צבעים- פרק 5

shira_19 28/12/2020 101 צפיות אין תגובות

לא כולם אוהבים את היום הראשון ללימודים, והרבה אנשים שאני מכירה ניסו להתעלם בשבוע האחרון מהעובדה שצריך לחזור ולקום בשעות דו ספריות, או שצריך לפנות מקום במדף או על השולחן לספרים ולמחברות החדשות, אבל אני לא הייתי אחת מהאנשים האלה. אומנם במשך כל היום, מורים שונים הסבירו לנו על הציפיות שלהם מאיתנו ובמסדרון כבר תלו לוח מבחנים משוער למחצית הראשונה, אך לא נתתי למחשבה על כך להעסיק אותי יותר מדי. העדפתי לחשוב שהיה משהו יפה בכך שכל התלמידים לבשו באופן אחיד חולצה לבנה וזה חימם לי את הלב לראות אנשים מתחבקים או נפגשים שוב עם חבריהם שלא ראו במשך הקיץ.
כשנשמע הצלצול להפסקה, יצאתי מהכיסא והתיישבתי בנקודה הקבועה בה אני, לוסי ויסמין נהגנו לשבת. התיכון בו למדנו היה גדול. היו כמה מבנים ולכל אחד מהם היו לפחות שתיים או שלוש קומות, ובחצר היו הרבה נקודות בהן היה ניתן לשבת או לצפות בתלמידים משחקים כדורסל או כדורגל. היו הרבה מקומות שהיה ניתן לבחור ביניהם, אבל כבר בכיתה ז’, בין אם זה במודע או לא, התיישבנו על אחד מהפסלים הסביבתיים שתלמידים ממגמת האומנות שסיימו לימודים כמה שנים לפנינו הכינו. אלה היו פסלים בצורה של כיסאות שכל אחד מהם היה בצורה אחרת או שהיו מצוירים עליהם דברים שונים. יסמין התיישבה בנוחות על אחד הפסלים שהיה בצורה של חמנייה בזמן שאני ולוסי ישבנו על ספסל שהיו מצוירים עליו כוכבי לכת. זאת הייתה מן מסורת בבית הספר שלנו, שבה כל שכבה בוגרת של מגמת האומנות הכינה פרויקט בחצר או ציירה על אחד מקירות בית הספר. כך שאחרי שהתלמידים הבוגרים סיימו את הלימודים, עדיין פיסה קטנה מהם, מהאומנות שלהם, נשארה מאחור.
“זה היה יום ארוך,” אמרה לוסי בזמן שהוציאה את הכריך שלה מהתיק. “אני מתה ללכת כבר הבייתה.”
“בקושי עברו כמה שעות, נשאר לך עוד שיעור אחד ואז את הולכת הביתה,” הסברתי והיא גלגלה את עיניה.
“אז מה ההיגיון בלעשות הפסקה עכשיו?” היא מילמלה לפני שנגסה בכריך שלה. “למה הם לא יכולים פשוט לתת לנו ללכת הבייתה כבר?”
“אני דווקא אוהבת את היום הזה,” אמרתי.
“אז את היחידה,” היא ענתה בתגובה והמשיכה לאכול בשקט.
“יסמין?” שאלתי כשהבחנתי ביסמין שעוד לא נגעה באוכל שלה ובמקום זאת הביטה באנשים שישבו בספסלים שהיו מונחים מתחת לעץ גדול שענפיו הגנו עליהם מפני השמש המסנוורת. היא חזרה להסתכל עליי והנידה בראשה.
“אני יודעת שברחתי די מהר באותו היום בגג בגלל הכלב ההוא, אבל אני כמעט בטוחה שזה אותו הבחור שהיה שם,” היא אמרה וגם אני ולוסי פנינו להביט בספסל שעליו היא הסתכלה. יסמין הייתה ידועה בכך שהייתה קצת מעופפת ושבגלל זה נהגה לשכוח להביא איתה משקפיים ושבלעדיהם הראייה שלה למרחק לא הייתה מדויקת במיוחד, אבל הפעם היא לא התבלבלה או ניחשה, זה באמת היה אותו בחור. הוא ישב ליד עוד מישהו שהזיז את ידיו במהירות ודיבר איתו, אך למרות שנראה שהבחור היה קשוב לדבריו של חברו, עיניו היו ממוקדות במחברת שבה רשם משהו.
“זה באמת הוא,” אמרה לוסי. “אתן יודעות, הפנים שלו נראות ממש מוכרות, ואם הוא מדבר עם ווילדר קולינס, אז הוא בטוח לומד איתנו בשכבה.”
“מי זה ווילדר קולינס?” שאלתי.
“התלמיד עם השיער הבלונדיני שמדבר איתו, זה ווילדר, הוא לומד איתנו בשכבה ונמצא במגמת קולנוע. אני יודעת את זה רק בגלל שאני עד עכשיו זוכרת את הסרט אימה שהוא ביים עם עוד כמה תלמידים. אולי לא היה להם הרבה תקציב או מקומות לצלם בהם, אבל זה בהחלט היה סרט טוב, אחד מהטובים יותר שראיתי, ואתן יודעות כמה סרטי אימה אני רואה על בסיס קבוע.”
“הו, אנחנו יודעות,” אמרתי. עוד הייתי בטראומה מהסרט הקודם שלוסי ניסתה לשכנע אותי לראות.
היא צחקה כששמה לב להבעת פניי המבועתת. “בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד, זה שגם ראיתי את הבחור הזה בערב הצגת הסרטים של מגמת הקולנוע, אני רק לא זוכרת שום דבר אחר לגביו.”
“אולי הוא לומד קולנוע גם?” הציעה יסמין.
“או שהוא ממש אוהב לצפות בסרטים,” אמרה לוסי.
“מה זה משנה?” שאלתי ושתיהן עברו להביט בי. “הוא בסך הכל עוד בחור שלומד איתנו בבית ספר.”
“והוא גם יהיה השכן שלך לתקופה הקרובה, את לא סקרנית לדעת אפילו קצת לגביו?” שאלה לוסי. “חוץ מזה, אין לנו משהו יותר טוב לעשות עכשיו מאשר להעלות ספקולציות.”
נשענתי אחורנית על הספסל והמשכתי לאכול מהכריך שלי בשקט.
“את מסתירה מאיתנו משהו, בדרך כלל את הראשונה לנסות ולהתיידד עם אנשים חדשים, אבל משום מה את מתנהגת כאילו לא אכפת לך,” אמרה יסמין. “קדימה, אנחנו מקשיבות.”
“אויש, אתן עושות מזה יותר עניין ממה שזה אמור להיות,” אמרתי בנסיון להציג את המצב אחרת ממה שהוא היה. “באותו היום במסיבה יצא לי לדבר איתו, והוא לא אהב את העובדה שהכלב של אחותו הקטנה נבהל בגללי או שהשתמשתן במשקפת בכדי לעקוב אחריו. אני לא חושבת שאני בדיוק האדם האהוב עליו כרגע, ואני מעדיפה לכבד את מה שהוא ביקש ממני ולשמור מרחק.”
“אז הוא ממש חצוף,” אמרה לוסי. “אם זאת הדעה שלו עלייך, אז אפילו לא מגיע לו שתנסי להתיידד איתו.”
“לוסי, אני יכולה להבין אותו,” אמרתי ברוגע בכדי לנסות להרגיע גם אותה. היה לה פתיל קצר ממש כמו של רוב בני המשפחה שלי. לא רציתי שהיא תכעס או תתעצבן על מישהו בלי שהייתה לה סיבה מוצדקת לכך.
“אני גם הייתי מתעצבנת אם מישהו היה עוקב אחריי מציירת בחדר או מציק לחיית המחמד שלי, אני אתקן את הרושם הראשוני שיצרתי, רק צריך להתאזר בקצת סבלנות.”
“מה שתגידי,” לוסי אמרה, אך עדיין לא נשמעה מרוצה מכך. “אז אני מבינה שעדיין לא מצאת מישהו שיארח לך חברה בנסיעה לבית ספר?”
“אני חושבת שאם אמשיך להתמיד ברישום בסקטצ’בוק שלי במהלך הנסיעה, אני אנצח את השיעמום, ואהיה בסדר גמור,” חייכתי. זה היה נכון, יכולתי לצייר במשך שעות ועדיין להרגיש כאילו עברו רק כמה דקות מאז שהתחלתי.
המשכנו לאכול בנחת עד שהצלצול נשמע שוב.
ברגע שהיום נגמר וחזרתי הבייתה, הסתגרתי בחדר שלי. תליתי את מערכת השעות מעל שולחן העבודה שלי והוצאתי את החפצים האחרונים שעוד נותרו בארגזים בחדר. כשסיימתי לעשות זאת כבר הגיע הערב. ירדתי בגרם המדרגות בכדי לשים את הקרטונים ליד הדלת כדי שמחר אוכל לשים אותם ליד אחד פחי המחזור שהיו ברחוב. בזמן שהתקרבתי לאזור הסלון שמעתי כמה אנשים צוחקים ואז את קולה של אמי.
“היא לא תיתן לו ורד, היא יודעת שהוא לא מוכן לנישואים,” היא אמרה. הנחתי את הקרטונים על הרצפה לפני שנכנסתי לתוך הסלון. הופתעתי לראות שהסלון היה כמעט מלא באנשים. סבתא שלי ישבה במקומה הקבוע והניחה את התיון שלה בתוך צלחת לפני שתתה באיטיות מהכוס החמה. על הספה שמול הטלוויזיה ישבו אימא שלי ודודה שלי תמי. הן שתיהן אכלו מהפיצוחים שהיו באחת הצלחות שהיו מונחות על השולחן. מלבד הצלחת הזו, הייתה גם צלחת עם חתיכות של עוגת שיש ועוד צלחת עם פירות שונים. בנוסף היה מונח בקבוק מיץ על השולחן שלצידו הייתה ערימה של כוסות פלסטיק. לרגע ניסיתי לחשוב מה פספסתי, כי בדרך כלל סבתא שלי הייתה עורכת ככה את השולחן בסלון רק כשהיו מגיעים אורחים, אבל כשהרמתי את מבטי לעבר הכורסא הגדולה, שעליה במקום סבא שלי, ראיתי אישה. היא נראתה בערך בשנות הארבעים לחייה, ולבשה שמלת מקסי פשוטה. שיערה הבלונדיני היה אסוף בצמה גבוהה ועורה היה שזוף במיוחד. אני לא חושבת שעם העור הבהיר שלי, הצלחתי אי פעם להשתזף באמת או “לקבל צבע”, לפחות לא ברמה כזאת. היא הייתה שקועה בשיחה עם אימא שלי וכשהצצתי לעבר מסך הטלוויזיה, הבנתי שהן צפו בתוכנית “הרווקה”. אימא שלי וכמעט כל הדודות שלי היו מכורות לתוכנית הזאת. הן כל כך אהבו את התוכנית שכל פעם שעונה חדשה התחילה, הן עשו התערבות. כל אחת ניחשה מה לדעתה תהיה הרביעייה הסופית ומי יקבל את הורד האחרון ומי שצדקה בסוף ניצחה וזכתה בכסף. זה היה מצחיק לראות כמה מהר הן התחברו לאנשים שכיכבו על המסך, ובשלב מסוים הן גם שכנעו את סבתא וסבא שלי לצפות בתוכנית יחד איתם, אבל גם אם סבא שלי היה יושב איתן, הוא לא באמת הביט במסך, אלא היה קורא ספר ומדי פעם זורק הערות על המתמודדים. אני גם הייתי מצטרפת אליהן וצופה איתן כשהיה לי זמן, אבל לא הייתי טיפוס שהצליח להתמכר לסדרות או תוכניות טלוויזיה כמוהן, אהבתי לראות בעיקר סרטים שערכו שעה או שעתיים.
“שלום לך, אנחנו שמחות שהחלטת להצטרף אלינו,” אמרה אימא שלי והיא ודודה שלי זזו מעט בכדי לפנות לי מקום. “איך היה היום הראשון ללימודים?”
“בסדר,” עניתי בקצרה.
“יופי, ” אימא שלי אמרה ואז הביטה שוב באישה שאיתה דיברה מקודם. “אליה, אני רוצה שתכירי מישהי. זאת ולריה דה לאון, היא והמשפחה שלה עברו לגור בבית שמולנו.”
פניתי להביט בה. “היי, נעים מאוד, אני אליה.”
היא צחקה ברוך כאשר הושטתי את ידי קדימה ברשמיות, אך היא עדיין לחצה את ידי בחזרה.
“אז אני משערת שאת הבחורה הצעירה שלומדת בבית הספר של גבריאל,” היא אמרה וחייכה אליי בחום כשראתה את הבלבול שעל פניי. “הבן שלי, הוא בערך בגיל שלך. שיערתי שבטח כבר הספקת לפגוש אותו בנסיעה באוטובוס.”
כשהיא ציינה את הנסיעה לבית הספר, חיוכי ירד באיטיות מפניי. למרות שעלינו באותה השעה לאוטובוס, הוא ישב הרחק ממני באחד מהמושבים האחוריים, שם אוזניות והתעלם ממני לגמרי. ניסיתי שלא לקחת את זה אישית, אבל זה עדיין פגע בי בנקודה מסוימת שהוא אפילו לא אמר לי שלום או בוקר טוב. אני יודעת שהפגישה הראשונה שלנו לא הייתה מדהימה במיוחד, אבל קיוויתי שאחרי כמה ימים הוא ישכח מכל העניין ויסכים לפתוח דף חדש. כנראה שטעיתי. לפחות עכשיו אני יודעת את השם שלו, זאת כבר התקדמות. לא?
” אה, כן,” אמרתי ולקחתי כמה ענבים שהיו באחת הצלחות.
“תודה רבה לכם שהזמנתם אותנו הנה, אני מצטערת שבעלי והילדים לא יכלו להגיע. רוז, הבת שלי, נפגשת עם חברה ובעלי וגבריאל רואים משחק כדורסל שלטענתם הוא המשחק הכי חשוב של העונה, ואין מצב שהם יפספסו אותו,” היא אמרה. “אבל אני בטוחה שעוד ייצא לכם לפגוש אותם כשנעשה חנוכת בית.”
“זה בסדר,” דודה שלי אמרה. “אנחנו פשוט שמחות שאנחנו מכירות עוד מישהי שאוהבת לצפות בתוכנית של “הרווקה.” אליה כבר בקושי צופה איתנו יותר, היא כל היום עסוקה עם הציורים שלה.”
“את אוהבת לצייר?” שאלה ולריה ואני הנהנתי בראשי.
“היא מוכשרת מאוד,” אמרה אימא שלי. “היית צריכה לראות את הציורים שהיא הכינה לתערוכה שלה בסוף שנה שעברה, הם היו יפיפיים. כשנעבור לדירה החדשה שלנו, אני מתכננת לתלות כמה מהם ברחבי הבית.”
אמא שלי המשיכה לדבר על הציורים שלי ואני הרגשתי את לחיי הולכות ומתחממות. זה היה מביך ובאותו הזמן מחמם את הלב לראות את אמא שלי מתגאה ככה ביצירות ובעבודות שלי בפני השכנה החדשה.
“באמת?” שאלה ולריה כשניצוץ הופיע בעיניה. “גם רוזי שלי אוהבת לצייר מאוד, היא התחננה שארשום אותה לחוג ציור אחרי בית הספר, אבל לפי מה שהבנתי המתנ”ס באזור הזה נסגר, אז אין לי אפשרות לרשום אותה לשום דבר.”
“זה ממש חבל,” אמרה דודה שלי. “את אליה רשמנו בגיל צעיר מאוד.” דודה שלי פנתה להביט בי. “את זוכרת אליה? שנהגתי תמיד לקחת אותך אחרי החוג והבאתי אותך לכאן לאכול ארוחת ערב?”
חייכתי כשנזכרתי בימים בהם רק התחלתי ללמוד אומנות ברצינות ושדודה שלי הייתה לוקחת אותי מהחוג ומשמיעה לי שירים במכונית שעד היום אני זוכרת.
“כן, אני זוכרת,” אמרתי.
“לא נורא, אני מניחה שהכל קורה לטובה. בסופו של דבר חשוב לי עדיין שרוז תשקיע את הזמן שלה גם בלימודים ולא רק בציור,” אמרה ולריה שלגמה מכוס הקפה שלה. “תמיד הערכתי אומנות ותמיד שמחתי על כך שרוז יצירתית כל כך ושיש לה דמיון מפותח. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הילדים שלי היו מבלים כל היום מול המסך. טכנולוגיה זה נפלא, אבל גם לא צריך להגזים.”
“הבן שלי, יונתן, כל היום יושב מול מסך המחשב, הוא יוצא החוצה רק כשהוא רעב או צריך לשירותים,” אימא שלי אמרה ואני הנהנתי.
“הוא אפילו מסתובב עם כובע בבית ומדבר על זה שהוא רוצה להתחיל לגדל זקן, המצב ממש קשה,” אמרתי ואימא שלי נתנה לי מכה קטנה בכתף, אך זה רק הצחיק את ולריה עוד יותר.
“זה בסדר, גם האחיין שלי מתנהג בדיוק אותו הדבר,” היא אמרה. “האמת היא שגבריאל גם לא כזה. הוא נוהג לרשום הרבה במחברת שלו או להקליד במחשב.”
נזכרתי במחברת שבה רשם בהפסקה בבית הספר. מעניין אם הוא אוהב לכתוב סיפורים, או אם זה תחביב שהוא פיתח רק לאחרונה. ואולי הוא פשוט אוהב לרשום לעצמו דברים, כמו תזכורות כאלה. ואולי מחברת עבורו זה כמו מן יומן אישי, בו הוא חולק את כל סודותיו.
“גם אליה לא מסוגלת לעזוב את מחברת הסקיצות שלה לרגע,” אימא שלי העירה. “כנראה שכולנו בורכנו בילדים יצירתיים מאוד.”
בזמן שהן דיברו לא יכולתי שלא לחשוב על רוז. הגיע לה מישהו שילמד אותה אומנות וציור אם היא אוהבת את זה כל כך. אני אל יודעת כמה כישרון באמת יש לה בתחום, אבל אני זוכרת כמה שיעורי ציור עזרו לי כשהייתי קטנה. הם עזרו לי ללמוד את היסודות של האומנות ועזרו לי ללמוד טכניקות שכבר אז התחלתי לפתח.
“גברת דה לאון, אם תרצי ואם זה יהיה בסדר מצד רוז, אני אשמח ללמד אותה ציור. אני אומנם לא מקצוענית ואני עדיין לומדת אומנות בעצמי, אבל אולי אוכל לעזור לה,” הצעתי לפתע ולריה פערה את עיניה מעט.
“את באמת תהיי מוכנה לעשות את זה?” היא שאלה. “אני בטוחה שיש לך הרבה לחץ של לימודים ומבחנים השנה, אני יודעת כי ראיתי בעצמי את לוח הבחינות שגבריאל הביא איתו הבייתה.”
“אני אוהבת ציור, ואם אוכל לעזור למישהי שיש לה אותה תשוקה כמוני לתחום הזה, אז אני יותר מאשמח לעשות את זה,” אמרתי. “אני כמובן אצטרך לבדוק את מערכת השעות שלי קודם, אבל בכללי אני לא חושבת שתהיה בעיה.”
“זה ממש מקסים מצידך, אני אשאל את רוז מה דעתה, אבל אני בטוחה שהיא תתלהב מהרעיון,” היא חייכה. “ואת יכולה לקרוא לי ולריה, אין צורך להיות רשמיים כל כך.”
“בסדר,” הנהנתי.
“אז ולריה, בדיוק סיפרת לי על הביקור האחרון שלכם בברצלונה. את יודעת, אני אשמח לשמוע המלצות לאתרים לבקר בהם. אני חשבתי שזה יהיה נחמד לטוס לשם עם בעלי,” אמא שלי אמרה וכשקלטה את המבט שנעצתי בה היא ליטפה את גבי. “אני יודעת שגם את רוצה לטוס, אבל יש לך מספיק עבודות ומבחנים גם ככה, אין טעם שתבואי איתנו, יקירה.”
נאנחתי ונשענתי אחור על הספה. לא כעסתי שההורים שלי נסעו ביחד, כעסתי שהפעם האחרונה שבילינו יחד ועשינו טיול משפחתי הייתה בבת מצווה שלי בערך. וגם עכשיו כשהיא דיברה על ברצלונה, התחלתי לחשוב על כמה מוזיאונים בטח יש שם, וכמה אומנות אפשר למצוא שם. וכמה חבל שלא אוכל לחוות את זה.
“את יכולה לתת לי את הפרטים שלך ואשלח לך שמות של מקומות וגם מסעדות טובות שאני מכירה,” היא אמרה. “אני בהחלט מתגעגעת לעיר הזאת ועכשיו כשהזכרת את הנושא אולי באמת אדבר עם בעלי וניקח את הילדים לבקר את סבא שלהם שם.”
אני לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לחבר בין הנקודות, אבל עכשיו הבנתי שבטח המילה שגבריאל אמר לי באותו יום הייתה בספרדית. הלוואי והייתי משקיעה יותר שעות בצפייה בטלנובלות ובהבנת השפה הזאת. זאת נראית כמו שפה שכיף ללמוד.
הבטתי במסך הטלוויזיה בזמן שכולם סביבי דיברו זה עם זה. לאט לאט נושא השיחה נעשה משעמם יותר בעיניי והרגשתי קצת לא קשורה. כשהגיע הרגע בתוכנית בה הרווקה הייתה צריכה להחליט את מי להדיח, קמתי ממקומי.
“אני חושבת שאלך לחדר, מחר אני אמורה להיות בסטודיו ואני מניחה שיתנו לנו הרבה פרויקטים חדשים, אז כדאי שאלך לישון מוקדם היום,” אמרתי בנימוס.
“אני גם חושבת שאפרוש למיטה עוד מעט,” אמרה סבתא שלי לפני שחיבקתי אותה.
“להתראות אליה, שמחתי מאוד להכיר אותך,” חייכה אליי ולריה. “ואת יודעת משהו, אני חושבת שלא רק שרוז תאהב אותך, אני חושבת שגם את וגבריאל תהיו ידידים טובים אחרי שתלמדו להכיר זה את זה.”
חייכתי אליה חזרה לפני שהלכתי לכיוון המדרגות. ולריה הייתה אישה חביבה מאוד, אך לא ידעתי איך להסביר לה שזה לא כזה פשוט. קצת קשה להפוך לידידה של מישהו שלא מעוניין שאתיידד איתו.

צבעים- פרק 5
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך