צבעים- פרק 2

shira_19 26/12/2020 131 צפיות 2 תגובות

תמיד הייתי בעד יקיצה טבעית, אבל אפילו אני לא יכולתי לכעוס כשראיתי שמה שהעיר אותי הבוקר הייתה בת דודתי הקטנה שקפצה על המזרן של המיטה. לרגע חשבתי שדמיינתי ושזו הייתה פיה, אבל זאת פשוט הייתה עוד אחת מהתלבושות היותר מושקעות שלה. היא לבשה זוג כנפיים בצבע סגלגל ושמלה לבנה שכבר הספיקה להתלכלך, לבת דודה שלי בהחלט היה כישרון להרוס כל בגד שקיבלה במתנה. היא אומנם הייתה רק בת ארבע, אבל עדיין היה לה חוש אופנה יותר מפותח משלי. היא לבשה כמה שרשראות עם חרוזים בצורה של פרחים ועל ראשה הייתה קשת שאני לא יודעת איך, אבל היא רק גרמה לשיערה להיראות מבולגן יותר.
“אליה, סוף סוף התעוררת,” היא אמרה ואז קפצה עליי בכדי לחבק אותי, ואני הייתי צריכה להזיז את ראשי במהירות בכדי שהקצה של השרביט שאחזה בידה לא יפגע בעין שלי.
היא הרימה את ראשה קלות בכדי להביט בי בעיניה החומות הגדולות. “את יודעת שיש לי היום יום הולדת?”
“ובת כמה את היום?” שאלתי. היא צמצמה את עיניה ואז החלה להרים את האצבעות שלה אחת אחרי השנייה בזמן שניסתה לחשוב על העניין לעומק. אני אפילו לא חושבת שהיה לה אכפת, אני חושבת שהיא בעיקר חיכתה להזדמנות לקבל מתנות ונהנתה מכל תשומת הלב שקיבלה. מי אני שאאשים אותה, כשאני הייתי ילדה הייתי בדיוק כמוה, תמיד הצגתי את הציורים שלי בפני כולם וציפיתי למחיאות כפיים ומחמאות.
“ארבע!” היא קראה לפתע ואני צחקקתי כשקמה מיד מהמיטה וזרקה לכיווני זוג כנפיים לבנות ושרביט כסוף. “תראי, עכשיו גם את תוכלי להיות פיה במסיבת הפיות שלי.”
כל שנה לאמילי היו דרישות אחרות לגביי מסיבת יום ההולדת שלה או שהיא בחרה נושא שכל המסיבה תתבסס עליו. שנה שעברה היא הייתה מכורה לסדרה על שודדי ים ובמסיבה שעשינו לה, אני אפילו עזרתי בהכנה של מפת אוצר מושקעת שהובילה לאוצר שהיה מוחבא בבית. השנה לא הופתעתי לראות אותה לובשת זוג כנפיים ומעמידה פנים שהיא פיה מממלכה קסומה. אף פעם לא חשבתי שאראה אותה כל כך אובססיבית לגביי משהו, אבל בחודשים האחרונים היא לא הפסיקה ללכת עם אותו זוג כנפיים אחרי שהלכה להצגה עם דודה שלי.
תמיד הייתי מחוברת למשפחה שלי ותמיד הסתדרתי עם ילדים, אולי זו הסיבה שלאמילי ולי היה קשר טוב כל כך. אהבתי לבלות איתה זמן אחרי הלימודים כשדודה שלי הייתה צריכה מישהו שישמור עליה ובהחלט אהבתי את האופי הייחודי שלה. הייתה לה הבעת פנים תמימה ומתוקה, אך ידעתי יותר טוב מכולם שמאחוריי הפנים האלה הסתתרה לה ילדה שובבה שידעה כמעט תמיד להשיג את מבוקשה.
“תודה רבה, יהיה לי לכבוד להיות פיה במסיבה שלך,” אמרתי וסידרתי את הקשת שלה כשראיתי שהיא נשפה על קצוות השיער שנפלו על פניה. “אני רק צריכה להתארגן ואני אצטרף אלייך.”
“בסדר,” היא משכה בכתפיה אבל לפני שעזבה את החדר הביטה סביב בארגזים שבחדר ואז מבטה נחת על הארון שלי שהיה פתוח. היא התקרבה לארון ועמדה על קצות אצבעותיה ולקחה משם משהו. היא התקרבה אליי והציגה לי את מה שלכד את תשומת ליבה. זה היה צמיד שהיה עשוי מבד שאני חושבת שאחת מהחברות שלי בגן בעבר הכינה לי אותו. אימא שלי אמרה שתמיד טוב לעשות סדר בדברים ולסלק את כל מה שלא צריכים יותר, וזה היה אחד מהאוצרות כביכול שמצאתי באחד מהארגזים שלי.
“את רוצה את זה?” שאלתי והיא פערה את עיניה עוד יותר ממקודם והנהנה בראשה במהירות. הסטתי את השמיכה הצידה והתכופפתי לעברה. לקחתי את הצמיד מידה וקשרתי אותו סביב מפרק כף ידה.
“הנה, זה בשבילך, מתנה ממני,” אמרתי והיא קפצה במקומה ואז סקרה את הצמיד. עוד לפני שהספקתי לומר דבר נוסף היא כבר הספיקה לצאת מהחדר ולרדת במדרגות בזמן שהיא צעקה לעבר דודה שלי שתבוא ותראה את הצמיד שהבאתי לה. אולי עכשיו היא מתלהבת, אבל אני בטוחה שעוד כמה ימים הצמיד הזה ימצא את מקומו על הרצפה או באיזו מגירה נידחת.
שטפתי פנים וסירקתי את שיערי לפני שלבשתי שמלה צהובה קצרה. למרות שהדלת לגג הייתה סגורה, כבר שמעתי את המוזיקה הקצבית בחוץ ואפילו כמה צחקוקים של ילדים. ירדתי במורד המדרגות וברגע שראיתי את דמותו של אח שלי, לא יכולתי שלא לצחוק. הוא לבש זוג כתפיים ורודות ועל ראשו חבש כובע מפלסטיק בצבע זהב. שיערו השחור היה מבולגן ושיערתי שגם הבוקר הוא לא באמת הסתרק. למרות שהפריטים נראו מגוחכים עליו, הדבר שבאמת השלים את הלוק היה המבט הזועף שעל פניו ועיניו החומות שהביטו בי כאילו הוא רצה להרוג מישהו על כך שהכריחו אותו להתלבש ככה.
“אתה נראה מהמם,” אמרתי וניסיתי לכסות את פי בכדי לא לצחוק כי ידעתי שזה רק יעצבן אותו יותר.
“מה שתגידי, אני רק מקווה שהמסיבה הזו תיגמר כמה שיותר מהר בכדי שאוכל לחזור לשחק במחשב,” הוא אמר ואז עקף את דמותי בזמן שמלמל. “יש יותר מדי בנות במשפחה הזאת.”
אני לא יודעת מה עוד עניין בנים בני ארבע עשרה, אבל הנחתי שלקום בבוקר ולהתחפש לפרפר או פיה לא היה ברשימת הדברים שאהב לעשות.
התקדמתי לעבר הסלון והתחמקתי באלגנטיות מהמטבח בדרך. המטבח תמיד היה המוקד העיקרי בו היה בלאגן, צעקות או כל דבר אחר שהיה ההפך מהמילה רגוע. הדודות שלי כבר הספיקו לתפוס פיקוד על המגשים של האוכל ונתנו מדי פעם לאבא שלי או אח שלי משימות שונות. ידעתי שברגע שבני הדודים שלי שהיו בני גילי יגיעו, אז אנחנו נהיה אחראיים לבצע את רוב המשימות ולהעביר את הכל לגג. לא הייתה לי בעיה להחזיק מגשים ולעזור עם האוכל, זה גרם לי להרגיש מועילה ושאני תורמת לסיטואציה, הבעיה היחידה הייתה ששיווי משקל או שמירה על עמידה יציבה לא היו אחת מהחזקות שלי.
“בוקר טוב, יקירה,” סבתא שלי אמרה כשראתה אותי מתקרבת לספה. היא שכבה במקום הקבוע שלה וחייכה אליי כאשר חיבקתי אותה לפני שהתיישבתי לצידה.
“הן שוב לא נותנות לי להיכנס למטבח ולעזור,” היא עשתה פרצוץ חמוץ.
“אני אפילו לא מנסה להיכנס לשם, זה כמו זירת קרב. אני אלך כשהשטח יהיה פנוי וכשהעניינים יירגעו טיפה,” אמרתי וכמעט קפצתי במקומי כששמעתי משהו נופל ואחריו את דודה שלי מרימה את קולה שוב.
“אבל אמרתי לכם לא לשים את המגש שמה, נו באמת, מה יהיה איתכם,” היא אמרה.
“בחירה חכמה,” סבתא קרצה לי ואני אחזתי בידה.
“סבתא, תודה שהסכמתם לארח אותנו כאן. אני יודעת שקצת השתלטנו לכם על הבית ושיש כאן הרבה בלאגן בגלל כל הדברים שלנו, אבל אני מבטיחה שאני אעזור לאימא לסדר הכל יותר מאוחר.”
“אויש, אל תדברי שטויות, דודה שלך אוהבת להגזים ואימא שלך נהנית לחפש מקומות חדשים לנקות ולסדר,” היא אמרה. “את מכירה אותי ואת סבא שלך, אנחנו אוהבים כשאתם כאן. אנחנו נמצאים כל כך הרבה זמן רק אחד עם השני שכל שינוי מתקבל כרגע בברכה.”
“אני שמחה לשמוע,” אמרתי. “אני גם אוהבת להיות כאן יותר מבדרך כלל. זה מזכיר לי את הימים בהם ביליתי כאן ימים שלמים כשעוד לא הייתי צריכה להשקיע כל כך הרבה זמן בלימודים.”
“סבתא, רציתי לשאול אותך משהו,” שאלתי כשנזכרתי בכלב שראיתי בגג של השכנים. “אני יודעת שהשכנים עזבו את הדירה שמולכם, אבל אתמול ראיתי אור בגג ואז כשהלכתי לבדוק היה שם כלב של מישהו, זה היה ממש מוזר…”
“אה, כן. השכנים החדשים הגיעו לפני כמה ימים. רציתי לארח אותם, אבל הם סירבו לי בנימוס. האישה שדיברתי איתה הייתה חביבה מאוד, אבל היא אמרה לי שיש להם הרבה דברים לארגן לפני ששנת הלימודים תתחיל,” היא אמרה ואז התרוממה מעט ונשענה שוב על אחת הכריות לפני שחזרה להביט בי. “איזו מעופפת אני, היא אמרה לי שיש לה שני ילדים ושאחד מהם בערך בגיל שלך, אם אני לא טועה הוא לומד בבית ספר שלך.”
“באמת?” היטתי את ראשי הצידה. היו הרבה בתי ספר באזור, ויכולתי ללכת לאחד מהם, אך בסופו של דבר בחרתי ללמוד בתיכון שהיה במרחק של כמעט חצי שעה מכאן, הכל בגלל שמגמת האומנות שם הייתה ברמה גבוהה. רוב האנשים בבית ספר שלי היו מצפון העיר, כך שהפתיע אותי לשמוע שיש עוד מישהו מהאזור הזה שכנראה לומד בשכבה שלי. “אם ככה, אני חושבת שאלך להציג את עצמי יותר מאוחר. זה יכול להיות נחמד להכיר מישהו חדש ולבלות את הנסיעה הארוכה באוטובוס עם עוד מישהו.”
“ואני גם חושבת שכדאי שאתנצל, כי אני חושבת שממש הבהלתי את הכלב שלהם אתמול ושכמעט פגעתי בו עם המכחול שלי,” הוספתי בשקט, אך סבתא שלי רק צחקה.
“מה אתן עושות כאן, עוד מעט צריך להגיש את האוכל,” אמרה דודה שלי שיצאה מהמטבח עם מגש בידה. סבתא שלי עמדה לקום, אך דודה שלי מיד עצרה אותה.
“לא את אמא, את צריכה לנוח, את לא זוכרת מה הרופא אמר, את צריכה לשכב ולא להתאמץ,” היא אמרה בדאגה וסבתא שלי גלגלה עיניים.
“אני בת שבעים, לא בת מאתיים,” היא אמרה והזדקפה במקומה. “אפילו למטבח בבית שלי אתם בקושי נותנים לי להיכנס.”
“בסדר, אבל אליה תלווה אותך בכדי שלא-” דודה שלי השתתקה ברגע שעברה להביט בי.
“מה?” שאלתי.
“ככה את מתכוונת לבוא למסיבה? אנחנו הולכים לקחת תמונות והגיעו הרבה אורחים, תראי את השיער שלך, את נראית כמו יהושוע הפרוע,” היא אמרה ואני צחקקתי.
“דודה תמי, אני פשוט קמתי לא מזמן, אז לא הספקתי באמת לסדר אותו יותר מדי אבל אני חושבת שהוא נראה בסדר,” אמרתי ואז הבטתי בסבתא שלי. “לא?”
“אויש, מה יהיה איתך, אליה, לפחות לבשת שמלה הפעם במקום סרבל מכוסה בצבע,” דודה שלי הלכה בצעדים מהירים למטבח ותוך רגעים ספורים כבר חזרה לסלון ומשכה אותי אחריה לעבר חדר האמבטיה.
“תמי, תעזבי את הילדה בשקט, היא נראית בסדר גמור,” סבתא שלי קראה אחריה, אך היא לא הקשיבה. במקום זאת היא הושיבה אותי על מושב האסלה לפני שניגשה למלאכה. היא פתחה את הארונות ללא הפסקה, ועיניה סקרו את המדפים כאילו חיפשה אחרי משהו ספציפי.
“הנה זה,” היא אמרה והניחה ליד הכיור קופסא קטנה. ברגע שפתחה אותה, הבנתי מה היא חיפשה. אלו היו סיכות בצורה של פרפר שהיו צבועות בצבע כסף מנצנץ. היא לקחה את המסרק והניחה אותו בין שפתיה בזמן שהחלה להתעסק עם השיער שלי.
“תאמיני לי, אם היה לי שיער כמו שלך הייתי מנצלת את זה יותר,” היא אמרה לי ואני העברתי מבט על קצוות השיער החלקות של שיערי השטני שנפלו במורד כתפיי. התכוונתי להרים את מבטי בכדי להעיף מבט בשיערה המתולתל של דודתי, אך היא רק יישרה את מבטי שוב לעבר המראה והורתה לי לא לזוז. לקחתי את אחד מהסיכות שהיו בקופסא וחייכתי כשנזכרתי בכל הפעמים בהן דודתי הייתה נוהגת לסדר את שיערי כשהייתי ילדה קטנה. לא האמנתי שהסיכות האלה עדיין נשארו במצב טוב כל כך אחרי כל השנים האלה. לדודה שלי בהחלט היה כישרון במציאה של פריטים ייחודיים, אך היא הייתה אפילו טובה יותר בשמירה עליהם.
מבלי להביט בהשתקפותי, כבר ידעתי מה היא מתכננת לעשות. היא גלגלה כמה קבוצות שיער שהיו הכי קרובות לפניי, ובסוף כל אחת מהן היא תקעה סיכה שהחזיקה אותן צמודות לקרקפת שלי מבלי שיתפרקו.
“מה את אומרת?” היא שאלה אותי כשסיימה. היא ליטפה את לחיי והשעינה את ראשה בעדינות על ראשי כאשר הביטה גם כן בתסרוקת הפשוטה אך היפה כל כך שיצרה באמצעות מעט סבלנות וזמן. “עדיין יש לי את זה, אה?”
” בהחלט,” חייכתי אליה דרך המראה. “תודה.”
“בשמחה, מתוקה,” היא אמרה. היא החזירה את הקופסא למקום בו הסתירה אותה עד כה ואז נשקה ללחי שלי לפני שיצאה מהשירותים. קמתי ממקומי וניקיתי את הלחי שלי עם חתיכת נייר טואלט, אבל אפילו אחרי שעשיתי זאת, עדיין נותר סימן אדום של האודם על פניי.
התקדמתי לעבר המטבח בכדי לעזור להעביר כמה בקבוקי שתייה למעלה וכמעט מעדתי כשאמילי רצה לעברי.
“אמילי, תיזהרי,” אמרתי. “מה את עושה כאן? את לא רוצה לשחק עם החברים שלך?”
היא הביטה בי ואז הצביעה על אחד מבקבוקי השתייה שהחזקתי.
“את רוצה שאני אשים לך קצת מהמיץ?” גיחכתי כשבמקום לדבר היא רק הנהנה.
“בואי,” אמרתי והושטתי את ידי לעברה. “אני אתן לך מיץ כשנעלה למעלה.”
היא אחזה בידי בזמן שצעדתי איתה במדרגות וכשפתחתי את הדלת לגג חיוך מיד עלה על פניי כשהבטתי בכל הילדים שהתרוצצו בגג ושיחקו זה עם זה. כולם לבשו זוג כנפיים והחברות של אמילי נראו כמו פיות קטנות והנחתי שבדמיונן הגג הזה היה יער מכושף שבו יכלו לעשות כל העולה על רוחן. לפני שהספקתי להישבות בצחוק ובתלבושות שלהן, אמילי משכה בשולי שמלתי והציגה בפניי את הכוס שכבר אחזה בידה. מזגתי לה כמות קטנה של שתייה מתוקה בידיעה שכבר הייתה לה מספיק אנרגיה בגוף גם ככה ואז חזרתי להביט בילדות שרצו והזיזו את ידיהן בכדי לדמות תנועה של תעופה. באותו הרגע עלה בראשי הרעיון לצייר אותן על הנייר. התקדמתי לעבר החדר שלי ולקחתי את מחברת רישום ועיפרון לפני שיצאתי החוצה.

צבעים- פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 5 מדרגים

תגובות (2)

עוד פעם, וואו. לדעתי את אחת מהכותבות הכי מוכשרות שיש פה באתר. קראתי חלק מהדברים שלך כבר כמה פעמים, אבל אני לא מפסיקה להתפעל. הלוואי ואני הייתי יכולה לכתוב דברים כאלה. הקטעים שלך מדהימים, מרגשים וכתובים היטב. מקווה שתמשיכי לכתוב, כי יש לך כישרון

27/12/2020 15:35

    וואו תודה רבה! איזה כיף! זה ממש מחמם את הלב לשמוע את זה. באמת!<3

    28/12/2020 02:22
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך