותבים תסריט וקראתי מאמרים ארוכים על עולם הקולנוע או איך עבודה עם תסריטאים עובדת, ואני מניח שמאז לא הפסקתי לעשות את זה.”
“זה מדהים,” אמרתי. “אז אתה רוצה להיות תסריטאי בעתיד?”
“זה לא כזה מדהים,” הוא אמר. “אבל אני מניח שכן, זה החלום שלי.”
“אז למה אתה לא מנסה להירשם לעוד תחרויות או להצטרף למגמת הקולנוע אם אתה שואף לעבוד בזה?”
“זה מסובך,” הוא אמר. “גם אם אנסה להיבחן למגמה, אז זה אומר שאצטרך לספר להורים שלי שאני אוהב לכתוב ושאז גם אנשים בבית ספר יגלו שזה מה שאני עושה.”
“ומה הבעיה בזה?” שאלתי. “אתה לא חושב שההורים שלך יתמכו בך?”
“זה לא זה,” הוא אמר. “אני פשוט כל כך רגיל לכתוב לעצמי במחשב או במחברת, אני רגיל להסתיר את זה כבר הרבה זמן, ואני לא ממש יודע איך להתחיל לשתף בזה אנשים. גם אם אנסה להתקבל למגמה…הרמה שם גבוהה מאוד, אני רואה את הילדים שלומדים איתי בכיתה, יש להם כישרון והם לומדים כבר מכיתה ז’ איך לכתוב ולערוך ולביים סרטים משלהם. פעם אפילו הלכתי עם ווילדר לאחד מימי הצילום שלו, זה מטורף כמותה דברים שצריך לעשות ולדעת, אין לי את הניסיון הזה.”
“אז אתה תצבור נסיון,” אמרתי והנחתי את ידי על ברכו. “אני לא יודעת למה דאגת שלא לספר לאף אחד שזה מה שאתה אוהב, אבל אתה סיפרת לי על זה, וזה אומר שזאת כבר התחלה.”
“טוב, את שונה מאנשים אחרים, מריפוזה.”
“מה זאת אומרת, שונה?”
“אני לא יודע, אני מניח שקל לי לספר לך דברים משום מה,” הוא אמר. “איכשהו אני מרגיש איתך בנוח, אני ידעתי שגם אם לדעתך התחביב שלי נשמע מוזר או מגוחך את עדיין לא תשפטי אותי ואת רק תנסי להבין יותר.”
“גבריאל…” מלמלתי בעודי מרגישה את לבי דופק במהרה.
הוא הביט הצידה בכדי שלא אשים לב לצבע הוורדרד שכיסה את לחייו. אם לא הייתי מכירה אותו טוב, הייתי מנחשת שזה בגלל הקור, אבל ידעתי שהסיבה היחידה לכך שלחייו היו צבועות כך, הייתה בגלל מבוכה.
“אולי לא הייתי צריך לספר לך את זה,” הוא אמר והעביר את ידו בשיערו.
“אתה מתחרט שסיפרת לי?” לחשתי והוא סובב את ראשו באיטיות לעברי והביט בי ברוך לפני שהניד בראשו.
“לא,” הוא אמר. “אני תמיד הייתי טוב בלהסתיר דברים על עצמי ולתת לאנשים לראות אותי בצורה מאוד מסוימת, אני…אני לא כל כך טוב בכל מה שקשור בלשתף אנשים בדברים על עצמי.”
התקרבתי אליו והנחתי את המחברת בין ידיו. “אני דווקא חושבת שאתה יותר טוב בזה ממה שאתה חושב.”
“אז מה את מתכוונת לעשות?” הוא שאל. “את מתכוונת להישאר או לפרוש?”
“מה אתה חושב שכדאי לי לעשות?” שאלתי והוא צחק והזדקף במקומו.
“אני חושב שאחרי היום הדעה שלי בנושא היא די ברורה,” הוא אמר. “אני חושב שאת מוכשרת, ואני חושב שאת אמיצה שאת מוכנה להציג את האומנות שלך לאנשים ולקבל ביקורת על מה שאת עושה ואני חושב שיהיה חבל שהבית ספר הזה יפסיד אומנית טובה כל כך.”
“אתה אפילו לא ראית ציורים שלי,” אמרתי. “אף פעם לא נתתי לך לראות רישומים שעשיתי במחברת הסקיצות שלי.”
“כמובן שראיתי ציורים שלך,” הוא אמר. “את אולי לא יודעת את זה, אבל ווילדר הוא לא רק חובב קולנוע, אלא חובב אומנות.”
“ווילדר?” שאלתי. לא הבנתי איך ווילדר קשור לזה.
“כן, ווילדר,” הוא גיחך. “הוא הולך לכל התערוכות של המגמה שלכם, ולפני שנתיים בערך הוא החליט להתחיל לגרור אותי יחד איתו. כשהוא לקח אותי תכננתי להיעלם לו או למצוא תירוץ ולברוח מהתערוכה אחרי עשר דקות, כי ידעתי שזה כנראה לו בשבילי כל החוויה הזאת. באמת לא התחברתי לרוב היצירות, רובן היו מוזרות מדי או שהיה בהן יותר מדי צבע ודמויות שהיה קשה לי להבין על מה אני אמור להסתכל. אבל אז ראיתי את היצירה שלך,” הוא אמר. “זה היה ציור של העיר אטלנטיס. אני עד היום זוכר את הציור הזה.”
“הרישום שלי?” צמצמתי את עיניי בנסיון להיזכר. “זה שעשיתי עם עט כחול על נייר לבן גדול?”
“בדיוק,” הוא ענה. “אני חושב שעמדתי מולו לפחות עשר דקות. אני חושב שהרישום בעיקר הרשים אותי. לא הצלחתי להבין איך מישהי הצליחה לצייר משהו יפה כל כך ומלא בדמיון, אך עדיין לרדת לכל כך הרבה פרטים קטנים.”
“אני זוכרת את הרישום הזה, אני זוכרת שעבדתי עליו כל יום עד מאוחר בסטודיו ושהייתי צריכה לקחת מלא עטים מהמחסן עד שכבר סילקו אותי משם,” גיחכתי. “זה מוזר כל כך שאתה ראית את הרישום שלי.”
“אחרי זה אני הייתי מצטרף לווילדר בשאר התערוכות. שלא תביני אותי לא נכון, אני חושב שיש הרבה אנשים מוכשרים במגמה שלך, אבל את בין הטובות שם. לא רק אני אומר את זה, גם ווילדר וגם שאר האנשים שהיו בתערוכה דיברו על היצירות שלך.”
“אז אתה ידעת מי אני עוד לפני שנפגשנו?” שאלתי.
“אף פעם לא ידעתי איך את נראית, רק את השם שלך, אבל היצירות שלך איכשהו גרמו לי להבין שאומנות היא לא סתם קשקוש, אלא שקיימות יצירות יפות ושישנם אומנים שהם באמת מוכשרים ושזה הדבר שהם נועדו לעשות,” הוא אמר ואחז בידיי. “לא משנה מה אמרו לך כשהצגת את העבודות שלך, את נועדת לצייר. חוץ מזה, אני לא יודע איך אוכל לבוא עם ווילדר לתערוכה השנה, אם אדע שהבחורה עם הציורים הכי יפים לא מתכוונת להציג את היצירות שלה.”
“אתה לא באמת מתכוון לזה,” אמרתי והוא חייך.
“אני יכול להמשיך למנות לך את הדברים שאהבתי בשאר היצירות שלך אם את עדיין לא מאמינה לי,” הוא אמר. “אפשר לדבר על הציור של הספינה הטרופה שעשית בתערוכת סוף שנה שעברה.”
“זה היה ציור מזעזע,” אמרתי. “אני לא ידעתי עם איזה רעיון ללכת, ובסוף ציירתי אותו ממש בשבועיים שלפני התערוכה.”
“את גרמת למחזה עצוב כמו ספינה טרופה להיראות כמו המחזה הכי יפה שיש,” הוא אמר. “אם הצלחת לעשות משהו כזה תוך שבועיים, אז אני יותר מבטוח שתצליחי למצוא רעיון לתערוכת האמצע שלך. את לא צריכה לחפש סיפור מעניין או סוער, יש לך כבר סיפור, כל מה שנשאר לך לעשות הוא לספר אותו.”
במקום לומר משהו, קפצתי עליו שוב וחיבקתי אותו, הפעם מבלי לחשוש שהוא ירחיק אותי ממנו או לא יהיה מרוצה מכך שהייתי קרובה אליו מדי. לא הכרתי דרך אחרת להודות לו על כל המילים החמות שאמר, למרות שידעתי שהוא לא שיקר, הוא באמת התכוון לכל הדברים האלה שאמר לי הרגע.
“למה את מחבקת אותי?” הוא גיחך אבל הפעם הוא חיבק אותי מיד חזרה וקירב אותי אליו.
“כי אני רוצה,” אמרתי.
לאחר זמן מה התרחקתי ממנו בכדי להביט בפניו, אבל הוא לא נתן לי להתרחק ממנו יותר מדי, כי זרועותיו עדיין היו עטופות סביב גבי והשאירו אותי קרובה אליו. הבטתי בעיניו ואז סקרתי בשקט את שאר פניו. לרגע הוא הזכיר לי את הדמויות שהייתי רואה בציורים ניאו קלאסים. דמויות אידיאליסטיות ומושלמות שנראות חסרות פגמים בזכות השימוש הנכון בצבע והצורה שבה ציירו אותם. ידעתי שגבריאל לא היה חסר פגמים, בדיוק כמו שאני לא הייתי חסרת פגמים, אבל באותו רגע הוא לא יכל להיראות בעיניי יפה יותר. אפילו לא ידעתי שקירבתי את פניי לשלו עד שהרגשתי את נשימתו שדגדגה את עורי ואת שפתיי שרפרפו על שפתיו. לבי דפק בחוזקה ועורי היה חם מאוד למרות הקור בחוץ והוא לא זז ורק הביט בי מעבר לריסיו הארוכות, חיכה לראות מה עמדתי לעשות. נשמתי עמוק לפני שהחלטתי לצמצם את המרחק בינינו, אבל אז שמעתי את דלת החדר נפתחת בחוזקה.
“גבריאל, למה לא אמרת לי שאליה כבר הגיעה?” שמעתי את קולה של רוזי. “מה אתם עושים?”
הנחתי את שתי כפות ידיי על חזהו של גבריאל ודחפתי אותו אחורה לפני שקמתי מהמיטה במהרה והבטתי ברוזי המבולבלת.
“למה את מסמיקה?” היא שאלה כשהביטה בפניי ואז הסתכלה על גבריאל שישב על המיטה.
“כי קר,” אמרתי. “לא קר לך?”
“לא,” היא שילבה את ידיה ואז הצביעה על המזגן. “גם ממש חם כאן והמזגן על עשרים ומשהו מעלות.”
“אני מצטער שלא קראתי לך, רוז, אבל את ישנת,” אמר גבריאל.
“אני שמעתי שאת עזרת לאח שלך לתלות את כל הדפים על הקיר,” התכופפתי בכדי להביט בה. “אתם עשיתם עבודה לא רעה בכלל.”
“אני יודעת,” היא אמרה ואז התקרבה אליי והנמיכה את קולה בכדי שגבריאל לא ישמע אותה. “אני לא יודעת מה הוא היה עושה בלעדיי.”
“אני רוצה שתבואי איתי לחדר שלי, אני הכנתי לך ציור,” היא אמרה ואני אחזתי בידה לפני שהובילה אותי אחריה. הסתכלתי על גבריאל שעדיין ישב על המיטה והביט בנו לפני שירדתי גם כן במדרגות.

צבעים- פרק 15
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

מושלם תמשיכייי!!!!:)

06/01/2021 10:28

    תודה רבה:)

    10/01/2021 11:25
37 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך