shira_19
היוש, אז כתבתי הרבה השבוע כמו שאתם רואים:) מקווה שתאהבו את הפרקים ואשמח לשמוע מה אתם חושבים. בכל אופן, מאחלת לכולם שבוע מעולה ואני בטוחה שעכשיו עם הסגר הקרוב כנראה אכתוב אפילו יותר השבוע, אז ממש בקרוב יעלו עוד פרקים!

צבעים- פרק 4

shira_19 26/12/2020 99 צפיות אין תגובות
היוש, אז כתבתי הרבה השבוע כמו שאתם רואים:) מקווה שתאהבו את הפרקים ואשמח לשמוע מה אתם חושבים. בכל אופן, מאחלת לכולם שבוע מעולה ואני בטוחה שעכשיו עם הסגר הקרוב כנראה אכתוב אפילו יותר השבוע, אז ממש בקרוב יעלו עוד פרקים!

אחרי שהמסיבה נגמרה וכולם הלכו הבייתה, התיישבתי על אחד מכיסאות הפלסטיק שהיו מפוזרים בגג והבטתי בנוף שנפרש בפניי. בזמן שחיכיתי עד שהשמש תשקע, העברתי את העיפרון על הדף בנסיון לשחזר את התנועה והמראה של הילדות הקטנות רצות. זכרתי את כל הפרטים של הבגדים ואת הצורה של הכנפיים, אך פניהן עדיין היו בגדר חידה עבורי. עצמתי את עיניי וניסיתי להיזכר בתווי פניהן או מה היו התסרוקות שלהן, אך אז נשמע קול של נביחות של כלב שהפר את השקט וקטע את קצב המחשבה שלי. הרגשתי איך לאט לאט הדמויות שדמיינתי בראשי נעלמו ופקחתי את עיניי.
קמתי מהכיסא וצעדתי לכיוון הגג של השכנים. הצמדתי את מחברת הסקיצות שלי לגופי והצצתי לעבר הכלב שרץ ברחבי הגג. כשראה אותי קול נביחותיו התחזק והוא החל להתרחק באיטיות מהאזור בו עמדתי.
“היי, אל תפחד, אני לא אפגע בך,” מלמלתי והושטתי את ידי הפנויה קדימה למרות שידעתי שגם אם יקפוץ הוא לא יצליח להגיע אליה.
“אני מצטערת שהפחדתי אותך אתמול בלילה, אני לא התכוונתי…אני מניחה שאני יכולה להבין למה פחדת, אבל אנחנו יכולים להיות חברים, רק חבל שאני לא יודעת איך קוראים לך.”
“מרטין,” שמעתי קול עמוק אומר. הרמתי את ראשי עד שהבחנתי בדמות שהתקרבה לכיווני. זה היה בחור שנראה פחות או יותר בגיל שלי, רק שהוא היה קצת יותר גבוה ממני. עורו היה בהיר מאוד, כאילו לא נהג לבלות שעות רבות בשמש הקופחת של הקיץ, ושיערו השחור הגיע כמעט עד כתפיו, אך שיערו הוסט מפניו באמצעות בנדנה שקשר על ראשו. לבסוף הבטתי בעיניו, שהיו כהות מאוד. הן הזכירו לי את שיעור הרישום בין הראשונים שלקחתי. המורה רצה שנשתמש בעיפרון וננסה ליצור סקלת צבעים שאליו ניתן להגיע עם העיפרון, מהגוון הבהיר ביותר עד לכהה ביותר. היה לי קל ליצור גוונים בהירים, לא הייתי צריכה לעשות הרבה בכדי להגיע אליהם. אבל תמיד התקשיתי עם גוונים כהים. באותו שיעור, לקח לי המון זמן להגיע לגוון שחור מוחלט. הייתי צריכה להתאמץ ולהפעיל קצת כוח על העיפרון שאפילו החוד שלו נשבר בזמן שניסיתי ליצור את הצבע השחור. אבל עכשיו כשהבטתי בעיניו של אותו בחור, הבנתי שהצבע שאליו הגעתי באותו היום, לא היה קרוב אפילו קצת לצבע דומה לזה של עיניו.
“את מקשיבה לי בכלל?” הוא שאל ואני הבנתי שכנראה שוב שקעתי במחשבות שלי יותר זמן ממה שאנשים היו רגילים אליו.
“כן, אמרת את השם מרטין,” אמרתי ואז חיוך קטן עלה על פניי. “זה השם שלך?”
“לא, זה השם של הכלב,” הוא הצביע על הכלב שעכשיו שוטט כעת בין רגליו של אותו בחור. ” את שאלת…”
“אה, נכון,” אמרתי במבוכה קלה. “אני אוהבת את השם מרטין. כשהייתי ילדה קטנה הייתי קמה מוקדם בשביל לצפות כל בוקר בתוכנית מרטין מורנינג. אני חושבת שהיא הייתה משודרת בשש או שבע בבוקר, אבל אפילו בימי שבת לא פספסתי אף פרק, אני מניחה שתמיד אהבתי את הקונספט של הסדרה…” הפסקתי לדבר כשראיתי שהוא הרים גבה, כאילו לא היה לו מושג על מה אני מדברת.
“אתה יודע, מרטין מורנינג, התוכנית הזאת ש-”
“אני לא מכיר,” הוא אמר. “אני רק באתי לכאן בשביל להגיד לך להפסיק להציק לכלב של אחותי הקטנה.”
“אחותך הקטנה?” שאלתי. “זה הכלב שלה? היא בטח שמחה מאוד שיש לה חיית מחמד לשחק איתה.”
הוא נאנח, כאילו כבר התחרט שפתח את השיחה הזו. “את יודעת, כשהחלטת להציק לו אתמול בלילה הוא התחיל לנבוח והעיר את כל הבית בגללך.”
“אני לא התכוונתי להבהיל אותו, פשוט הבית שעברתם אליו היה ריק בשבועות האחרונים, ורציתי לבדוק למה היה אור בחוץ, זה הכל,” אמרתי. “לא התכוונתי להבהיל או להציק לאף אחד.”
“זה היה האור של החדר שלי,” הוא אמר. ” ובהזדמנות הזו, אני גם אבקש ממך לא לנסות לתצפת לי על החדר שוב. כמו עוד אנשים, אני אוהב לשמור על הפרטיות שלי.”
לא רציתי להפיל את האשמה על לוסי או על יסמין שהיו סקרניות לראות מי היה בחדר, אבל גם לא רציתי שיחשוב שהייתה לי כוונה לעקוב אחריו או להציץ לו לתוך החדר.
“ועכשיו אני גם מבין למי שייך המכחול שמצאתי מקודם,” הוא אמר כששם לב למחברת הסקיצות שהחזקתי קרוב לגופי.
“אתה מצאת את המכחול שלי?” שאלתי ורכנתי קדימה. “אתה תוכל בבקשה להחזיר לי אותו? אני צריכה להשתמש בו בשיעור ציור כשאני עובדת על קנווסים גדולים.”
הוא הכניס את ידו לכיס האחורי של הג’ינס שלו והציג בפניי את המכחול שלי. “זה מה שאת מחפשת?”
הנהנתי במהירות והושטתי את ידי קדימה, אך הוא רק הרחיק ממני את ידו. לרגע הצטערתי שהיה קיר שהפריד בינינו ומנע ממני לקחת את המכחול.
“את היית צריכה לחשוב על זה לפני שניסית לפגוע במרטין,” הוא אמר והרים את מרטין מהרצפה וליטף אותו. עכשיו הוא לא דיבר אליי, אלא לכלב. “אתה חושב שאנחנו צריכים להחזיר לה את המכחול?”
מרטין לא נבח או השמיע שום קול, אלא הסתכל על אותו הבחור ואז הניח את ראשו על אחת מזרועותיו.
“כן, גם אני חושב ככה, זה יהיה הדבר הכי נכון לעשות.”
הוא פנה להביט בי שוב. “מרטין ואני חושבים שקודם כל את צריכה להוכיח את עצמך לפני שתקבלי את המכחול שלך בחזרה.”
“סליחה?” שאלתי. “מה בדיוק אני אמורה להוכיח לך?”
“שאפשר לסמוך עלייך, שאת לא תנסי לתצפת לי על החדר שוב, שתפסיקי להתקרב לכלב המסכן. יש כל כך הרבה דברים שקשה לי להתפשר רק על אחד,” הוא אמר ואז החזיר את המכחול שלי לכיס שלו. “עד אז, המכחול הזה נשאר אצלי.”
הוא החל להתרחק ממני והתכוונתי לקרוא בשמו בכדי לעצור בעדו, אך אז הבנתי שלא ידעתי את השם שלו. יכולתי לקרוא לו הבחור עם העיניים השחורות או הבחור עם הבנדנה על הראש, אך במקום זאת החלטתי ללכת על בטוח.
“היי, חכה רגע,” קראתי. הוא עצר, הסתובב והתקדם לעברי בצעדים קלילים.
“כן?” הוא שאל ואני נשמתי עמוק לפני שדיברתי הפעם.
“תראה, אתה כועס, ובצדק, אבל אני מבטיחה לך שאני לא מי שאתה חושב שאני,” אמרתי. “סבתא שלי אמרה לי שהיא דיברה עם אימא שלך, ולפי מה שהבנתי אנחנו לומדים באותו התיכון. אני חושבת שזה יכול להיות נחמד אם ננסה להכיר אחד את השנייה ואולי אפילו לנסוע ביחד באוטובוס. אני תמיד אוהבת לרכוש חברים חדשים.”
“יש לי מספיק חברים, ואני אוהב לנסוע לבד באוטובוס ולשמוע מוזיקה באוזניות שלי בלי שיפריעו לי,” הוא אמר.
“אני מניחה שפשוט חשבתי שבגלל שאנחנו שכנים זה יהיה נחמד לנסות-”
“תראי מריפוזה, אני מעריך את המאמץ, אבל את תצטרכי למצוא מישהו אחר לפטפט איתו בבוקר בדרך לבית ספר, אני לא הבחור המתאים לכך,” הוא אמר ואני צמצמתי את עיניי.
“מריפוזה?”
“זה מה שניסית להתחפש אליו, לא?” הוא שאל כשסקר את הכנפיים שלי ואת שמלתי עד שהביט בשיערי. “גם יש לך סיכות של פרפרים בשיער, אז אני משער שזאת הייתה כוונת המשורר, שניסית להתחפש לפרפר.”
“אה,” צחקקתי בזמן שהעברתי את ידי על בד השמלה. “לא, זאת אמורה להיות תחפושת של פיה, פשוט השארתי את השרביט למטה.”
“הבנתי,” הוא אמר ואז העיף מבט לאחור כשמישהו קרא בשמו.
הוא חזר להביט בי. “אני צריך ללכת אז…”
“אני מבינה,” אמרתי. “בכל אופן, היה נעים להכיר אותך,” עצרתי לרגע כשהעפתי מבט נוסף במרטין שעיניו היו עצומות כעת והיה נראה שהוא נרדם בין זרועותיו של הבחור. “ואת מרטין.”
“להתראות,” אמרתי לפני שהתרחקתי מהקיר והסתובבתי לעבר המקום בו היה מונח הכיסא שלי.
“להתראות,” שמעתי אותו אומר ולאחר מכן את קול צעדיו המתרחקים.

צבעים- פרק 4
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך