צבעים- פרק 17

shira_19 12/01/2021 104 צפיות 2 תגובות

היה שקט במוזיאון, ככה זה תמיד היה בימי חמישי. השומר שאת תווי פניו כבר זיהיתי ישב על הכיסא שלו והביט בזוג שסקר את היצירה שמולם כבר מעל עשר דקות.
זאת הייתה עוד דרך של המורים לנסות להוציא אותנו מהשגרה שלנו ומכך שכל היום ישבנו בתוך אותו הסטודיו, והפעם הסכמתי שאולי זאת הייתה הדרך הטובה ביותר לקבל השראה ושהייתי צריכה לנסות לעשות משהו שלא היה קשור בפרויקט אמצע שנה שלי. ביקרנו בהרבה מוזיאונים, אבל מוזיאון תל אביב תמיד יישאר האהוב עליי. הייתי רוצה לצאת ולשבת בגן הפסלים, אבל עקב מזג האוויר הסוער בחוץ, הייתי צריכה להסתפק בלשבת באחד מהחללים האחרים במוזיאון לרשום את מה שראיתי. נראה כי תמיד המשימות האלה היו הקלות ביותר בשבילי. היה קשה לשבת באותו חדר ולצייר מודלים יחד עם עוד עשרים תלמידים, אבל במוזיאון הצלחתי למצוא לי פינה משלי ולהתרכז במה שאני עשיתי, ותמיד העדפתי את האופציה הזאת. בדרך כלל הייתי הולכת לחלל בו היו תלויים דיוקנאות שונים וגדולים של אנשים שונים מהעבר, אבל הפעם בחרתי ללכת לתערוכה של האומנית המודרנית. הרגשתי מעט נוסטלגית כשחזרתי הנה וישבתי מול הדיוקן של פרידריקה מריה בר שצייר גוסטב קלימט. בסיור הראשון שלנו במוזיאון, ממש בתחילת כיתה ז’, עשו לנו סיור במוזיאון וזאת הייתה היצירה הראשונה שהסבירו לנו עליה. אני זוכרת שעיניי לא הפסיקו להתרוצץ בין הרקע של התמונה, לבין ההדפס הייחודי של מעיל הפרווה שלבשה האישה בתמונה לבין פניה. לא רק שאהבתי את הדימויים שצייר, גם אהבתי את הצבעים ביצירה, היה בה כל כך הרבה צבע שהיה קשה להחליט על מה להסתכל, אבל אני מניחה שזאת הייתה חלק מהחוויה של הסתכלות ביצירה. אני זוכרת שפעם צבעים היו רק צבעים עבורי, כלי שבאמצעותי יכולתי לצייר. אם רציתי לצייר נוף, אז הייתי צובעת את השמיים בכחול, את העננים בלבן ואת הדשא בירוק, זה היה פשוט עד כדי כך. אבל אז למדתי על תיאוריית הצבעים של דארווין, על צבעים משלימים, צבעים מנוגדים ועל הגוונים שניתן ליצור מכל צבע פשוט.
טבלתי את המכחול שלי בצבע המים השחור שהיה בסט צבעי המים שלקחתי איתי בתיק ואז צבעתי בזהירות את שיערה של הדמות ברישום שהספקתי להכין.
“היי, אליה,” שמעתי את קולה של עלמה. הרמתי את ראשי והבטתי בדמותה שהתקרבה אליי והתכופפה אליי.
“אפשר להסתכל?” היא שאלה והצביעה על הדף העבה שהנחתי על הקלסר שהיה לי בתיק. סובבתי את הדף לכיוונה והיא סקרה את הרישום בשקט. בזמן שעשתה זאת הסתכלתי על עגילי החישוק שלה שבאמצע שלהם היו כמה חרוזים. שמתי לב שהרבה פעמים בהם ענדה שרשראות או עגילים הם היו בדרך כלל מורכבים מחוטים וחרוזים. בגלל הדמיון בין כל התכשיטים שלה הנחתי בהתחלה שהיא קנתה את כולם במקום ספציפי, אבל ככל שהזמן עבר, הבנתי שכנראה היא הכינה את התכשיטים שלה.
“מעניין,” היא אמרה, חיכיתי שהיא תסתכל עליי אך היא עדיין לא הרימה את ראשה. היו מעטות הפעמים בהן שמעתי אותה מבקרת את מה שעשיתי, והפעם בה היא באמת ביקרה אותן הייתה כמעט גרועה כמו היום בו שיין יורק ביקר את האומנות שלי.
“מה מעניין?” שאלתי בחשש קל.
“רוב הפעמים בשיעורים שלי אני רואה שאת בדרך כלל משתמשת רק בעיפרון או עט,” היא אמרה.
“זה בגלל שאני מרגישה הכי בנוח לרשום בכלים האלו,” אמרתי והיא הנהנה.
“אבל פה השתמשת בעיפרון וצבעי מים,” היא אמרה. “אפשר להציע לך משהו?”
“בטח.”
“אני מציעה לך אולי לנסות להשתמש בצבעי מים ביצירה שאת מתכוונת להציג בתערוכת אמצע,” היא אמרה. “יש לך שליטה טובה בצבע הזה. הצלחת להגיע לכאן לעוצמות שונות של הצבע. בדרך כלל לוקח הרבה זמן ללמוד להשתמש בצבעי מים נכון ולא סתם להשתמש בצבע הזה בכדי למלא חללים או להוסיף צבע לציור.”
כשהיא הרימה את מבטה לעברי היא כיווצה את גבותיה. “או שאת עדיין מתכננת להמשיך עם אותו הקו שאיתו התחלת?”
“הו, לא,” גיחכתי. “זרקתי את הרישומים שלי בשנייה שביקורת העבודות נגמרה.”
אני בטוחה שהיא חשבה שרק צחקתי, אבל אם היא הייתה בודקת את הפח, היא הייתה מוצאת בפנים את כל הרישומים שלי זרוקים בפנים.
“אני החלטתי להתחיל הכל מחדש,” אמרתי ונשכתי את שפתיי לפני שהוצאתי את מחברת הסקיצות שלי מהתיק ורפרפתי בה עד שהגעתי לרישומים שהכנתי אתמול בערב. הושטתי לה את הדף והיא סקרה את הדימויים שהכנתי.
“אני יודעת שזה לא נראה כמו הרבה, אבל אתמול בערב כשישבתי בגג של סבא וסבתא שלי, התחלתי סתם לקשקש במחברת והתחלתי לצייר צורות שראיתי בנוף. ציירתי את העצים והבניינים שראיתי ואז הפשטתי את הדימויים האלה לצורות פשוטות יותר בלי יותר מדי פרטים והצללות, אלה בעיקר צורות וקווים,” אמרתי. “אני לא יודעת עדיין מה בדיוק אני מתכוונת לצייר. אבל היה לי רעיון לשלב צורות פשוטות וקוויות שאני אצור בדיו יחד עם כתמי צבע גדולים יותר שמורכבים מאקריליק או צבעי שמן. כלומר, זה נראה לי כמו רעיון מעניין, לנסות לאזן בין צבעים ובין קווים לכתמים.”
“זאת נשמעת כמו התחלה טובה,” היא אמרה. “ומה הסיפור שאת תרצי לספר?”
“תראי, עלמה, אני יודעת שאתם רוצים שאספר על עצמי. החיים שלי הם לא סוערים, מרתקים או טרגיים במיוחד, אני בסך הכל מישהי שרוצה לצייר, מישהי שלא מזמן הלכה לאיבוד ולא ידעה אם היא טובה מספיק, אבל אז היא מצאה את הדרך חזרה. אני נערה בת שש עשרה שפשוט רוצה להמשיך ללמוד ולהתפתח בתור ציירת. זה מה שאת תמצאי בציור שלי, זה הסיפור שלי.”
היא הנהנה בראשה וחיוך קטן עלה על פניה. “את יודעת, אליה, אני קצת חששתי עבורך כשראיתי איך הגבת בביקורת העבודות. לא כולם יודעים לקבל ביקורת על יצירה שעבדו עליה קשה, וחששתי שאולי גם את מהאנשים שרוצים להתקבע לסגנון אחד ולא להרפות ממנו ושתקבלי קשה את הביקורת ותנסי להוכיח לנו שטעינו ושהרישומים שלך כן ראויים להיות מוצגים בתערוכה,” היא אמרה. “אני שמחה לגלות שטעיתי.”
“באמת?” שאלתי. “זה מה שחשבת?”
“לימדתי כל מיני תלמידים במהלך השנים, היו כאלה שפרשו במהלך הדרך מלימודי האומנות והיו כאלה שלומדים עכשיו בבצלאל או מציגים יצירות שלהם בתערוכות שונות וממשיכים ליצור אומנות. אבל אל משנה באיזו דרך את בוחרת, כולם הולכים לאיבוד במהלך הדרך, לא משנה אם מדובר בתלמיד שמציג בתערוכה הראשונה שלו או אם מדובר בואן גוך או רמברנט, כל אומן טוב מספיק מפקפק בעצמו מדי פעם ותוהה אם מה שהוא יוצר הוא מספיק טוב ואם הוא מאתגר את עצמו מספיק. אז אני רוצה לומר לך, שזה טוב שהלכת לאיבוד, כי זה כנראה בדיוק מה שהיית צריכה לעבור,” היא קמה באיטיות מהרצפה. “אני מחכה בקוצר רוח לראות את הציור שאת עובדת עליו.”
“תודה,” אמרתי בשקט.
היא העיפה מבט ביצירה שמולה ישבתי וחיוך קטן עלה על פניה, כאילו הציור העלה גם עבורה זכרונות שכבר הספיקה לשכוח שהיו קיימים.
“אני רק באתי בכדי לומר לך שאת יכולה ללכת הבייתה, בן ביקש לשחרר את כולם מוקדם בגלל שמזג האוויר הולך להחמיר לקראת הערב ואנחנו מעדיפים שתגיעו הבייתה מוקדם מאשר שתסתבכו אחר כך בדרכים,” היא אמרה ואני חייכתי אליה.
“אין בעיה,” אמרתי והיא הנהנה לפני שצעדה לכיוון דלת היציאה מהתערוכה שהובילה למדרגות. כנראה אם היא לא הייתה מגיעה הנה, הייתי באמת נשארת כאן עד הערב מבלי לשים לב לכך בכלל.
אחרי שהחזרתי את כל הדברים שלי לתיק שלי, קמתי ממקומי ויצאתי מהתערוכה גם כן. כשהתקרבתי לעבר דלת הכניסה. סגרתי את כל כפתורי המעיל שלי וסידרתי את כובע הצמר שלי בכדי שיכסה גם את אוזניי לפני שהרמתי את כובע המעיל מעל ראשי. הבטתי בגשם הסוער שירד בחוץ ונשמתי עמוק לפני שהתחלתי לרוץ הכי מהר שיכולתי לעבר תחנת האוטובוס. למזלי האוטובוס הגיע בדיוק בזמן שבו היה כתוב שיגיע. הייתי רטובה לחלוטין והמזגן שהיה באוטובוס לא חימם אותי כלל, אבל לפחות התנחמתי בעובדה שעוד מעט אהיה בבית. כשהנסיעה הסתיימה וירדתי בתחנה, השתדלתי ללכת כמה שיותר מהר עד שלבסוף הגעתי סוף סוף לבניין. כשדפקתי בדלת ואף אחד לא ענה, חיפשתי אחר המפתחות שלי בתיק, אך בין כל הדברים שהיו לי בתיק, היה קשה למצוא אותם. הוצאתי את הטלפון מהכיס בכוונה להתקשר לבית בכדי שיפתחו לי, אבל אז הבנתי שבגלל ששחררו אותנו הרבה יותר מוקדם, אז גם הגעתי הבייתה בשעה בה לא היה אף אחד בבית. התיישבתי על המדרגה שליד הדלת והתחלתי להוציא את כל הדברים שלי מהתיק בתקווה שפשוט מיהרתי ושבגלל זה לא מצאתי את המפתחות, אך לאחר שרוקנתי את כל התיק ועדיין לא מצאתי אותם, הבנתי שאני בבעיה. הכנסתי הכל חזרה לתיק והבטתי ברישום שהכנתי במוזיאון, שאיכשהו שרד את הגשם למרות שלא עטפתי אותו בשקית ניילון.
“מריפוזה, מה את עושה כאן?” שמעתי את קולו של גבריאל. הוא עלה במדרגות אבל עצר כשהבחין בי. הוא סקר את בגדיי הרטובים ואז את שיערי שקצוותיו נדבקו ללחיי וצווארי. אני בטוחה שכרגע נראיתי יותר כמו אסקימוסית מאשר מישהי שחזרה הבייתה מבית הספר, אבל לא נראה שזה מה שעניין את גבריאל, כי הוא התקדם לעברי במהירות והניח את ידו בעדינות על ראשי. למרות שגם שיערו ובגדיו היו רטובים מעט, עורו עדיין היה חם ולא נראה שהקור מזיז לו, לא שהקור אי פעם הפריע לו.
“את רועדת,” הוא אמר בדאגה. “מה את עושה כאן בחוץ? למה את לא בבית?”
“כי שכחתי לקחת אותם,” אמרתי בשקט והוא הסתכל עליי בדיוק כמו שאימא שלי מסתכלת עליי כשאני שוכחת משהו בבית או כמו הפעם ההיא בה יצאתי מהבית ושכחתי לנעול אחריי את הדלת.
“אל תסתכל עליי ככה, זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולזכותי ייאמר שתמיד יש אנשים בבית, אז זה אף פעם לא באמת קריטי אם אני לוקחת מפתח או לא,” אמרתי ואז סקרתי שוב את בגדיו. “איך זה שאתה לא נרטבת כמוני בגשם?”
“כי אני לקחתי איתי מטריה,” הוא אמר ואני שילבתי את ידיי, ואולי הייתי גם מצליחה להיראות מאיימת אם לא הייתי מושכת באפי כל רגע.
“לידיעתך, גם אני לקחתי מטריה, אבל היא נהרסה לי בדרך למוזיאון בגלל הרוח,” אמרתי. “אני אולי יכולה להיות מעופפת לפעמים, אבל אני לא עד כדי כך מעופפת.”
“טוב, את רוצה אולי שנמשיך לנהל את השיחה המרתקת הזאת בפנים?” הוא שאל כששוב משכתי באפי. “אני לא רוצה שתהיי חולה.”
שרבבתי את שפתיי אך הוא רק נאנח והושיט את ידיו קדימה בכדי לעזור לי לקום מהמדרגה עליה ישבתי. “קדימה,” הוא אמר ואני אחזתי בידיו והלכתי אחריו לעבר דלת הבית שלו. לאחר שנכנסנו פנימה הנחתי את התיק שלי על אחד מהכיסאות שהיו מסביב לשולחן האוכל. חיפשתי במבטי אחר גבריאל שכבר לא עמד לידי ואז התחלתי לעלות במדרגות לכיוון החדר שלו, המקום היחידי שאליו ניחשתי שהוא כנראה הלך. פתחתי את הדלת וכיסיתי מיד את עיניי ברגע שהבחנתי בגבריאל שלא לבש חולצה.
“אתה חייב להפסיק לעשות את זה,” מלמלתי ואז שמעתי את צחוקו הנעים.
“את זאת שהתפרצת לחדר שלי שוב,” הוא אמר בשעשוע ואז הוריד את ידיי באיטיות מעיניי. בחשש קל הבטתי מטה ונאנחתי בהקלה כשראיתי שהוא לבש חולצה ארוכה. הוא פנה לעבר הארון שלו, הוציא חולצה ומכנסיים נקיים והושיט לי אותם.
“קחי,” הוא אמר. “לא הייתי רוצה שתתקררי.”
“תודה,” אמרתי בשקט ולקחתי את הבגדים המקופלים מבין ידיו.
“אני אתן לך להתארגן בנחת,” הוא אמר וצעד לעבר הדלת.
“רגע, לאן אתה הולך?” שאלתי והוא גיחך.
“אני אהיה למטה,” הוא אמר. “אני אכין לעצמי משהו חם לשתות בינתיים, היית רוצה משהו חם לשתות אולי? השוקו בדיוק נגמר, אבל יש חלב, תה או מרק.”
“אני אוהבת לשתות מרק בחורף,” חייכתי בזמן שקירבתי את בגדיו לחיקי. “סבתא שלי בדרך כלל נוהגת להכין מרק עדשים עם אטריות. כולם במשפחה מתים על זה, אבל במיוחד אני וסבא שלי.”
“טוב, אני כנראה לא יודע להכין מרק מצוין כמו זה של סבתא שלך, אבל אני יודע לערבב אבקת מרק בכוס עם מים חמים אם תרצי.”
“אני אשמח,” אמרתי והוא הנהן לפני שיצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת בשקט. הורדתי מעליי את המעיל שלי ואת הבגדים שכבר הספיקו להידבק לעורי לפני שלבשתי את בגדיו של גבריאל. בהתחלה חשבתי לסרב ולומר לו שאשאר אם הבגדים שלבשתי, אך הוא צדק בדבריו, אני רק הייתי מתקררת יותר. קיפלתי את שוליי החולצה מכיוון שהיא הייתה ארוכה מדי. ניסיתי גם ללבוש את המכנסיים שנתן לי, אך הם נפלו עוד לפני שהספקתי לקשור את השרוך של המכנס הרחב. לבסוף נשארתי רק עם החולצה עליי כי היא הייתה ארוכה מספיק והגיעה עד ברכיי ואז העברתי את ידי בשיערי הרטוב ואספתי אותו בצמה מרושלת. סקרתי את החדר שהיה מסודר יחסית והתקרבתי למזגן שממנו יצא אוויר חם ונעים. חיבקתי את גופי ועצמתי את עיניי בזמן שהרגשתי כיצד גופי מתחמם. שמעתי קול של דפים מרשרשים וכשהבטתי הצידה, הבחנתי בערימה של ספרים ומחברות, שבראשה הייתה מחברת פתוחה שדפיה רשרשו. התקרבתי אליה והושטתי את ידי בכוונה לסגור אותה, אך אז הנחתי את ידי על אחד הדפים כשהבחנתי ברישום מהיר שהיה על הדף. זה לא דבר יוצא דופן כל כך למצוא קשקושים או רישומים במחברות, אני הייתי מקשקשת כל הזמן במחברת כשהיה לי משעמם או כשרציתי להעביר את הזמן עד סוף השיעור, אבל הרישום הזה לכד מיד את תשומת לבי. העברתי את אצבעותיי על קווי המתאר של הדמות שנעשו בעט.
הרגשתי את לבי דופק במהרה כשלאחר מכן הסתכלתי על הכנפיים שהיו על גבה של הנערה שצייר.
סגרתי מיד את המחברת כששמעתי דפיקה על הדלת ואז גבריאל נכנס לחדר עם הספל בידו.
“היה רק מרק פטריות, אז אני מקווה שזה ב-” הוא השתתק ברגע שמבטו נחת עליי. הוא סקר את החולצה שלבשתי לפני ששוב הביט בפניי.
לקחתי בזהירות את הספל מבין ידיו וחייכתי אליו ברוך. “תודה.”
“המכנס שלך היה קצת יותר מדי גדול עליי, אז לבשתי רק את החולצה,” אמרתי וניסיתי להחניק צחקוק כשראיתי כמה השתדל שלא להביט בגופי.
“כן, שמתי לב,” הוא אמר ואני גיחכתי.
“אבל החולצה הזאת ממש מחממת,” סקרתי את שרוולי החולצה. “תודה שהזמנת אותי לבוא הנה עד שסבא וסבתא שלי יחזרו הבייתה, זה ממש נ-”
“בבקשה אל תגידי נחמד,” הוא אמר. “לא כל הכוונות שלי הן טהורות כל כך כמו שאת חושבת. יש לי גם אג’נדות משלי.”
“כמו…”
“אני רציתי שנדבר, נראה שלא באמת יצא לנו לדבר מאז חנוכת הבית,” הוא אמר. טוב, זאת הייתה קצת אשמתי. ברוב הבקרים הייתי נותנת תירוצים שונים שבגללם לא יכולתי לנסוע איתו באוטובוס ובהפסקות הייתי מתבודדת בכיתה עם לוסי ואליה בשביל לא להיתקל בו בטעות במסדרון או בחצר בית הספר בה נהג לכתוב. זה היה צעד מעט דרמטי, אני מודעת לזה, אבל היו לי הרבה דברים לחשוב עליהם, ונראה כי לא הצלחתי לחשוב בבהירות על הדברים כשהייתי עם גבריאל. במיוחד כשהייתי צריכה לחשוב איך אני בדיוק אמורה להעמיד פנים שהשיחה שלי עם אימא שלו לא קרתה.
“אני יודעת…” מלמלתי. “אבל אנחנו כאן עכשיו. אז על מה רצית לדבר?”
“טוב, קודם רציתי לשאול איך הולך לך עם העבודה לתערוכה?”
“אני בדיוק היום דיברתי על זה עם המורה שלי, הצגתי לה משהו ששרטטתי במחברת הסקיצות ואז הסברתי לה על הרעיון הכללי שלי. אני התחלתי לעשות כמה דברים בסטודיו אבל אני חושבת שאחרי השיחה איתה ואחרי הביקור במוזיאון הבנתי מה הכיוון שאני רוצה לקחת עם היצירה שלי לתערוכה הזאת,” אמרתי ואז הנחתי את הספל שלי על השולחן בכדי לאחוז בידו. “הרבה מזה בזכותך, גבריאל. מה שעשית בשבילי-”
“את לא צריכה להודות לי,” הוא אמר. “זה היה שום דבר, באמת. ימי שבת בבית הזה הם די משעממים ורוזי בדרך כלל מכריחה אותי לצפות איתה בפרקים של אותה סדרה בסופ”ש. אז אם כבר, את הצלת אותי.”
“איזו סדרה?” שאלתי והוא חייך.
“סדרה עם שם מוזר כזה, סאקורה, אני חושב,” הוא אמר ואני פערתי את פי. אולי זה מזל שלא אחזתי יותר בספל, כי יכול להיות שבגלל ההתלהבות שלי הייתי שופכת את המרק על הרצפה.
“סאקורה?” שאלתי. “הייתי מטורפת על התוכנית הזאת כשהייתי קטנה, כשהייתי ביסודי, כל הבנות בבית ספר היו מדברות על הסדרה הזאת ואפילו היינו אוספות קלפים. אני לא מאמינה שהיא עדיין משודרת בטלוויזיה.”
“הייתי צריך לדעת שאת תכירי את הסדרה הזאת,” הוא גיחך. “ואני חשבתי שהקלפים היחידים שאנשים היו אוספים הם של סופרגול…”
אני בטוחה שבאותם רגעים הוא הרגיש כאילו הוא מדבר עם ילדה בת שבע ולא עם נערה בת שש עשרה, אבל אני חושבת שהוא התנהג בכזו נונשלנטיות לגביי זה בגלל שהוא כבר היה רגיל שהתנהגתי ככה.
“עכשיו ברצינות, יש משהו שרציתי לדבר איתך עליו,” הוא אמר והביט בידינו השלובות. אם לא הייתי מכירה אותו טוב כל כך, אז אולי לא הייתי שמה לב לשינוי בקולו שעכשיו רעד קלות ולגוון הבהיר ביותר של וורוד שצבע את לחייו.
“ביום שבת, אחרי שעברנו על כל יצירות שאני ורוזי תלינו, אז שנינו ישבנו כאן ואז רוזי באה באמצע בדיוק כש-” הוא השתהה ואז גירד את עורפו. “את יודעת, כש-”
“כשמה?” שאלתי, למרות שידעתי בדיוק למה התכוון. אולי בנסיבות אחרות הייתי שותקת ומרגישה לחוצה יותר, אבל היה משהו מנחם בלדעת שאני לא היחידה שחשה את עורה מתחמם או שלחייה נצבעו בצבע ורוד או אדמדם.
“את יודעת בדיוק מה,” הוא אמר ושחרר את כף ידי כשראה את החיוך שהופיע על שפתיי. “עכשיו את סתם מנסה להביך אותי.”
“אני מודה, זה נחמד לדעת שאני לא היחידה שמרגישה קצת נבוכה מכל זה,” אמרתי ואז עמדתי על קצות אצבעותיי בכדי להסיט את קצוות שיערו שנפלו על פניו אל מאחוריי אוזנו והנחתי את ידי על הלחי שלו. “אני דווקא אוהבת לראות אותך ככה.”
“את גם אוהבת לשמוע שירים של האנה מונטנה והאומן האהוב עלייך הוא ואן גוך, מכל האומנים את בחרת דווקא את המשוגע שחתך לעצמו את האוזן. אז אני לא יודע עד כמה אני שמח לשמוע שאת אוהבת לראות אותי-” הוא אמר אך קטעתי אותו בכך שקירבתי את פניי לפניו עד ששפתינו נפגשו. מגע שפתיו החמות היה נעים ורך, ותוך רגעים ספורים התרחקתי ממנו ועמדתי מולו שוב. הוא פקח את עיניו והביט בי לרגע קצר לפני שהניח את ידיו על צדי פניי והצמיד את שפתינו זו לזו שוב.
כשהתרחקנו זה מזה, הוא עדיין עמד יחסית קרוב אליי ולא הוריד את כפות ידיו מפניי. הוא הביט בעיניי ופתח את פיו בכדי לדבר אבל אז סגר אותו. הוא נראה כמעט כמוני כשהייתי מנסה להחליט איך להתחיל לצייר משהו שכבר ראיתי לפרטי פרטים בראשי או כשביקשו ממני לומר מה בדיוק הרגשתי כשהייתי מביטה ביצירה תלויה במוזיאון. יש דברים שלפעמים אין צורך לתאר אותם, לפעמים צריך רק להסתכל על הדברים ולהרגיש.
“אני יודעת,” אמרתי בשקט.
“אבל אני לא אמרתי כלום,” הוא אמר. העברתי את האצבע שלי על שפתיי שעדיין עקצצו ואז לקחתי את המחברת שהייתה על השולחן ורפרפתי על הדפים עד שנעצרתי שוב על הציור שראיתי קודם. הושטתי לו את המחברת והוא הסתכל ברישום שלו גם כן.
“אני חושבת שכבר אמרת,” אמרתי ולמרות שכנראה היה נבוך שראיתי את הרישום שלו, חיוך הופיע גם על פניו.

צבעים- פרק 17
דרוג הסיפור 4.8 | 4 מדרגים

תגובות (2)

מושלם!!!!!! תמשיכייייייי!!!!!!!

12/01/2021 12:36
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך