צבעים- פרק 16

shira_19 10/01/2021 91 צפיות אין תגובות

אחרי הלימודים לוסי ויסמין באו אליי הבייתה. איכשהו תמיד התפשרנו על כך שניפגש אצלי, בגלל שהבית של יסמין היה רחוק יותר משל כולנו ואף פעם לא היינו נפגשות אצל לוסי כי היא גידלה עכביש כחיית מחמד, ולא אני ולא יסמין מחבבות את החיה הזאת במיוחד. לוסי העבירה את ידה על פסל של בלרינה שהכנתי מחוטי ברזל בשביל משימה בפיסול שקיבלנו לפני כמה שנים. הפסל היה מונח על השידה יחד עם עוד כל מיני שטויות כמו צדפים שמצאתי פעם בים או כוס שבתוכה היו כמה עפרונות צבעוניים. אני חושבת שזה הפסל היחיד שהצגתי לראווה בחדר שלי ולא זרקתי או שמתי באיזו קופסא שכנראה אשכח מקיומה עוד כמה שנים. לא ממש התגאיתי ביכולות הפיסול שלי, אבל את הפסל הספציפי הזה אהבתי.
כשאני מביטה ביצירות שהכנתי פעם, אז תמיד צפים להם זכרונות מאותה התקופה בה הכנתי אותן.
את הדמות של הבלרינה הכנתי בתקופה בה נמשכתי מאוד לעולם הבלט. הייתי עוברת על יצירות של דגה או עוברת על סרטונים של בלט קלאסי ומנסה לתפוס את התנועה של הרקדניות. אם מישהו יביט במחברת רישומים שלי מאותה תקופה, אז הוא בטח ימצא בה מאות רישומים של רקדניות בלט בתלבושות או תנועות שונות.
אני התיישבתי על המיטה לצד יסמין שעברה על כמה תמונות שפיתחה בחדר השחור שהיה במגמה. לפי הנוף שנראה בתמונות, שיערתי שהיא לקחה את התמונות בחוץ. זה הזכיר לי את הימים בהם לראשונה חשפו בפנינו את החדר השחור והסבירו לנו איך פיתוח התמונות עובד. היו שולחים את כולנו עם קופסאות קפה שבתוכן הייתה מודבקת חתיכה או נייר צילום שרגיש לאור. בקופסאות האלה היה חור שהיה קטן דיו בכדי שנוכל לחסום אותו אם האצבע שלנו, אך הנקודה הקטנה הזאת גם הספיקה בכדי לחשוף את הנייר לאור. תמיד היה משהו מרגש כשמפתחים תמונות בחדר החשוך, כשפתאום מופיעים כתמים בגוונים של שחור ולבן על נייר לבן, עד שנוצרת תמונה. אולי זאת הסיבה שיסמין נוהגת לבלות שם את רוב זמנה, אולי למרות שהיא צילמה הרבה עם המצלמה שלה, היא עדיין אהבה לחזור אחורה בזמן ולקחת תמונות בשיטה ישנה יותר. באחת התמונות היו פניו של אופק שעמד מתחת לעץ גדול שהיה מחוץ למבנה של הסטודיו. הצצתי לעבר פניה של יסמין שגם כן הרימה את ראשה לעברי.
הבטתי בתמונה ואז שוב בה והיא רק משכה בכתפיה, כאילו אמרה לי ללא מילים שאין חדש ושהיא עדיין לא דיברה איתו. היא הביטה בלוסי ששוטטה בחדר ואז החזירה את התמונות שלה חזרה לתיקייה שהביאה איתי. הבטנו אחת בשנייה לפני שכחכחתי בגרוני בכדי להסב את תשומת ליבה של לוסי אלינו.
“אז לוסי, את עוד לא אמרת לנו מה בן בדיוק אמר לך,” אמרתי. “את רק סיפרת שהוא נתן לך להישאר במגמה.”
“וזה כל מה שאתן צריכות לדעת, בחיי, אתן כאלה דאגניות,” היא נאנחה. “הסברתי לו את הסיטואציה והוא אמר שהוא מבין ובזה זה נגמר.”
“קשה לי להאמין שזה היה כזה קל כמו שאת גורמת לזה להישמע, בן בטח דיבר מלא, הוא יכול לפטפט עם מישהו במשך שעות מבלי לשים לב,” אמרה יסמין. “ואת גם עדיין לא אמרת לנו מה שיין יורק אמר לך כהחלטת לצאת מהכיתה מלכתחילה. אני לא יודעת את זה בוודאות, אבל אני כבר יכולה לשער שזה היה הוא שדיבר עם בן ושכנע את עלמה לעזוב אותך בשקט. הוא בטח התרשם מאוד מהפסל שלך.”
“הוא גם התרשם מאוד מהתעוזה והנחישות שלך,” הוספתי ואז צמצמתי את עיניי. “מסקרן אותי לדעת מה זה הפסל הזה שאת עובדת עליו. את אולי אמרת שאת לא יכולה לספר לנו, אבל תוכלי לפחות לתת לנו רמז?”
“אפשר להניח לכל הנושא הזה, בבקשה?” היא שאלה והעבירה את ידה על אחד הצדפים שהיו על השידה. “אני לא רוצה לדבר על זה.”
“אנחנו לא מנסות להעיק עלייך, אנחנו פשוט דואגות לך,” אמרתי. “את מתנהגת מוזר לאחרונה, וזה גורם לשתינו, או לפחות לי, לתהות אם קרה משהו חמור יותר ממה שאנחנו חושבות.”
“לא קרה שום דבר, אתן סתם מגזימות,” היא אמרה וכששמה לב שהרימה את קולה היא השתתקה ונשמה עמוק. “אפשר בבקשה לשנות נושא?”
“אנחנו רק רוצות שתדעי שאת יכולה לסמוך עלינו ולספר לנו הכל, לא משנה מה, אנחנו תמיד נתמוך בך,” אמרה יסמין ואני הנהנתי. לוסי נאנחה והתיישבה איתנו על המיטה לאחר שהורידה נעליים.
“אני יודעת,” היא אמרה ואז הביטה בדפים שהיו מונחים על הרצפה לצד תיק העבודות שלי ועברה להסתכל עליי כשחיוך קטן נראה על פניה. “אני ידעתי שאת לא באמת תפרשי.”
“אני לא ידעתי את זה,” אמרתי. “אני שקלתי ברצינות לפרוש את המגמה. כבר דמיינתי איך זה ירגיש ללכת לאזור שלי בסטודיו ולהוריד את כל הציורים של מהקיר או איך ארגיש ללכת לתערוכה איתכן בידיעה שהפעם היצירות שלי לא יופיעו על הקיר. זאת הייתה הרגשה נוראית.”
“אז מה גרם לך להישאר בסוף?” שאלה יסמין שלחצה על השלט של המזגן בכדי להגביר את המעלות כששמה לב שעדיין התעטפתי בשמיכה.
“אני פשוט לא יכולתי לעשות את זה,” אמרתי והבטתי בחדר שסביבי עד שמבטי נחת על הקופסא עם הציורים שלי שעוד לא החזרתי למחסן. “כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשחרר ולהיזכר למה מלכתחילה רציתי לצייר.”
“והצלחת להיזכר למה?” שאלה לוסי ואני הנהנתי כשנזכרתי בתמונות של יצירות האומנות שגבריאל ורוזי הדביקו על קירות הבית שלהם. אז הרמתי את מבטי לעבר החלון וראיתי שהשמיים בחוץ כבר היו כהים.
“מה השעה?” שאלתי ואז יסמין הוציאה את הטלפון שלה מהכיס.
“שש בערב,” היא אמרה ואני הורדתי את השמיכה שעטפתי סביבי וקמתי מהמיטה.
“אליה?” שאלה לוסי כשהיא ראתה אותי מוציאה מהארון גרביים חדשות, בגלל שהקודמות ששמתי התרטבו מקודם בגשם.
“אני לא הרגשתי בכלל את הזמן עובר, חשבתי שיש עוד זמן עד הערב,” אמרתי והתיישבתי שוב על המיטה. “יש חנוכת בית בבית של גבריאל עכשיו והבטחתי לו שאבוא.”
“אוקיי…אבל למה את נשמעת לחוצה, אם אני זוכרת נכון יש את כל הקטע של התפילות קודם עד שמגיעים לשלב של האוכל,” אמרה לוסי ואני צחקתי.
“זה מה שמעניין אותך לוסי, האוכל?” שאלתי למרות שכבר ידעתי אתה תשובה.
“למה את חושבת שאני עדיין משתתפת באירועים משפחתיים של קרובי משפחה שאני אפילו לא מכירה?” היא שאלה. “זה לא בגלל הלב הטוב שלי או בגלל שאני אוהבת לפטפט עם אנשים במשך שעות. בגלל זה אני לא מבינה למה את כבר ממהרת להתארגן, זה לא כאילו את מכירה שם מישהו חוץ מגבריאל ואחותו הקטנה.”
“אני לא אוהבת לאחר,” אמרתי. “וחוץ מזה, בטח רוזי משתעממת שם עם כל המבוגרים ומחפשת חברה בינתיים.”
“טוב, את תמיד היית טובה עם ילדים,” אמרה יסמין. “אימא שלי תמיד אומרת שאת תהיי אימא נפלאה. רק את מצליחה להסתדר עם אמילי בלי להתחרפן לחלוטין מהדרישות שלה.”
“יש עוד זמן עד שאהיה אימא,” גיחכתי, היה מתאים לדודה שלי לומר דבר כזה. היא הייתה רואה דברים ומתכננת אותם כמה שנים קדימה. “אמילי ילדה מקסימה, הקושי היחיד בלבלות איתה הוא שתמיד יש לה יותר אנרגיה ממי שאיתה.”
“אתן יכולות לבוא איתי גם לחנוכת בית, לגבריאל באמת לא יהיה אכפת ולפי מה שהבנתי אימא שלו הזמינה הרבה אוכל, אז בטוח יהיה לכן מה לאכול,” הבטתי לרגע בלוסי אך היא קמה מהמיטה גם כן ולקחה את התיק שלה שהיה מונח על הרצפה לצד המיטה.
“מצטערת, עם כמה שההצעה מפתה, אני צריכה לסיים את העבודה שלי לשיעור ביולוגיה,” היא אמרה וחיבקה אותי במהרה.
הבטתי ביסמין, למרות שידעתי שהיא לא יכלה להישאר. “אני גם לא יכולה לבוא, למרות שהייתי שמחה להכיר את גבריאל קצת יותר לעומק, זה באמת לא בסדר שעוד לא יצא לנו לדבר איתו כמו שצריך.”
היא קמה מהמיטה וחיבקה אותי גם כן.
“אני אלווה אתכן למטה, אני במילא צריכה לרדת גם,” אמרתי וסגרתי את דלת החדר שלי אחרינו.
לוסי ויסמין נופפו ליונתן שבמקרה היה במטבח לפני שהן יצאו החוצה. היה נדיר לראות את אח שלי מבלה בעולם שמחוץ לחדר שלו, או כמו שאימא שלי אוהבת לומר “המערה” שלו.
“איפה כולם?” שאלתי אותו כשהוא מזג לעצמו כוס מים. הוא עדיין לבש את אותם בגדים שראיתי אותו לובש בבוקר, אז הנחתי שהוא היה בחדר מאז שחזר הבייתה ושעוד לא התקלח.
“הם הלכו לדירה של השכנים,” הוא אמר. “הם יצאו לפני רבע שעה בערך.”
“הבנתי,” אמרתי. “אני יוצאת גם, אז רק תנעל אחריי, בסדר?”
“טוב,” הוא אמר. זאת כנראה השיחה הכי עמוקה שתהיה לנו עד הקידוש ביום שישי בו אימא שלי בטח כבר תדאג לתחקר אותו ולשאול מה הוא עשה במהלך השבוע. אחרי שיצאתי מהבית וסגרתי אחריי את הדלת, שמעתי את הדלת ננעלת.
הדלת נפתחה רגעים ספורים אחרי שדפקתי עליה ע”י נערה צעירה שנראה כאילו הייתה מעט יותר קטנה ממני. שיערה החלק והארוך הגיעה עד כמעט מותניה והיו לה עיניים כחולות. היא אחזה באחת מידיה במגש שעליו היו פרוסות של פירות חתוכים.
“היי,” היא חייכה אליי. “מי את?”
“אני אליה, אני ידידה של גבריאל, הוא הזמין אותי לבוא,” אמרתי בהיסוס קל, בתקווה שמשהו מהדברים שאמרתי יישמע לה מוכר.
“אה, אז את אליה, רוזי סיפרה לנו עלייך,” היא אמרה ואז הושיטה לעברי את ידה הפנויה. “אני ורוניקה, אבל כולם קוראים לי רוני. אני בת דודה של גבריאל ורוז.”
אני לא יודעת למה, אבל איכשהו התאכזבתי לדעת שרוז דיברה עליי ולא גבריאל, מצד שני, וגבריאל היה בחור שקט, זה היה הגיוני שהוא לא אמר לה מי אני.
“נעים להכיר אותך,” אמרתי ונכנסתי אחריה. הבית שלהם היה כעת מלא באנשים, לצד שולחן האוכל הניחו שולחן נוסף שהיה ניתן לקפל. בין הגברים שישבו ואכלו הבחנתי בסבא שלי שדיבר עם אנחל שישב לצידו. האזור העמוס ביותר בבית היה המטבח, שבו כבר הספיקו לתת לכל אחת תפקיד. ולריה הניחה אוכל בצלחות, בזמן ששתי נערות צעירות לקחו ממנה את הצלחות והעבירו אותו לשולחנות. סבתא שלי עזרה לולריה עם האוכל ואימא שלי הוציאה כמה דברים מהמקרר. בין כל הבלאגן שהתנהל במטבח, חייכתי כשהבחנתי ברוזי שפיזרה על השיש צלחות פלסטיק שיהיה ניתן להניח עליהן אוכל.
“אתן צריכות עזרה עם האוכל?” שאלתי אבל היא הנידה בראשה.
“את אורחת, אין צורך שתעזרי לנו עם האוכל,” היא אמרה. “דודה שלי אמרה את אותו הדבר לאימא וסבתא שלך, אבל הן לא הסכימו לשבת ולא לעשות כלום.”
“כן, זה לא ממש בדם שלהן לנוח ולשבת בחוסר מעש,” אמרתי והפשלתי את השרוולים שלי. “אני גם לא אוכל לשבת סתם ככה ולראות אתכן עובדות בלחץ, מה עוד צריך לעשות? ”
“כמעט סיימנו האמת, אבל את יכולה לעזור לרוזי עם הצלחות אם את רוצה,” היא אמרה ואני הנהנתי וצעדתי אחריה לעבר המטבח.
נגעתי בכתפה של רוזי שהייתה מרוכזת במשימה שקיבלה, אך כשהיא הסתובבה והבחינה בי, היא עזבה את הצלחות וחיבקה אותי.
“אליה, את הגעת!” היא קראה ואני צחקקתי.
“באמת חשבת שאני לא אגיע?” גיחכתי וחיבקתי אותה חזרה. “באתי לעזור לך עם הצלחות.”
“ראית איזה יפה סידרתי?” היא שאלה והצביעה על כל הצלחות שהיו מפוזרות על השיש זו לצד זו.
“מאוד יפה,” אמרתי והיא הגישה לי כמה צלחות ועזרתי לה לסדר אותן. נופפתי לאימא שלי שהבחינה בי וחייכתי לולריה שליטפה את כתפי לפני שהמשיכה לצעוד לעבר שולחן האוכל.
ברגע שסיימנו להגיש את האוכל וכולם ישבו לאכול, לקחתי גם אני קצת אורז וסלט וצעדתי לעבר הסלון בכדי לארח חברה לגבריאל שישב ליד אבא שלו והקשיב לסיפור שסבא שלי סיפר להם, אך אז רוזי משכה אותי בידה והובילה אותי אחריה.
“בואי,” היא אמרה ואני הבטתי לצדדים כשהבנתי שאנחנו צועדות הרחק מכולם לעבר החדר שלה.
“רוזי, זה לא יפה שאנחנו מתרחקות ככה מכולם, אפשר אחר כך-” התחלתי לומר, אך אז ראיתי שבתוך החדר שלה, ישבו על המיטה שלוש נערות צעירות, שאחת מהן הייתה ורוניקה שחייכה אליי כשראתה שנכנסתי לחדר. רוזי סגרה אחריה את הדלת שאותה הספיקה כבר לכסות בציורים שהכינה.
הייתי בחדר של רוזי כבר לא מעט פעמים. קירות חדרה היו צבועים בצבע סגלגל ועל רצפת הפרקט היה מונח שטיח גדול בצבע לבן שכיסה את רוב הרצפה. על שולחן העבודה שלה היו מפוזרים דפים וטושים ועל המדף שמעל השולחן היו מונחים במסודר ספרי לימוד ומחברות. על המיטה שלה היו מונחות בובות פרווה שישבו אחת ליד השנייה. רוזי התיישבה מול שולחן לבן ועגול שעליו היו מונחים ספלי תה וצנצנת שבתוכה היו עוגיות. בכיסא שמולה הייתה בובת דוב שעל ראשה היה מונח כתר שהכינה מנייר. התיישבתי על הרצפה והנחתי את הצלחת על ברכי, אך אז מרטין התקרב אליי בצעדים איטיים ורחרח את האוכל שבצלחת, ולכן הרמתי את הצלחת והנחתי אותה על השולחן לפני שהושטתי את ידי לעבר מרטין עד שהוא טיפס עליי והתיישב בזמן שנתן לי ללטף אותו. רוזי כבר אמרה לי בעבר שאני צריכה להיות גאה מכך שמרטין נותן לי ללטף ולהחזיק אותו, כי מסתבר שהוא לא נוהג לתת להרבה אנשים את הפריווילגיה הזאת.
הרמתי את ראשי לעבר שלוש הנערות שישבו עלה מיטה וחייכתי אליהן ברוך.
“את בטח אליה, אני מריאנה,” אמרה הנערה שישבה לצד רוני. היא הייתה דומה במראה שלה לרוני, אך שיערה היה מעט קצר יותר ועיניה היו טיפה יותר כהות. “את כבר פגשת את אחותי הגדולה רוני, וזאת קמילה,” היא סובבה את מבטה לעבר הנערה עם המשקפיים העגולות שישבה לצידה והעבירה את המזלג שלה בסלט אך לא אכלה אותו. היא העבירה את ידה בשיערה האדמוני לפני שחייכה אליי במבוכה וחזרה להביט בצלחת שלה. היא הייתה מעט יותר נמוכה משתיהן ונראתה קצת יותר קטנה מהן בגיל.
“אז אתן בנות דודות של גבריאל ורוזי?” שאלתי. “גבריאל סיפר לי עליכן.”
“הוא דיבר איתך עלינו?” שאלה רוני שעכשיו עזבה את האוכל שלה והתמקדה בי. “מה בדיוק הוא סיפר?”
“טוב…לא הרבה, אבל אני יודעת שכנראה בזכותכן הוא מכיר סרטים טובים של דיסני.”
“הוא גם יודע לקלוע צמות ולעשות קוקיות,” אמרה מריאנה ורוזי הצביעה על הצמה שלה.
“גבריאל קלע לך את הצמה הזאת?” שאלתי וסקרתי לרגע את הצורה שבה השיער היה מסודר. “זה די מרשים.”
“הוא יהרוג אותנו אם יידע שסיפרנו לך…” מילמלה קמילה, אך אז חיוך קטן הופיעה על שפתיה הצרות. “אבל זה באמת נכון.”
“אז איזה עוד דברים מביכים אתן יכולות לספר לי עליו שאני כנראה לא יודעת עדיין?” שאלתי. רוני ומריאנה הביטו אחת בשנייה לפני שחזרו להביט בי.
“את כבר מוצאת חן בעיניי,” אמרה מריאנה שסקרה את פניי. “אני תמיד בעד להביך את בן דוד שלי. אנחנו אומנם באותו הגיל, אבל אני לא חושבת שאי פעם לא אהנה להביך אותו בפני אנשים חדשים.”
“אני חושבת שהגיע הזמן לשוחח על הסיבה שלשמה קראנו לך לבוא הנה לחדר,” אמרה רוני שהביטה בשאר הבנות בחדר שהנהנו בהסכמה.
הבטתי בצלחת שלי שעדיין הייתה מונחת על שולחן התה. “חשבתי שבאנו לכאן בשביל לאכול וכי לא היה מקום לשבת בשולחן או על הספה.”
“לא, אנחנו באנו לדבר עלייך ועל גבריאל,” אמרה רוני. “רוזי סיפרה לנו הכל, אנחנו יודעות שקורה ביניכם משהו.”
“רוזי?” שאלתי אך היא לא ענתה ובמקום זאת התחמקה ממבטי והעמידה פנים שהיא מוזגת תה לבובת הדוב שלה.
“שום דבר לא קורה, אנחנו פשוט ידידים,” אמרתי. “ידידים טובים.”
“הו לא, אם הייתם רק ידידים הוא לא היה מזמין אותך לבוא הנה ולפגוש אנשים מהמשפחה שלנו,” אמרה מריאנה שכבר סיימה לאכול והניחה את הצלחת שלה בצד. “אפילו את ווילדר הוא לא הזמין הנה.”
“ווילדר בטח עסוק עם העבודה שלו לערב הצגת סרטים של מגמת הקולנוע,” אמרתי. “אני לא מבינה איך זה בכלל קשור, אני גרה כאן ממול והוא רצה להיות נחמד והזמין אותי. זה הכל.”
“את באמת לא ראית איך הוא הסתכל עלייך ברגע שנכנסת הנה?” שאלה רוני ואני הנדתי בראשי באיטיות. חיוך נפרש על שפתיה שהיו מכוסות באודם ורדרד. “הוא לא הפסיק להסתכל עלייך והוא חייך. את מבינה בכלל כמה נדיר זה לראות אותו מחייך?”
האמת היא שכן. ידעתי כמה נדירים היו החיוכים שלו.
“אנחנו בסך הכל רוצות להכיר אותך קצת יותר,” אמרה מריאנה כשראתה שעדיין שתקתי. “אנחנו פשוט שמחות בשביל גבריאל. אנחנו יודעות הרי שהוא בחיים לא משתף אותנו בכלום, אז קיווינו לשמוע קצת פרטים ממך. ”
“אנחנו מצטערות אם כל זה מרגיש יותר כמו חקירה מאשר שיחה נורמאלית, אני מניחה שאנחנו פשוט דואגות לו. אנחנו מכירות אותו, ואף פעם לא ראינו אותו מסתכל ככה על מישהי, אנחנו פשוט לא רוצות לראות אותו נפגע.”
“את מחבבת אותו?” שאלה בשקט קמילה. פתחתי את פי ואז סגרתי אותו. בקושי הכרתי את שלושתן, אך איכשהו לא חששתי לחשוף בפניהן את מה שהרגשתי. נראה כי הן אהבו ודאגו לו מאוד ושהן רק רצו לדעת בכנות מה היו הרגשות שלי כלפיו.
“כן, אני מחבבת אותו מאוד,” אמרתי כשהרגשתי את שפתיי מתעקלות כלפיי מעלה. השענתי את ידיי אחורנית על השטיח והנמכתי את קולי. “יותר ממחבבת אפילו.”
“הו, זה כל כך רומנטי,” אמרה בשקט קמילה שהשעינה את ראשה על כף ידה. לפתע הדלת נפתחה, ומרטין כמעט קפץ ממקומו בבהלה.
הדלת הייתה פתוחה למחיצה וגבריאל הציץ פנימה אל תוך החדר. הוא סקר את החדר עד שמבטו נחת עליי.
“הנה את, אני ראיתי אותך נכנסת קודם אבל אז את נעלמת ולא ידעתי איפה את,” הוא אמר ואז הביט לרגע בבנות הדודות שלו שהעבירו את מבטיהן בינינו בשקט. “מה קורה כאן בדיוק?” הוא שאל בבלבול.
“זה לא עניינך,” אמרה רוני שקמה ממקומה וניסתה לדחוף אותו מחוץ לחדר. “אתה מפריע לנו באמצע שיחת בנות.”
“בבקשה אל תתחילו עם החקירות שלכן,” הוא אמר בעודו מנסה להזיז את רוני שכנראה הייתה הרבה יורת חזקה ממה שהיא נראתה, כי היא כבר כמעט דחפה אותו מחוץ לחדר והוא היה צריך להיעזר בדלת בכדי לא למצוא את עצמו שוב במסדרון. “אני סך הכל רוצה לדבר איתה.”
“על מה אתה רוצה לדבר איתה?” שאלה מריאנה ששיתפה פעולה עם אחותה ושילבה את זרועותיה. סומק קל הופיע על פניו אך הוא מיהר להרצין את פניו וכחכח את גרונו.
“זה לא עניינך,” הוא אמר. “אני פשוט לא רוצה שתציקו לה ושתתנו לה לאכול בשקט.”
“היא נראית לך סובלת?” שאלה רוני שהזיזה מעט את ראשה בכדי שיוכל להסתכל עליי. הוא הביט בעיניי וראה שעדיין ישבתי במקום ואז הבחין במרטין שכבר הספיק לעצום את עיניו ואיכשהו להירדם למרות כל הרעש סביבו.
“אתה יכול להירגע, אנחנו לא נחזיק אותה כאן כבת ערובה עוד הרבה זמן,” הרגיעה אותו רוני. “עוד מעט אנחנו יוצאות החוצה בכל מקרה כי אנחנו צריכות לעזור לסדר הכל במטבח ולפנות את הכלים.”
הוא הביט בי שוב ואז שוב ברוני לפני שהוא נאנח. “בסדר.”
היא סגרה את הדלת אחרי שהוא סוף סוף התרחק ממנה וחזרה לשבת על המיטה. “אז איפה היינו?”
“אז למה בדיוק את מחבבת את בן דוד שלנו?” שאלה מריאנה. “כלומר, אנחנו אוהבות אותו מאוד, אבל הוא יכול להיות ממש מעצבן ולא נחמד לפעמים.”
“הוא רק אוהב להעמיד פנים שהוא לא נחמד, אבל האמת היא שיש לו לב טוב,” אמרתי. “אני לא יכולה להצביע על סיבה אחת שבגללה אני מחבבת אותו, זה כמו לנסות לזהות את כל הגוונים שאומן משתמש בהם בציור או לנסות להבין על מה אומן חשב כשהוא צייר יצירת מופת, זה משהו בלתי אפשרי. אני האדם הנכון לדבר איתו על צבעים ועל אלמנטים אומנותיים, אבל אני לא האדם הנכון לדבר איתו כשזה מגיע לאהבה ורגשות, אולי פשוט בגלל שזאת הפעם הראשונה שאני חווה רגשות כאלה.”
“ואיך היית מתארת את התחושה הזאת של התאהבות?” שאלה קמילה שלפי האופן שבו הקשיבה לי בריכוז רב, ניחשתי שהיא עדיין לא חוותה את התחושה הזאת והייתה סקרנית לשמוע על כך עוד.
נשכתי את שפתיי כשניסיתי לחשוב על התיאור הכי קרוב ומדויק שיכולתי לחשוב עליו. “זה כאילו החיים הם ציור אחד גדול שמלא בשלל צבעים, אך ברגע שאת מתאהבת, פתאום כל הצבעים נראים עזים יותר, חיים יותר, יפים יותר,” גיחכתי כשראיתי שכל היושבות בחדר הביטו בי בשקט ולא אמרו דבר. “זה נשמע קצת קלישאתי, אני יודעת.”
“לא, זה נשמע מדויק ונכון,” אמרה מריאנה. “אני מקווה שבן דוד שלי לא ימצא דרך להרוס את מה שקורה ביניכם ושנראה אותך עוד בעתיד.”
אני יודעת שהיא כנראה ניסתה שזה יראה כאילו היא התבדחה ולא התכוונה לזה ברצינות, אך בעיניה ראיתי משהו אחר, היה בהן רמז לדאגה, שאולי הוא באמת מסוגל לעשות משהו חמור או רציני מספיק שיכול להרוס את מה שזה לא יהיה שקורה בינינו.
נשמעה דפיקה נוספת על הדלת ומריאנה נאנחה וקמה ממקומה. “אני מניחה שהגיע הזמן שנלך לעזור להם לסדר.”
כולן קמו מהמיטה ורוזי הרימה בזהירות את מרטין מברכיי בכדי שאוכל לקום גם כן. צעדתי יחד איתן לעבר המבטח. רוזי מיהרה לקחת מאימא שלה את שקית הזבל הגדולה שהחזיקה והסתובבה בין השולחנות בכדי שאנשים יוכלו לזרוק את הזבל לתוך השקית. מריאנה ורוני הלכו לעבר הכיור בכדי לעזור לשטוף ולייבש את הכלים ואני הלכתי לעבר השיש בכדי לעזור לסדר את הכלים שהיו מונחים שם, אך אז הרגשתי בכף ידה של סבתא שלי שהונחה על זרועי.
“אליוש, את תוכלי אולי ללכת לבקש מולריה להביא עוד שקיות ניילון?” היא שאלה אותי. “היא הלכה לכיוון המחסן שנמצא ליד המדרגות.”
“סבתא, את לא אמורה לעמוד הרבה זמן ולנקות, אני אלך לבקש ממנה, אבל כשאני חוזרת אני מצפה לראות אותך יושבת ולא עובדת קשה מדי,” אמרתי לה והיא נאנחה.
“גם את עכשיו התחלת להתנהג כמו אימא שלך?” היא שאלה ואז התרחקה ממני. גיחכתי והלכתי לעבר המסדרון לעבר המחסן שבו האור היה דלוק ובאמת עמדה בו ולריה יחד עם עוד אישה שנראתה בערך בגילה. אם המחסן שלהם היה עמוס כמו המחסן של סבא וסבתא שלי, אז בטח גם להן ייקח לא מעט זמן למצוא את מה שחיפשו.
עמדתי לפתוח את פי כשהתקרבתי אליהן, אך אז שמעתי את קולה של ולריה.
“לא להאמין כמה מהר הזמן עובר,” היא אמרה. “אני ואנחל חשבנו שנחיה בבית ההוא הרבה יותר שנים בבית ההוא, הוא היה הבית המושלם, והילדים בהחלט אהבו את הגינה שהייתה לנו.”
“טוב, ככה זה תמיד כשעוברים דירה, תמיד יש זכרונות שקשה לשחרר בקלות, אבל אני חושבת שקיבלתם את ההחלטה הנכונה, ולה,” אמרה האישה שדיברה עם ולריה. “הם מאושרים גם כאן, במיוחד גבריאל, הוא נראה רגוע יותר.”
“זה מה שקיוויתי שיקרה. אני יודעת שעברו כבר שנים ושאני אמורה לשכוח מזה בדיוק כמו שהוא מתעקש לשכוח, אבל אני עדיין חושבת על התקופה בה הילדים בשכונה היו מציקים לו,” נאנחה ולריה. “ילדים יכולים להיות אכזריים לפעמים.”
“אני רק מאחלת בשבילו שהוא יצליח סוף סוף להשלים עם מי שהוא ועם העבר שלו,” האישה אמרה. “הוא לא יכול להמשיך לחשוב על מה שהיה. אני לא יודעת איך זה מרגיש להיות מאומץ ולדעת שההורים הביולוגים שלך לא רצו אותך, אבל אתם הורים מדהימים ויש לו משפחה שלמה שאוהבת אותו. הלוואי והוא היה מצליח להבין את זה.”
קפאתי במקומי בזמן שהקשבתי לשיחה שעכשיו ידעתי בוודאות שלא הייתי אמורה לשמוע. היא הרגע אמרה שגבריאל מאומץ?
“אסתר, זה לא כזה פשוט כמו שאת גורמת לזה להישמע,” ולריה אמרה. “הוא מבין את זה והוא יודע כמה אנחנו אוהבים אותו. אבל אנחנו צריכים לתת לו את הזמן שלו ולא ללחוץ עליו. אני פשוט שמחה שהוא מעסיק את עצמו בכתיבה ושמאז הבית ספר היסודי לא היו לו עוד קשיים חברתיים. אני שנאתי לראות אותו מתבודד כל היום בחדר ולא מדבר עם אף אחד.”
היא משכה באפה ומצמצה בעיניה כאילו עמדה לבכות בגלל שכל כך הכאיב לה להיזכר בדברים האלה.
“תתעלמי ממני, אסתר, אני מניחה שאני יותר רגשנית מבדרך כלל היום,” היא גיחכה ואסתר ליטפה את גבה והובילה אותה החוצה כשמצאה את מה שכנראה חיפשו. הייתי אמורה כנראה להעמיד פנים שלא שמעתי את השיחה או ללכת משם לפני שיבחינו בי, אך במקום זאת הייתי נטועה במקום ולא זזתי, גם כשמבטיהן נחת על דמותי.
“א…אליה, כמה זמן את כבר עומדת כאן?” שאלה ולריה שסקרה את פניי, אולי בשביל לנסות לגלות כמה מהשיחה שלהן שמעתי.
“אני רק באתי לבקש עוד שקיות ניילון,” מלמלתי. “אני לא התכוונתי לצותת לשיחה שלכן, אני מצטערת.”
ולריה הביטה באסתר וסימנה לה בידה ללכת. היא פתחה את הדלת שהייתה מול המדרגות וסימנה לי להיכנס אחריה. היא הדליקה אתה אור בחדר וסגרה אחריה את הדלת בזמן שאני סרקתי את הארגזים שעדיין היו מונחים על הרצפה ואת שולחן העבודה החום שהיה בחדר כשעליו היה מונח מחשב וכמה כבלים שהיה צריך לחבר בכדי שהוא יעבוד.
“עברו כבר חודשים מאז שעבדנו, אבל עדיין לא החלטנו מה לעשות עם החדר הזה. אנחל טוען שהוא זקוק לחדר עבודה אבל אני דווקא חשבתי להניח כאן טלוויזיה ומיטה ולהפוך את זה לחדר אורחים,” היא אמרה, למרות שידעתי שזה לא מה שהיא באמת רצתה לדבר עליו.
“אני באמת מצטערת,” אמרתי. “אני יודעת שכנראה לא הייתי אמורה לשמוע את זה.”
“אני לא כועסת עלייך חמודה,” היא אמרה וליטפה את שיערי. “הייתי פשוט רוצה שתשמעי את זה מגבריאל ולא ממני, זאת לא זכותי לספר על כך לאנשים סתם כך.”
“אז באמת אף אחד לא יודע על זה?” שאלתי. “הוא לא סיפר על זה לאף אחד?”
“רק החבר הכי טוב שלו, ווילדר, הוא היחיד שיודע,” היא אמרה בקצרה. “מאז היסודי הוא הקפיד להשאיר על המצב הזה ככה ולא לספר לאנשים.”
“למה?” שאלתי בשקט. “אין לו שום סיבה להתבייש בזה. זה לא משנה מי ההורים הביולוגים שלו, אני בטוחה שהוא רואה בכם כמשפחה היחידה שלו.”
“גבריאל במילא מתלונן שאני מספרת לאנשים יותר מדי דברים, ובנושא הזה באמת אין לי זכות לספר לך יותר ממה שכבר שמעת,” היא אמרה. “אני מניחה שאת מבולבלת ושיש לך עוד שאלות, אבל אם את רוצה לדעת עוד, אז את תקבלי את המידע בנושא רק מגבריאל.”
“אני פשוט מנסה להבין עדיין,” אמרתי. “לא אכפת לי אם הוא מאומץ או לא, אני פשוט צריכה רגע לעכל את המידע הזה. אתם פשוט נראים כמו משפחה מלוכדת ואוהבת כל כך, בחיים לא הייתי מנחשת ש…אני יודעת שזה לא בסדר מצדי אפילו-”
“היי, הכל בסדר,” היא חייכה אליי ברוך. “תיקחי כמה זמן שאת צריכה.”
“אני יודעת שאת בטח תרצי לדבר איתו על זה, ואני מצטערת שאני אפילו צריכה לבקש ממך את זה, אבל אני חייבת שתתנהגי כאילו לא שמעת את השיחה הזאת ותתני לגבריאל להחליט מתי לספר לך על זה.”
הבטתי בה בשקט ומצמצתי בעיניי מספר פעמים. “מה זאת אומרת להעמיד פנים?”
“הוא לא יכול לדעת שאת יודעת מזה,” היא אמרה באיטיות. “אני לא יכולה להסביר את זה יותר לעומק כרגע, אבל את צריכה לסמוך עליי.”
“אני לא יכולה לשקר לו,” אמרתי. “אני לא מצליחה לשקר לאימא שלי אפילו כשהיא שואלת אותי שאלה פשוטה כמו אם אכלתי ארוחת בוקר או לא, את לא יכולה לצפות ממני לשקר בעניין כזה.”
“אליה, אם באמת אכפת לך ממנו, אז את תצטרכי לחכות בסבלנות עד שהוא ירגיש בנוח לספר לך את הכל בעצמו,” היא אמרה. “אני יודעת שזה הרבה לבקש ממך דבר כזה, אבל אם את חשובה לו כמו שאני חושבת, אז זה כנראה יקרה ממש בקרוב.”
לא רציתי להעמיד פנים, לא רציתי לשקר, לא היה אכפת לי אם מדובר בשקר לבן או סתם במשהו שאצטרך להסתיר למשך זמן קצר. אני לא רוצה להביט בעיניו של גבריאל ולהתנהג כאילו אני לא יודעת. כמובן שאני רוצה לשמוע על כך עוד, אבל לא כי זה גורם לי להסתכל עליו אחרת, אלא פשוט כי רציתי לדעת עליו עוד, רציתי להכיר אותו טוב יותר. ניסיתי לחשוב על כל השיחות שהיו לנו, על כל הפעמים בהם בחר לא לומר דבר מאשר לדבר, אולי כל הזמן הזה הייתי אמורה להבין את זה לבדי ופשוט לא הייתי קשובה ומתחשבת מספיק?
“אליה?” ולריה אמרה את שמי בשקט ואני חזרתי להסתכל עליה.
אבל לא משנה כמה רציתי לדעת עוד, ולריה הייתה אימא שלו, והיא כנראה הכירה אותו טוב יותר מכל אדם אחר. לא משנה כמה זה נגד את מה שהאמנתי בו, ידעתי שעליי לכבד את הבקשה שלה, או לפחות לנסות לעשות את זה.
“בסדר,” אמרתי ובלעתי את רוקי. ” אני לא אגיד לו כלום.”
“תודה,” היא אמרה ואני הנהנתי ויצאתי מהחדר. הצצתי לכיוון הסלון והמטבח שכבר היו נקיים יחסית. לצד הדלת היו מונחות שתי שקיות זבל גדולות ואנשים כבר היו עסוקים בשיחות בינם לבין עצמם. החלטתי שזה כנראה לא יהיה נורא כל כך אם אפרוש מוקדם ואלך הבייתה, אך לפני שהספקתי להתקרב לדלת, כבר נתקלתי בגבריאל.
“היי, ” הוא חייך. “נראה שהערב כולם כאן מספיקים לדבר איתך חוץ ממני, רוצה אולי לעלות לחדר שלי?” הוא שאל. “אני יכול להגניב לנו כמה קינוחים ו-”
“גבריאל, אני חושבת שאלך הבייתה,” אמרתי, וכבר הרגשתי רע על כך שניסיתי לעזוב מוקדם כל כך, אבל הייתי צריכה לחשוב על הדברים, לפחות הלילה, אם אני רוצה לדבר איתו מחר בבוקר ולהעמיד פנים שאני לא יודעת כלום.
“קרה משהו?” הוא סקר את פניי.
“אני בסדר, פשוט קצת עייפה,” אמרתי. “הראש שלי גם קצת כואב, אבל זה כבר קשור לכמות השעות שביליתי בסטודיו היום. לא שאני לא נהנית בסטודיו, אבל אתה לא יודע באיזה חומרים אנשים משתמשים בשביל העבודות שלהם, נראה שחוש הריח שלי רק הולך ומתחדד. אני גם התחלתי להשתמש בדיו בשביל העבודות שלי, ידעת שלדיו יש ריח ממש חזק?”
“לא, אני לא ידעתי את זה,” הוא גיחך. “אני רציתי לדבר איתך הערב, אבל אני יכול לחכות עם זה לפעם אחרת. לא הייתי רוצה לגזול ממך שעות שינה.”
“תודה, אליה,” הוא אמר. “את לא היית חייבת לבוא הערב, ואני בטוח שהייתה לך אפשרות לעשות משהו יותר מעניין או מרגש הערב, אבל עדיין בחרת לבוא הנה במקום.”
“אני שמחה שבאתי,” אמרתי בשקט ואז התקרבתי אליו בהיסוס קל ועמדתי על קצות אצבעותיי ונשקתי ללחי שלו. “לילה טוב, גבריאל.”
כשחזרתי להביט בו, גיליתי שהוא כבר הסתכל עליי. בעיניו היה מבט שלא ידעתי לפרש, כאילו עיניו נעשו שחורות יותר ממה שהיו עד כה, לא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי בכלל. הוא עצם את עיניו לרגע לפני שחזר להסתכל עליי. הוא פתח את הדלת וזז הצידה בכדי שאוכל לצאת.
“לילה טוב,” הוא אמר. “רק תבטיחי לי מריפוזה שתלכי ישר לישון ושלא תציירי שוב עד מאוחר. את באמת נראית קצת עייפה.”
“אני מבטיחה,” אמרתי, למרות שגם אם אשכב במיטה מוקדם, זה לא אומר שבאמת אצליח להירדם מוקדם. היו הרבה מחשבות שהפרידו ביני לבין שינה ארוכה.

צבעים- פרק 16
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
46 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך