צבעים- פרק 3

shira_19 26/12/2020 100 צפיות 2 תגובות

התיישבתי על אחד מהכיסאות שנותרו פנויים והתחלתי לרשום במהירות את הדמויות שזזו במהירות מולי.
“את לא מסוגלת לעזוב את מחברת הסקיצות שלך, אה?” שמעתי את קולה המוכר של החברה הכי טובה והרמתי מיד את מבטי. היא נשענה על משקוף הדלת והעבירה את ידה בשיערה המתולתל הארוך שהגיע כמעט עד מותניה. האוברול הקצר והשחור שלבשה התאים בצבעו לצבע עורה הכהה. כשהיא הבחינה בי, חיוך נפרש על שפתיה שהיו מכוסות בצבע אדום. סביב צווארה היה קולר צמוד בצבע שחור וכשסרקתי את פניה, הבחנתי בנזם באף שלה שהיא סיפרה לי שתכננה לעשות לפני ששנת הלימודים תתחיל. היא לבשה זוג כנפיים אפורות והעבירה בין ידיה שרביט פלסטיק. היא נראתה כמו הפיה הסנדקית של סינדרלה אם היו עושים גרסה מודרנית לסיפור.
“בשבילך אני תמיד מוכנה לעזוב אותו,” אמרתי וקמתי מהכיסא מיד בכדי לחבק אותה. היה לה ריח חזק של בושם שתמיד נהגה להשתמש בו, אך עד היום לא ידעתי מה היה השם שלו בדיוק וגם לא הצלחתי לזהות את הריח הספציפי שלו, אבל זה היה ריח נעים. “אבל היי, את מכירה אותי, אני לא יכולה להוריד את הידיים מהנייר כשיש לי השראה.”
“בזה אני לא אתווכח איתך,” היא השיבה. “אני גם לא מופתעת שכל הקיץ היית עסוקה יותר בציור מאשר בלבלות עם החברות שלך.”
“היי, כמעט כל הקיץ היית בחופשה בצרפת עם המשפחה שלך, אז זה לא לגמרי באשמתי,” אמרתי, אבל ברגע שהוצאתי את המילים מהפה כבר הספקתי להתחרט על כך שאמרתי אותן. זאת לא באמת אשמתה שהיא הייתה צריכה לטוס.
“הלוואי ויכולתי שלא לטוס, אבל את מכירה את אימא שלי, אם לא היינו מבקרים את סבא וסבתא שלי, היא הייתה מרגישה אשמה במשך כל שאר השנה על זה שלא ביקרנו אותם כשלכולנו יש חופש וזמן לטוס. למרות שכשאני חושבת על זה, לא משנה כמה אנחנו מבקרים, היא תמיד מרגישה אשמה. שום דבר לא באמת יכול להביס את המרחק.”
הקשבתי לה בשקט כשהמשיכה לספר לי על הביקור שלה בצרפת. אחרי הגירושים של ההורים שלה, אבא של לוסי החליט להישאר בפריז, בזמן שאימא שלה החליטה להישאר בישראל. אני מכירה את לוסי כבר מכיתה ז’, אבל במשך כל השנים האלה היא מעולם לא דיברה איתי יותר מדי על אביה, ולכן אני מעולם לא העלתי את הנושא או שאלתי שאלות שידעתי שיגרמו לה לחוש חוסר נוחות. העדפתי לחשוב שלא משנה מה קרה בעבר, היא בסופו של דבר חיה כאן וזה הוביל לכך שאנחנו נכיר. כל קיץ היא הייתה מבקרת את המשפחה שלה בצרפת, אבל היא אף פעם לא נהגה לפרט יותר מדי על הנושא, אולי בגלל זה לא הופתעתי לשמוע ממנה בעיקר פרטים יבשים ושגרתיים.
“העיקר שאני כאן עכשיו,” היא נאנחה לבסוף. “אני אומנם שונאת את החום, אבל אין כמו בבית.”
“ספרי לי על זה, אני כל לילה ישנה עם חלון פתוח, בשביל לא למות מחום,” אמרתי ואז נגעתי בכתפה. “אני שמחה שבאת, זה נחמד שאנחנו יכולות לבלות עוד זמן יחד לפני שהשנה תתחיל.”
“אני לא באתי כי רציתי, זה הכל בגלל אריק,” היא אמרה והצביעה על אחיה הקטן שעבר בין אדניות הפרחים השונות וקטף כמה מהפרחים שהיו שתולים באדמה. לא יכולתי להסתיר את החיוך שעלה על פניי כשהבנתי איזו מחווה מקסימה ניסה לעשות. “הוא לא הפסיק לשאול אותי מתי נבוא לבקר אתכם כי הוא רוצה לשחק עם אמילי.”
“אני חושבת שזה חמוד שהוא מחבב אותה ומנסה להרשים אותה ככה,” אמרתי. “וזה עוד יותר מקסים מצידך שהסכמת לשים זוג כנפיים ולהתחפש בשביל אחיך הקטן.”
“כן, כן, אני לא צריכה שתזכירי לי שאני נראית כמו איזו פיה מוזרה מאיזה ספר אגדות,” היא אמרה. “אני אלך לפסל אחר כך רק בכדי להרגיש שאני חוזרת לעצמי.”
אני יודעת שגם אם ללוסי היו תחומי עניין אחרים עדיין כנראה היינו חברות טובות, אבל עדיין אהבתי שלחברה הכי טובה שלי גם הייתה תשוקה לאומנות. אומנם היא פחות התעניינה ברישום וציור כמוני, אבל היציקות בגבס שעשתה והפסלים שיצרה מחימר היו מהממים. שלא לדבר על העבודה שלה עם קרטון ביצוע, אפילו לי לא הייתה מספיק סבלנות להתעסק עם החומר הזה וחתכתי את עצמי כבר מליון פעם עם סכין חיתוך.
לפתע דלת הגג נפתחה בחוזקה ולמרות שציפיתי לראות עוד מישהו עם מגש או אוכל ביד, זאת הייתה דווקא בת הדודה שלי שאחזה באינספור שקיות בין ידיה. ברגע שהיא הניחה אותן על הקרקע היא התנשפה ואז נשענה על הקיר כאילו עברה מסע ארוך. לא הופתעתי שהיא התעייפה, גופה היה קטן כל כך ולפי ההיכרות שלי איתה, ניחשתי שגם הבוקר היא לא באמת אכלה הרבה. היא חיבקה את אמילי ואז התקרבה לכיוון שלנו בזמן שניסתה שלא למעוד בין כל הילדים. עיניה הכחולות נצצו כשהבחינה בנו. הגזרה של השמלה הוורודה שלבשה החמיאה לקימורי גופה והתאימה לצבע שיערה הקצר שבקושי הגיע עד כתפיה. לפני כמה חודשים יסמין החליטה שהיא שונאת את צבע שיערה השחור הטבעי, ולכן קיבלה החלטה ספונטנית שלא הייתה אופיינית לה, וצבעה את שיערה בצבע ורוד. בכנות, יסמין הייתה בחורה יפה כל כך שאני בטוחה שגם אם היא הייתה צובעת את שיערה בצבע ירוק מחריד היא עדיין הייתה נראית טוב.
“שלום לך, בת דודה,” היא אמרה וחיבקה אותי. התכופפתי מעט בכדי שתוכל לעטוף סביבי את זרועותיה וגיחכתי כשהבטתי בנעליה הגבוהות שהיו אמורות לעזור להגביה אותה בכמה סנטימטרים.
כשעברה להביט בלוסי היא פתחה את פיה בהתפעלות. “ושלום גם לך, פיה רוקיסטית.”
“שלום לך,” גיחכה לוסי כשהעיפה מבט בשקיות שהיו מונחות לצד הדלת. “שוב איחרת כי לא יכולת לבחור מתנה?”
“דודה תמי נתנה לי כסף ואמרה לי שאני אחראית לקנות מתנה כי היא עסוקה בהכנה של העוגה, היא הייתה צריכה לדעת למה היא נכנסת כשהיא ביקשה ממני לעשות את זה,” יסמין אמרה בשקט. “לזכותי יאמר שהיו שם הרבה יותר מדי צעצועים, יותר מדי מבחר ולא הייתה לי רשימת קניות מסודרת.” היא השעינה את ראשה על כתפי וחיבקה את מותניי, כאילו רק רצתה שמישהו ינחם אותה אחרי החוויה הקשה שהייתה צריכה לעבור.
“זה בסדר, אני בטוחה שאמילי תאהב מה שזה לא יהיה, כל עוד זה עטוף,” ניסיתי לעודד אותה.
“אתן מאמינות שצריך לחזור לבית ספר שבוע הבא, אני לא מוכנה לזה נפשית…או פיזית,” יסמין מילמלה. “אתן חושבות שפרופסור רובין עדיין זוכר את הפדיחה שלי משנה שעברה, כי באמת שלא התכוונתי להרוס לו את העניבה באותו יום…”
“למה אכפת לך מפרופסור רובין, כולם יודעים שהוא אוהב לשחק אותה קשוח ולצעוק על תלמידים,” אמרה לוסי. “אני צריכה להזכיר לך שבשיעור ציור הראשון שלנו הוא כמעט זרק כוס פלסטיק על הראש של אליה בגלל שהוא היה עצבני באותו יום?” היא המשיכה ואני הנהנתי ובאופן אוטומטי נגעתי בצווארי. זכרתי את היום הזה.
יש כאלה ששונאים את פרופסור רובין ויש כאלה שמעריצים אותו, יסמין הייתה מסוג התלמידים שהעריכו אותו אבל באותו זמן פחדו ממנו. אני מודה שהיו לו שיטות לימוד מאוד…מעניינות, אבל הוא עדיין היה המורה לציור הכי טוב שהיה לי עד כה.
“יש לו כוונות טובות,” אמרתי אבל לוסי צחקה.
“את אומרת את זה רק בגלל שאת אחת מהתלמידות המועדפות עליו, ” לוסי אמרה. “וגם בגלל שאת אשכרה נהנית לצייר, אני מלכתחילה הצטרפתי למגמה הזו בשביל ללמוד פיסול. לא חשבתי שזה יהיה חובה ללמוד עוד דברים בנוסף לזה.”
“עכשיו כשאת אומרת את זה, זה מזכיר לי שהבטחתי לאימא שלי שאצלם תמונות מהמסיבה ואשלח אותן אחר כך לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית,” אמרה יסמין והוציאה מהתיק שלה מצלמה פשוטה שחורה.
“תחייכו,” היא אמרה כשהרימה את המצלמה וכיוונה את העדשה לכיווננו. הספקתי לחייך לפני שהרגשתי בפלאש החזק של המצלמה, אבל כשהסתכלתי על לוסי, ראיתי שהיא הסתירה את פניה עם כף ידה.
“אתן יודעות שאני לא אוהבת להצטלם,” היא אמרה אבל אז יסמין צילמה אותה שוב לפני שהספיקה להתלונן פעם נוספת.
“ואני חושבת שעוד עשר שנים מהיום את תודי לי, כי אז תהיה לך מזכרת מהימים בהם היה לך נזם באף ושהיית מתחפשת לפיה מגניבה. מי יודע, אולי עוד עשר שנים זה כבר לא יהיה באופנה.”
“איפה מתן?” שאלתי לפתע כשראיתי שרוב המשפחה כבר עלתה לגג ושהוא לא היה ביניהם.
“איפה אח שלך באמת?” שאלה לוסי ויסמין משכה בכתפיה.
“הוא פגש בחור חדש באפליקציית היכרויות שהוא הוריד לא מזמן,” היא ענתה. “הייתי רוצה שהוא ישתף אותי יותר בדברים, אני בקושי כבר יודעת מה קורה בחיים שלו.”
“את מכירה את מתן, הוא לא אוהב לשתף יותר מדי, וגם תחשבי על זה שעד עכשיו כל הקשרים שנכנס אליהם נגמרו די מהר, הוא בטח פשוט מפחד שגם עכשיו זאת תהיה אחת מהפעמים האלו ולא רוצה להתאכזב או לפתח ציפיות.”
“אבל אני אחותו,” היא ענתה בקול שנשמע קצת נעלב.
“אני לא מבינה למה הוא מנסה להכיר אנשים דרך אפליקציות, בטח רוב האנשים משקרים בקשר לפרטים שלהם או מחפשים קשר לא רציני,” אמרה לוסי שעברה להביט בנוף של העיר שנראה מהנקודה הגבוהה בה הגג היה. אהבתי פעמים רבות לבוא לכאן בשעה שבה השמש שקעה, זאת הייתה השעה היפה ביותר להביט בעיר.
“את פשוט קטנת אמונה, אפשר למצוא מישהו אם מחפשים טוב מספיק,” אמרה יסמין. “אם לא ככה, אז איך את מצפה להכיר מישהו? ”
“זה בדיוק הקטע, אני לא מחפשת,” היא ענתה מיד. זה לא היה חדש שלוסי הצהירה בפנינו שהיא לא מעוניינת לחפש או למצוא אהבה.
“מה איתך אליה?” שאלה יסמין ואני משכתי בכתפיי. “איפה את חושבת שתמצאי את האביר על הסוס הלבן?”
אצל יסמין הכל היה דרמטי. אפילו על אהבה היא דיברה כאילו היה מדובר במסע שנועד בכדי למצוא את האביר על הסוס הלבן, או אחר הנסיך שיחזיר לה את נעל הזכוכית שנפלה בנשף.
” אני לא חושבת שאי פעם אמצא אותו באיזו אפליקציה או דרך רשת חברתית, אני תמיד מעדיפה לדבר ולפגוש אנשים פנים אל פנים,” עניתי בקצרה.
“היי, אני לא זוכרת שהייתה כאן שמשייה בפעם הקודמת שהיינו כאן,” אמרה לוסי. עקבתי אחר מבטה והבנתי שהיא התכוונה לגג של השכנים. בזמן שדיברנו, כבר הספקנו להתרחק מכולם, והגענו לצד השני של הגג. היו יתרונות בכך שהיה לסבא וסבתא שלי גג גדול, היה מספיק מקום לשבת עם הרבה אנשים אבל גם היו אזור בו היה ניתן להתבודד כשרוצים.
“יש לסבא וסבתא שלי שכנים חדשים, בדיוק היום סבתא שלי סיפרה לי,” אמרתי. “מסתבר שאחד מהילדים של השכנה לומד איתנו בשכבה.”
” מי זה?” שאלה יסמין אך אני רק הנדתי בראשי.
“אני לא יודעת, אבל אני כן יודעת שזה אומר שאולי יהיה לי מישהו לנסוע איתו באוטובוס מדי פעם, שזה תמיד טוב,” השבתי. יסמין ולוסי גרו קרוב לבית הספר, הן לא היו צריכות להשתמש בתחבורה ציבורית כל בוקר, אלא הן יכלו פשוט לקום רבע שעה לפני הצלצול ועדיין להגיע בזמן לשיעור הראשון.
“לא ידעתי שיש שם חדר,” אמרה לוסי והתקרבה לקיר שהפריד בין הגגות. הבטתי בקיר שבו היה חלון קטן שקרוב אליו הייתה דלת שהובילה לגג. לא הופתעתי שהיא לא הבחינה בכך. השכנים הקודמים העמיסו את הגג שלהם עם המון חפצים וכלי עבודה שהיה קשה להבחין לא רק בחדר, אלא בכל דבר אחר.
“זאת רק אני או שיש שם מישהו?” שאלה יסמין. צמצמתי את עיניי והתרכזתי בחלון שהיה פתוח. היה קשה להבחין בכך בהתחלה, אבל אז הבחנתי באדם שצעד בחדר.
“ידעתי שהייתי צריכה לשים את המשקפיים שלי היום,” מלמלה יסמין שגם כן נשענה קדימה בכדי לנסות לראות טוב יותר. אני העברתי את מבטי ביניהן ושילבתי את זרועותיי.
“זה לא בסדר לעשות את זה, אנחנו לא יכולות סתם ככה…” השתתקתי כשהבנתי שאני לא באמת יודעת להגדיר את מה שהן עשו. זה לא היה נחשב ריגול או מעקב אחרי מישהו, אבל זה עדיין הרגיש כאילו אנחנו מנסים לחדור לפרטיות של אנשים, ובהחלט לא רציתי להשאיר על השכנים רושם ראשוני רע.
“נו באמת, אליה, תחשבי על זה כדרך לבדר את עצמנו עד שתגיע העוגה,” אמרה לוסי.
“רגע, יש לי רעיון,” אמרה יסמין. “באחת המתנות שהבאתי לאמילי יש קופסא עם משקפת בפנים, אפשר להשתמש בה בשביל לראות יותר טוב.” היא אמרה ועוד לפני שהספקתי לעצור אותה היא כבר רצה לעבר האזור בו איגדו את כל המתנות.
“מה יש לילדה בת ארבע לעשות עם משקפת?” שאלה לוסי.
“מה את הבאת לאמילי?” שאלתי והיא גירדה את עורפה.
“מה הבאת לה, לוסי?” שאלתי שוב בידיעה שזה כנראה משהו גרוע כל כך, אם זה גרם ללוסי להילחץ ככה.
“קניתי לה ברבי,” היא אמרה ואני החנקתי צחקוק.
“אל תסתכלי עליי ככה,” היא אמרה. “לא חשבתי שזאת מתנה נוראית כל כך. אבל אז אריק סיפר לי שהוא ראה את אמילי תולשת ראש של ברבי באחת הפעמים בהם שיחקו יחד, ואז הבנתי שיכול להיות שעשיתי טעות. אבל ברצינות עכשיו, איך הייתי אמורה לדעת שזה רעיון לא טוב למתנה?”
“את לא אשמה,” אמרתי. “אמילי פשוט אף פעם לא הייתה טיפוס שמתלהב מבובות יותר מדי.”
“מצאתי!” קראה יסמין שהתקרבה אלינו ואחזה במשקפת בידה. “לפחות לא כל מה שקניתי הוא מיותר לחלוטין.”
יסמין נתנה ללוסי את המשקפת בזמן שגררה את אחד מכיסאות הפלסטיק בגג בכדי שתוכל לטפס ולראות טוב יותר. לוסי הצמידה את עדשות המשקפת לעיניה וסובבה את ראשה שוב לעבר החלון של החדר.
“היי, אני חושבת שזה הבחור שדיברת עליו,” אמרה לוסי לאחר כמה שניות של שקט. “הוא די חתיך כשחושבים על זה.”
” תני לי לראות גם,” אמרה יסמין ולקחה את המשקפת שלוסי הציעה לה.
“זה לא בסדר שאנחנו עושות את זה, אולי כדאי ש-” התחלתי לומר אך לוסי קטעה את דבריי.
“את לא סקרנית לדעת איך נראה הבחור שאיתו תבלי כל יום בנסיעה באוטובוס?” לוסי הרימה גבה.
יסמין הורידה את המשקפת ופתחה את פיה, “כן, אליה, את לא סקרנית-”
חיכיתי לשמוע את המשך המשפט אך במקום זאת יסמין פערה את עיניה לרווחה כאשר הבחינה במשהו שהיה על הרצפה.
“אהה!” היא צרחה ואני ייצבתי את הכיסא שלה כשהיא כמעט נפלה והפילה את הכיסא יחד איתה. “אתן יודעות מה, במחשבה שנייה, אני חושבת שאלך למרוח קרם הגנה בשביל שלא אשרף שוב, זה רעיון הרבה יותר טוב.”
“מה עובר עליה?” שאלה לוסי כשעקבה אחר דמותה של יסמין שרצה עד שנעלמה שדה הראייה שלנו. “זה בסך הכל כלב קטן.”
כששמעתי את קול הנביחות, הבטתי גם כן על הרצפה המרוצפת, והבחנתי גם כן בכלב, שעכשיו באור השמש, הוא באמת נראה הרבה יותר חמוד. הרגשתי רע על כך שצרחתי וכנראה הבהלתי אותו כהוגן אתמול בלילה.
“יסמין מפחדת מכלבים,” אמרתי.
“אחרי הפעם האחרונה שהיה לנו טיול בספארי חשבתי שהיא מפחדת רק מתנינים וזיקיות,” היא אמרה ואני משכתי בכתפיי.
“אז היא מפחדת גם מכלבים, אבל לא מהגדולים, הגדולים בסדר, הקטנים הם אלה שמלחיצים אותה באמת,” אמרתי והיא הנהנה בהבנה. היה נראה שהיא עמדה לומר משהו, אך אז היא הסתכלה שוב לכיוון של החדר שעליו תצפתה לפני שנייה, ואז היא התכופפה והתיישבה על הרצפה.
“לוסי, מה את-” שאלתי אך אז היא משכה את ידי ואני התיישבתי לידה בחוסר ברירה.
“הבחור הזה יצא מהחדר, אני חושבת שהוא שם לב אלינו,” היא אמרה בקול נמוך.
“לוסי, אני אמרתי לכן-” אמרתי אבל אז ראיתי את אמילי שהתקדמה לכיווננו בזמן שאחזה בשתי ידיה צלחות פלסטיק שבכל אחת מהן הייתה חתיכת עוגה. אחת מהצלחות עמדה ליפול מידה אך היא לא הבחינה בכך כי היא רק הגבירה את קצב הליכתה וחייכה אלינו.
“הבאתי לכן עוגה!” היא הכריזה ולפני שהספקתי לעשות צעד נוסף, אחת הצלחות נפלה על הרצפה ויחד איתה העוגה שעכשיו נמרחה על הרצפה.
“אופס,” אמילי אמרה ואז החלה לצחוק. “הפלתי את העוגה על הרצפה. תראו, אני הפלתי את העוגה על-”
“כל הכבוד, אמילי, באמת,” אמרה לוסי וקמה מהרצפה. “אני אלך לחפש אחרי סמרטוט או ניירות.” היא אמרה לי ואז נעלמה לעבר הצד השני של הגג בו כולם ישבו.
אני כבר הלכתי לעבר אחד השולחנות שבו היה נייר ועברתי לשבת מול אמילי והתחלתי לנקות את הלכלוך, לא לפני שלקחתי את הצלחת השנייה והנחתי אותה על כיסא הפלסטיק.
“למה את בלחץ?” שאלה אמילי שראתה באיזו מהירות ניקיתי.
“אני בלחץ כי אסור שדודה שלך תראה את הבלאגן הזה, כי אז זה לא ייגמר טוב.”
“את מצחיקה, אליה, יש לנו הרבה דודות,” היא צחקקה והחלה למנות את שמותיהן. “דודה תמי, דודה סופי, יש את דודה-”
“זה לא משנה, כל אחת מהן תגיב בדיוק אותו הדבר,” אמרתי וזרקתי את הצלחת המלוכלכת לפח. “את צריכה להבטיח לי שלא תגלי לאף אחד על מה שקרה כאן עכשיו, בסדר, אמילי? זה יהיה הסוד של שתינו.”
“אני מבטיחה,” היא אמרה. אני לא יודעת למה, אבל תמיד מצא חן בעיניה כאשר אמרתי לה לשמור משהו כזה בסוד, כאילו הייתה שמחה שהיה משהו שידעה ולמבוגרים סביבה לא היה מושג לגביו.
“יופי, ” נאנחתי בהקלה. ידעתי שברגע זה ממש מנעתי עוד עצבים מיותרים שבדרך כלל נבעו בגלל לכלוך ובלאגן.
“אני הולכת להמשיך לחלק את העוגה,” אמרה אמילי ונופפה לי לשלום. הסתכלתי עליה בזמן שדילגה לעבר האזור בו היה הכיבוד. הילדה הזאת בהחלט הייתה משהו מיוחד.

צבעים- פרק 3
דרוג הסיפור 4.8 | 5 מדרגים

תגובות (2)

וואו! מדהים!

27/12/2020 14:28
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך