צבעים- פרק 6

shira_19 28/12/2020 101 צפיות אין תגובות

אם היה מקום שאהבתי כמעט כמו הבית של סבא וסבתא שלי, זה היה הסטודיו שבו נהגתי לעבוד במהלך השנה. המבנה של הסטודיו היה במרחק של בערך עשר דקות הליכה מבית הספר שלנו ובו נהגו ללמד אותנו את כל שיעורי האומנות שלנו. ישבתי על אחד השולחנות ונשענתי על הקיר בזמן שהבטתי סביב בקירות הריקים, זאת כנראה הפעם היחידה בשנה בה הקירות ריקים ולבנים כל כך. אהבתי את העובדה שבמהלך השנה ככל שהפרויקטים של התלמידים התקדמו, כך גם הקירות התמלאו ביצירות שונות ובאזורים אחרים בסטודיו היו גם מונחים פסלים או מיצגים מחומרים שונים שאנשים הכינו. הבטתי סביבי בחברי למגמה, שכל אחד מהם כבר תפס לעצמו מקום בסטודיו בו ירצה לעבוד השנה ומדי פעם נופפתי לשלום לאנשים שלא הייתה לי עדיין הזדמנות לדבר איתם. אולי תלמידים שלא לומדים במגמה שלנו לא יבינו את זה, אבל התלמידים שלמדו איתי במגמה כבר מזמן הפכו ליותר מסתם חברים לכיתה או אנשים שניתן לדבר איתם על אומנות, הפכנו לסוג של משפחה. אולי לא הייתי קרובה להרבה אנשים כמו שהייתי קרובה ליסמין ולוסי, אבל תמיד יכולתי להתייעץ עם כל אחד מהאנשים כאן לגביי פרויקט שאני עובדת עליו וגם אם ביליתי כאן עד שעות מאוחרות בכדי לצייר ציור או לעבוד על אחת מהמשימות האחרות שקיבלנו, תמיד היו עוד אנשים בסטודיו שנשארו עד מאוחר ועבדו גם כן על הדברים שלהם. אימא שלי לפעמים לא מבינה ואפילו דואגת כשאני חוזרת בלילה מאוחר, אבל זה הרגל שכבר לא יכולתי לשנות. היה משהו מיוחד בזה שידעתי שכל האנשים שהיו איתי כאן אהבו אומנות באותה מידה כמוני, שגם להם הייתה תשוקה וסקרנות בלתי נגמרת לכל מה שהיה קשור לתחום הזה. היה משהו מנחם בלדעת שהסיפור שלי משתלב יחד עם הסיפורים של עוד אנשים כאן, שכולם התחילו את דרכם בכך שציירו על הקירות כשהיו ילדים קטנים או שזה קרה בשלב מאוחר יותר אחרי שטיילו במוזיאון ונתקלו בפסל או ציור שעורר בהם משהו שלא ידעו שהיה קיים עד אותו רגע.
“מה קרה שאת לא מצליחה להפסיק לחייך?” שאלה יסמין שהתיישבה לצדי על השולחן.
משכתי בכתפיי. “אני פשוט שמחה לחזור הנה.”
“כן, יש כמה סיבות שבאמת היה שווה לחזור בגללן,” היא אמרה וכשהצצתי לעברה, הבנתי שהיא לא הסתכלה עליי יותר, אלא על אחד הבנים שלמדו איתנו במגמה, אופק, שעמד לצד החלון הגדול שהשקיף על המסעדה שהייתה מתחת למבנה של הסטודיו ועל הרחוב שהוביל לכביש הראשי. הוא העביר את ידו בשיערו הקצוץ והכהה לפני שהוציא את הטלפון שלו מהכיס וצילם את הנוף שנראה דרך החלון.
“עברו כבר שנתיים, עוד כמה זמן את מתכוונת לחכות לפני שתגידי לו מה את מרגישה?” שאלתי אותה בשקט אך היא לא ענתה, אלא המשיכה להסתכל עליו.
אני חושבת שאני הייתי הראשונה והיחידה שיסמין באמת שיתפה ברגשות שלה כלפיי אופק. הוא הצטרף אלינו למגמה לפני שנתיים בערך, ודי מהר שמתי לב שעדשת המצלמה של יסמין התמקדה בפניו יותר מבאובייקטים ובדברים שנדרשה לצלם לפרויקטים שלה. היא תמיד עשתה את זה כשחיבבה מישהו, היא הייתה בוחנת אותו מרחוק דרך המצלמה שלה, כאילו דרכה תוכל להבין מי האדם שעומד מולה, המצלמה הרי לא יכולה לשקר. בכנות, הסיפור של אופק ויסמין היה פשוט, אלה פשוט היו הם שבחרו לסבך הכל. אני ראיתי איך הוא הסתכל עליה ואיך היא הסתכלה עליו. הוא היה הבחור הראשון שהיא אי פעם אזרה קצת אומץ להתחיל שיחה איתו, ובשביל יסמין זה היה צעד גדול ומשמעותי, היא בדרך כלל הייתה פשוט צופה מרחוק עד שהבחור שחיבבה הכיר מישהי אחרת ואז הייתה מסתגרת בחדר החשוך ומפתחת תמונות בשקט עד שהרגישה מוכנה לדבר. יכולתי להבין למה היא פחדה להרוס את כל הידידות שהייתה ביניהם כעת, אבל כל הסיטואציה הזאת נראתה לי עצובה כל כך, כמו ציור מונוכרום בגווני כחול.
“יום אחד,” היא אמרה בשקט, אך לפי הטון בו אמרה את הדברים, לא הייתי בטוחה כל כך שהיום הזה יגיע.
“אני אף פעם לא אדחק בך לעשות כלום, את יודעת שכל מה שאני רוצה זה שתהיי מאושרת,” אמרתי וחיוך קטן עלה על פניה.
“אני יודעת,” היא אמרה וסידרה את שיערה במהירות כאשר ראתה את אופק מתקרב לכיווננו.
“היי,” הוא פנה לשתינו, אך מבטו היה בעיקר ממוקד ביסמין. “איך היה הקיץ?”
“היה בסדר,” היא אמרה בשקט והעבירה את ידה בשיערה שוב. “די משעמם ורגיל. איך שלך היה?”
“היה נחמד בסך הכל, קניתי מצלמה חדשה וטיילתי קצת בטבע עם המשפחה שלי.”
“כן, אני ראיתי את התמונות שהעלית לאינסטגרם,” היא אמרה כשסומק קל עלה על פניה.
“בכל אופן, בזמן שטיילנו, אבא שלי הביא איתו מן ספר גדול כזה שמסביר על כל סוגי הצמחים שכנראה ניתקל בהם בדרך, ובאופן די מקרי נתקלנו בדרך בפרחי יסמין, וזה גרם לי לחשוב עלייך,” הוא אמר ואני החלפתי את מבטי בין שניהם. לא היה אכפת לי ששניהם כנראה שכחו מהקיום שלי ומהעבודה שישבתי ממש כאן, כי ההבעה על פניה של יסמין הייתה מתוקה כל כך, לחייה היו צבועות בצבע אדמדם והיא פתחה את פיה כאילו רצתה לומר משהו אך לא ידעה מה בדיוק לומר. אם הייתה לי מצלמה, כנראה כבר הייתי מתעדת את הרגע הזה ביניהם.
“בכל אופן, קטפתי כמה מהפרחים האלה והבאתי אותם איתי בתיק ואז חשבתי שזה יהיה נחמד אם אולי נישאר כאן אחר הצהריים וננסה לפתח כמה תמונות בחדר החשוך,” הוא ניסה לשמור על נימה קלילה, אך המבט בעיניו החומות הסגיר אותו. היה לי ברור שהוא מצפה לבלות קצת זמן איתה לבד ולשמוע על הקיץ המשעמם והרגיל שלה.
“אני אשמח,” היא אמרה ואז רכנה קדימה כאילו התכוונה לחבק אותו, אך אז התרחקה, מה שגרם גם לו להתרחק. הוא הנהן בראשו ונופף לשתינו לפני שהלך לדבר עם אחד מחבריו.
“אל תסתכלי עליי ככה,” היא אמרה לי כשהניחה את שתי כפות ידיה על לחייה.
“אני לא אמרתי כלום,” אמרתי.
לוסי נכנסה דרך הדלת ולקחה את אחד מהכיסאות לפני שהתיישבה מולנו. היא צמצמה את עיניה כששמה לב להודעה שקיבלה בטלפון שלה, אך היא התעלמה מכך והחזירה אותו לאחד מהכיסים של מכנסייה הרחבים.
“הכל בסדר?” שאלתי והיא רק הנהנה בראשה במהירות לפני שבחנה את הסטודיו שהתמלא בתלמידים, כולנו חיכינו לשיחה שעושים לנו כל תחילת שנה.
“אני עברתי ליד חדר המורים בדרך, שמעתי אותם מדברים על תערוכת אמצע שנה,” היא אמרה ואני הרמתי גבה.
“השנה רק התחילה והם כבר מדברים על זה?” שאלתי. “עוד לא נתנו לנו אפילו את הנושא של התערוכה השנה.”
“הם דיברו על ההזמנות לתערוכה ועל האנשים שהם מתכוונים להזמין השנה,” היא אמרה. כל שנה היו לנו שתי תערוכות, תערוכת אמצע שנה ותערוכת סוף שנה, ובדרך כלל לכל אחת מהתערוכות האלה בחרו שני תלמידים ברי מזל שהציור שלהם הופיע על ההזמנה. כולם עשו מזה עניין גדול, כולם רצו שהיצירה שלהם תיבחר ותופיע על הפוסטרים וההזמנות לתערוכה. אולי זה היה אחד מהדברים המעטים שלא אהבתי לגביי תערוכות, תמיד הייתה ציפייה ולחץ, וכל העניין של ההזמנות והיצירה שהייתה אמורה להיבחר הובילה לעוד תחרות על אגו וכבוד.
“אוקיי, אבל יש עוד זמן עד אז, הם בטח מדברים על המוטיב או העיצוב הכללי שהם מתכננים לעשות השנה,” אמרתי ולוסי נאנחה.
“אויש אליה, את כל כך תמימה לפעמים,” היא אמרה. “זה הרי ברור שיש להם תלמידים מועדפים ושכנראה גם השנה אותם תלמידים ייבחרו שוב.”
באופן כמעט בלתי נשלט, כבר העברתי את מבטי על אחת מהתלמידות הבולטות יותר של המגמה, נטליה רואן. אני נוטה להאמין שלכל אומן יש חולשות וחוזקות, אני לדוגמא תמיד הייתי טובה ברישום אבל תמיד התקשיתי בפיסול. בשנה הראשונה שלי לא ידעתי להתעסק עם הסכין היפנית ותמיד הייתי חותכת את הקרטון בצורה עקומה והיה לי קל לאבד את הסבלנות שלי כל פעם שנתנו לנו משימה שקשורה בחימר.
אבל נטליה, בהתחלה חשבתי שהיא רק מעולה ברישום, אבל לאט לאט למדתי שהיא טובה בכל התחומים כמעט באותה המידה, מה שעורר את קנאתי לעיתים קרובות. בעבר לא נטיתי לחשוב שאני אדם קנאי או תחרותי במיוחד, ואני גם לא רוצה להאמין שהאומנות הפכה אותי לכזאת, אבל קשה להתכחש לעובדה שכשהייתי מביטה ברישומים של אנשים אחרים, קצת קינאתי בהם על זה שהרישומים שלהם היו יותר ריאליסטים ומדויקים משלי, או שבשיעורי ציור לקח לי הרבה יותר זמן להגיע לגוון הנכון.
רציתי להאמין שאני טובה בדיוק כמו כולם כאן ושיש סיבה שבחרו בי למגמה הזאת, אבל לא יכולתי להתעלם מהתחושה הכואבת או מהקול הקטן בראשי שלא הפסיק להציק לי ולזרוע מחשבות שליליות בראשי, שאולי אני לא כזאת טובה, שאולי יש לי עוד כל כך הרבה דברים לשפר ושלעולם לא אצליח להיות ציירת או אומנית טובה מספיק.
נטליה רק הייתה עוד אחד מהאנשים שהציפו את המחשבות האלה שוב לפני השטח. לא שנאתי אותה, לא יכולתי לשנוא או לא לחבב אותה. הייתה לה אישיות מקסימה וחיוך כובש. אפילו שבדרך כלל לא אהבתי קעקועים, הקעקועים הקטנים והמינימליסטים שהיו מפוזרים על זרועותיה התאימו לה מאוד, כאילו תמיד מקומם היה על עורה. אולי לא היינו חברות קרובות, אבל ממספר הפעמים שבהם כן שוחחתי איתה, למדתי שהמכנה המשותף שלנו לא היה רק אהבה לציור, אלא ששתינו ידענו לדרוש מעצמנו הרבה בכל הקשור לאומנות שלנו.
אם כמה שרציתי שהיצירה שלי גם תופיע יום אחד על ההזמנות האלה, היה קשה לי להאמין שאי פעם אהיה ברמה גבוהה מספיק בשביל להיבחר.
“שלום לכולם,” לפתע נשמע קולו של בן, רכז המגמה. הוא כמעט בן שישים אך עדיין היה אדם נמרץ במיוחד. אני חושבת שהיה לו אוסף נרחב של כובעים בבית כי כל פעם שראיתי אותו הוא לבש כובע אחר, לפעמים זה היה כובע ברט, לפעמים סתם כובע צבעוני עם טקסטורה מעניינת ופעמים אחדות מאוד הוא לא לבש כובע על שיערו האפור. הוא סידר את זוג משקפיו לפני שהוציא כמה דפים מהקלסר שהחזיק בידו. בזמן שהחל לומר את אותם משפטים קבועים ששמענו כל תחילת שנה, העברתי את מבטי על המורים שגם כן נכנסו לסטודיו ונשענו על הקיר. סרקתי את פניהם במהירות, אך אחרי שעשיתי זאת, הבנתי שלא ראיתי ביניהם את פרופסור רובין. הצצתי לעבר שאר התלמידים שהקשיבו לבן ואז שוב על בן שהמשיך לדבר במרץ.
“אני לא ארחיב בעוד מילים כי אני חושב שאתם יודעים את נהלי הבטיחות בסטודיו ואת הכללים שיש לשמור עליהם. כמו שאתם יודעים, השנה יהיו לכם שתי תערוכות, ובכדי להכין אתכם לנושא התערוכה השנה, כריס, המורה שלכם לתולדות האומנות, ביקש ממני להעביר לכם את המשימה הראשונה שלכם השנה,” הוא אמר ואז הניף בידו ניילון שבפנים היו דפים. “מי מתנדף לחלק את הדפים?”
אחת מהבנות הצביעה ולקחה ממנו את הדפים בזמן שהמשיך לדבר. “אני בטוח שכמה מכם שמו לב שפרופסור רובין לא נמצא כאן היום. אני מצטער לבשר לכם שעקב התחייבויות קודמות למשפחתו הוא לא יוכל להמשיך ללמד אצלנו השנה, אך אנחנו מאחלים לו בהצלחה בהמשך הדרך.”
עד עכשיו היינו בשקט, אבל ברגע שאמר את זה, כבר התחילו להישמע לחשושים ותלמידים החלו לדבר ביניהם.
יסמין נאנחה לידי בהקלה. “אני יודעת שזה דבר לא יפה להגיד, אבל אני כל כך שמחה שהוא עזב השנה, המורה הזה הלחיץ אותי יותר מדי.”
אני חושבת שאני היחידה שעוד הייתה צריכה לעכל רגע את הדברים. אהבתי את פרופסור רובין ונהניתי מהשיעורים שלו. ידעתי שהרבה לא יסכימו איתי בנושא ושיש תלמידים שאפילו ייחלו שהרגע הזה יגיע, אבל גם אם הסכמתי עם חלק מהתלונות שלהם לגביו, עדיין הייתי עצובה. קשה להיפרד ממורה שלימד אותי כל כך הרבה דברים ועזר לי להפוך לאומנית שאני היום.
“אני רוצה להציג בפניכם את המורה החדשה שלכם לרישום וציור, עלמה,” אמר בן שהצביע על אישה שנראתה בערך בשנות הארבעים לחייה. שיערה החום היה אסוף בקוקו מרושל ושפתיה היו מכוסות בצבע ורוד בוהק. על צווארה ענדה מספר שרשראות צבעוניות ועל כל אחת מידיה הייתה טבעת שונה. היא חייכה בזמן שסקרה את פנינו.
“תהיה לה הזדמנות להציג את עצמה שבוע הבא בשיעור הראשון שלכם,” הוא אמר. “במקום להתחיל את השיעורים כבר היום, החלטנו לתת לכם זמן חופשי לצייר, לפסל, לצלם, ופשוט לחקור את החומרים שיש במחסן השנה. בהצלחה.”
הוא ושאר המורים יצאו מהחדר בזה אחר זה וברגע שיצאו החוצה, כולם קמו וניגשו למקומות שלהם. כל פעם שנתנו לנו משימה בשיערו מסוים או סתם זמן חופשי ליצור כל העולה על רוחנו, כולם היו מתחילים מיד לאסוף חומרים והתחילו לעבוד במהירות. זה הזכיר לי את קול הירייה או המשרוקית שנשמע ברגע שמזניקים אנשים למרוץ.
“השנה רק התחילה וכבר קיבלנו מטלה מכריס, אני אפילו לא מופתעת,” התלוננה לוסי. כריס היה ידוע בכך שכל שיעור היה אוהב לתת לנו עבודה אחרת להגיש, כאילו בדיקת עבודות היה תחביב נוסף שלו.
“לפחות פרופסור רובין עזב,” אמרה יסמין, כאילו המידע הזה הצליח לנחם אותה. ” המורה החדשה נראית בסדר.”
לוסי פנתה להסתכל עליי. “אליה, את נראית כאילו מישהו מת, בסך הכל קיבלנו מורה חדשה. לכי תדעי, אולי תאהבי אותה הרבה יותר מפרופסור רובין.”
“אני יודעת, ” מלמלתי. “אני מניחה שפשוט קשה לי עם פרידות, גם אם מדובר בסך הכל במורה.”
הבטתי בדף שקיבלתי מאותה בחורה שחילקה את הדפים וקראתי את העבודה שנתנו לנו.
“נו? איזו יצירה אנחנו צריכים לנתח הפעם?” שאלה יסמין.
“זאת לא יצירה הפעם,” אמרתי. “אנחנו אמורים לבחור תקופה ביצירותיו של פיקאסו ולנמק עליה, זה הכל.”
“פיקאסו, אה?” שאלה לוסי ואני משכתי בכתפיי. כשראו שעדיין ישבתי שתיהן משכו בידיי והובילו אותי לעבר המחסן.
“קדימה פיקאסו, הגיע הזמן לצייר,” אמרה לוסי ואני צחקתי אך נתתי להן להוביל אותי אחריהן.
כשחזרתי הבייתה השעה הייתה בערך ארבע בצהריים. אם היה דבר אחד שלא אהבתי בבניין בבית של סבא וסבתא שלי זה היה המדרגות. הבניין בו גרו היה ישן ולכן לא הייתה מעלית, ולא משנה כמה פעמים ביקרתי כאן בעבר, עדיין לא הצלחתי להתרגל למדרגות. נשענתי על הקיר והתנשפתי ברגע שהגעתי לקומה האחרונה. עצמתי עיניים לרגע וכמעט צרחתי כשפקחתי אותן בגלל הילדה קטנה שעמדה צעדים ספורים ממני ובהתה בי בעיניה התכולות. היא לבשה שמלה ססגונית בצבע סגלגל ושיערה השטני והחלק נפל במורד כתפיה.
“היי,” אמרתי בשקט.
“היי,” היא השיבה ונופפה בידה. היא עמדה לצד הדלת הפתוחה למחצה של השכנים ואז כשמיקדתי את מבטי בפניה, הבחנתי בדמיון שהיה בינה לבין ולריה. “אני רוז.”
“נעים להכיר אותך, רוז,” חייכתי אליה. לרגע חשבתי שהיא אולי ביישנית אמוד ושעדיף שלא אתקרב אליה ואלחיץ אותה, אך לפני שהספקתי להציג את עצמי היא כבר התקרבה אליי וחייכה חיוך ענקי.
“את אליה, נכון?” היא שאלה ואני התכופפתי בכדי שאוכל להביט טוב יותר בפניה מבלי שהיא תצטרך להתאמץ להרים את ראשה במשך כל השיחה.
“כן, זאת אני,” חייכתי אליה. “איך ידעת?”
“אימא שלי אמרה לי שאת יכולה ללמד אותי לצייר,” היא אמרה ואז הצביעה על ידיי שהיו מכוסות בכתמי צבע. “וגם הידיים שלך מכוסות בצבע. גם לי זה קורה כשאני מציירת באקריליק.”
“אז אימא שלך סיפרה לך עליי?” שאלתי והיא הנהנה.
“את באמת התכוונת לזה, את באמת יכולה ללמד אותי ציור?” היא שאלה ונשכה את שפתייה.
“אם את רוצה בכך, אני יותר מאשמח,” אמרתי ברוך והיא מיד מחאה כפיים והנהנה בראשה שוב.
“כן!” היא קראה. “כמובן שאני רוצה!”
צחקקתי מהתגובה שלה ומעיניה שנצצו כאילו הרגע קיבלה את הממתק האהוב עליה.
“אם ככה, אז אני אשמח ללמד אותך,” אמרתי ואז היא קפצה עליי ברגע וחיבקה אותי.
ליטפתי את שיערה כשהתרחקה ממני ואז היא נגעה בשיערי.
“אני אוהבת את התסרוקת הזאת,” היא אמרה ואני גיחכתי כשנגעה בסרט הארוך שקשרתי בסוף הצמה שקלעתי בשיער. אחרי עבודה בסטודיו, הצמה הייתה רחוקה מהמצב שבו הייתה כשיצאתי מהבית בבוקר וכמה קצוות שיער נפלו במורד פניי.
“אני יכולה לעשות לך גם צמה כזאת אם תרצי,” גיחכתי והיא הרימה את אגודלה מעלה בכדי לסמן לי שהרעיון מצא חן בעיניה.
“אמא שלי אמרה לי שאת עסוקה עם הלימודים, אבל את פנויה אולי להתחיל ללמד אותי מעכשיו?” היא הביטה מטה ושיחקה עם ידיה בעצבנות. “פשוט משעמם לי בבית, ואח שלי עסוק בחדר שלו ולא מסכים לשחק איתי וההורים שלי נמצאים בעבודה עדיין.”
גם אם הייתי עסוקה אני כנראה עדיין לא הייתי מסוגלת לומר לה לא. משהו בה הזכיר לי אותי כשהייתי בערך בגיל שלה. סקרנית ומלאת רצון ללמוד עוד על עולם האומנות.
“את יודעת מה, עדיין לא מחכות לי בתיק ערימות של עבודות ושיעורים לעשות, אז למה לא, אני אשמח לצייר איתך עכשיו,” אמרתי והיא קפצה במקומה ואני צחקתי כשמשכה אותי לתוך הבית שלה וסגרה אחריה את הדלת. ברגע שנכנסנו פנימה, עצרתי לרגע במקומי בכדי להסתכל על הבית ועל הריהוט. אני לא הייתי מומחית בכל הקשור לעיצוב, אבל אהבתי את הריהוט הבהיר שהשתלב עם הקירות שהיו צבועים בצבע תכול עדין שהזכיר את הצבע של הים. לצד אחד הקירות היו מונחים כמה שתילים שהוסיפו עוד צבע לבית. לצד הדלת היו מונחים כמה ארגזים סגורים ששיערתי שהם עדיין לא הספיקו לפרוק, אך אם לא הייתי יודעת שעברו הנה לא מזמן, כנראה הייתי מנחשת שזה היה הבית שלהם כבר כמה שנים טובות. אולי הרמוניה זו המילה הנכונה ביותר לתאר את מה שחשבתי על העיצוב והצבע של הבית, זה כאילו הכל השתלב יחד בצורה נכונה כל כך. אפילו התמונות שהיו תלויות על הקירות היו ממוסגרות במסגרות תכולות.
“את רוצה לשתות משהו?” שאלה אותי רוז שכבר עמדה במטבח ומזגה לעצמה כוס מיץ. הנדתי בראשי כשהתקרבתי גם כן למטבח. היא הכניסה את בקבוק המיץ למקרר ואז הבחנתי בתמונות ובמגנטים שהיו עליו. התקרבתי למקרר וסקרתי את התמונות שהיו מפוזרות באופן אקראי זו לצד זו. לפי הבגדים שלבשו בתמונות שיערת שרובן היו מאירועים משפחתיים. בכמה תמונות ולריה עמדה מחויכת יחד עם עוד גבר עם שיער שטני ועיניים ירוקות, גבר ששיערתי שהיה אביהם של רוז וגבריאל. לא יכולתי שלא לשים לב שכמעט ולא היו בכלל תמונות של גבריאל על המקרר, הייתה רק תמונה אחת ממגנט בה ארבעתם צולמו יחד ובה גבריאל לא הביט במצלמה, אלא ברוז שהרים אותה בין זרועותיו.
“נכון אח שלי פוטוגני?” שאלה לפתע רוז. “הוא אף פעם לא מסכים להצטלם, אבל כל חג אימא מכריחה אותנו לצלם תמונה משפחתית ואז אין לו ברירה,” היא אמרה ואז ניצוץ שובב הופיע בעיניה כשהביטה בי שוב. “אולי את יכולה לומר לו שהוא נראה טוב ואז הוא יקשיב לך ויסכים להצטלם.”
צחקתי מההצעה שלה. “אני לא חושבת שאני הבן אדם הנכון לדבר עם אח שלך.”
“למה?”
יכולתי לשקר או להמציא משהו, אבל נראה שרוז אהבה ישירות. “כי אח שלך לא ממש מחבב אותי.”
“למה?” היא שאלה שוב ואני משכתי בכתפיי.
“זה לא משנה למה, אני מקווה שתהיה לי הזדמנות להוכיח לו שאנחנו יכולים להיות ידידים טובים בעתיד,” אמרתי והיא חייכה.
“את יכולה להיות חברה שלי בינתיים, “היא אמרה. “אל תיקחי את אח שלי ברצינות, הוא לא נחמד לכולם בהתחלה, אפילו אותי הוא ממש מעצבן לפעמים, אבל כשלומדים להכיר אותו הוא גם יכול להיות לא מעצבן.”
טוב, יש בזה משהו מעודד…
“גבריאל אוהב את הציורים שלך?” שאלתי אותה בסקרנות וחיוכה התרחב.
“לא רק שהוא אוהב אותם, הוא אפילו תלה כמה מהציורים שהכנתי בשבילו בחדר שלו,” היא אמרה בגאווה ואני ניסיתי לדמיין חדר טיפוסי כמו זה של אח שלי, רק שפתאום על הקיר מופיעים כמה ציורים צבעוניים של ילדה בת עשר.
“את יודעת, העיצוב של הבית שלכם ממש יפה, אני בשוק שהצלחתם לארגן פה הכל כל כך מהר,” אמרתי ואז הלכתי אחריה כשהיא הובילה אותי לשולחן האוכל וישבה על אחד מהכיסאות.
“זה הכל בזכות אימא שלי,” היא אמרה ואני התיישבתי מולה גם כן.
“תגידי, איפה מרטין?” שאלתי אותה והיא הניחה את ידיה על השולחן ואז הניחה עליהן את ראשה.
“הוא ישן בחדר שלי.”
“אני מצטערת שהצקתי לכלב שלך ושהוא העיר את כולכם באותו ערב בגללי,” אמרתי. “אני בדרך כלל מסתדרת עם חיות, אבל באותו הלילה אני חושבת שאפילו הייתי צורחת אם הייתי רואה חיה קטנה יותר ממנו.”
“זאת לא אשמתך, הוא פשוט ממש פחדן ונבהל כשהוא רואה אנשים זרים,” היא הסבירה ברוגע. “כשרק אימצנו אותו הוא היה ממש שקט ורגוע, אבל אבא שלי טוען שזאת פשוט הייתה האסטרטגיה שלו בכדי שניקח אותו, כי מאז הוא לא מפסיק לנבוח ולרוץ ברחבי הבית כל היום.”
“אז את רוצה אולי שנתחיל לצייר?” הצעתי והיא מיד הזדקפה וקמה מהכיסא.
“אני אביא דפים מהחדר,” היא אמרה ואז נעצרה בדרך לחדרה לפני שהסתובבה אליי. “אני לא חושבת שזה רעיון טוב להשתמש באקריליק כי זה יעשה הרבה בלאגן ואין לי משהו לכסות איתו את השולחן, אז אולי את יכולה לעלות לחדר למעלה ולהביא עפרונות צבעוניים?”
“למעלה?” שאלתי כשהבטתי בגרם המדרגות. “את מתכוונת לחדר של אח שלך?”
“אל תדאגי, הוא חזר לא מזמן הבייתה ובדרך כלל הוא מתקלח במשך שעות כשהוא חוזר מהבית ספר, הוא אפילו לא יידע שהיית בחדר שלו,” היא אמרה. “יש לו מלא עפרונות בחדר על השולחן שלו, אז את תמצאי את זה ישר.”
בלעתי את רוקי והבטתי ברוז בחשש קל. “אין לך אולי עפרונות בקלמר שלך או משהו כזה?”
“פשוט תעלי למעלה, אני אלך להביא את הדפים,” היא אמרה ורצה לעבר המסדרון שבו היה החדר שלה. הבטתי במסדרון הריק לפני שהלכתי בצעדים איטיים לעבר גרם המדרגות. אני יודעת שזה היה טיפשי לא לרצות לעלות למעלה למרות שרוז ביקשה ממני להביא משם עפרונות, אך הדבר האחרון שרציתי הוא להפר את הפרטיות של גבריאל או לתת לו עוד סיבות לא לחבב אותי, זו הדרך הגרועה ביותר לנסות לתקן את הרושם שהשארתי עליו עד כה.
עליתי בשקט במדרגות ופתחתי את הדלת בעדינות. להפתעתי כבר כשנכנסתי פנימה היה ריק נעים בחדר והחלון עצמו היה פתוח, כך שאוויר צח נכנס פנימה. על השמיכה הדקה האפורה שבמיטה היו מונחים במסודר חולצה קצה ומכנסי טרנינג שקרוב אליהם הונחה מחברת פשוטה בצבע שחור. יכול להיות שזו המחברת שבה הוא נהג לכתוב?
במקום להתעמק בכך, סקרתי את שאר החדר. כשהבחנתי בשולחן הכתיבה התקרבתי אליו בכדי לקחת מספר עפרונות שהיו בתוך המעמד. עמדתי לצאת ברגע שהשלמתי את המשימה שהטילה עליי רוז, אך אז הבחנתי במספר דפי שורות שהיו מודבקים לקיר עם נייר סלוטייפ פשוט. על כל אחד מהדפים היו מצוירים מלבנים שבכל אחד מהם היה רישום פשוט. כשהעברתי את מבטי על המלבנים בזה אחר זה, הבנתי שזה לא היה סתם רישום, אלו היו רישומים שבדרך כלל היו מכינים לקראת צילום וידאו או סרט. פעם היה לנו קורס בווידאו ארט, שבו לימדו אותנו שבמאים או תסריטאים נוהגים לרשום במלבנים את הסצנות או הקטעים שמופיעים בסרט בזה אחר זה. למרות שהרישומים היו בלי הרבה פרטים, עדיין יכולתי להבין את הסיפור שניסו להעביר דרך הרישומים, ולמרות שהם לא נעשו ע”י אומן מקצועי, הם עדיין היו יפים מאוד.
לצד הרישומים היו מודבקים על אחד הקירות ציורים צבעוניים ששיערתי שאותם ציירה רוז. כשולריה אמרה לי שרוז אוהבת לצייר, חשבתי שזה היה סתם בגדר תחביב, אבל לפי הרמה של הציורים שהיו תלויים על הקיר הבנתי עד כמה כישרונית היא הייתה, הרבה יותר כישרונית ממה שאני כנראה הייתי בגילה. קווי המתאר שלה היו מדויקים, ואולי היה מקום לשיפור בהצללות ובשימוש בצבע שעשתה בציור של הבית שהיה מולי, אבל הציור עצמו בהחלט היה ברמה גבוהה יותר ממה שציפיתי לראות.
“מה את עושה בחדר שלי?” שמעתי את קולו של גבריאל. קפאתי במקומי והעפרונות שהחזקתי בידי נפלו על הרצפה המרוצפת. הסתובבתי באיטיות לעברו וצרחתי ברגע שהבטתי בגבריאל שעמד במרחק קצר ממני. טיפות מים נפלו במורד פניו בגלל שיערו הרטוב והדבר היחיד שכיסה את גופו הייתה מגבת שעטף סביב מותניו. עצמתי את עיניי וכיסיתי אותן בידי לפני שהספקתי לראות פרט נוסף.
“למה את צועקת?” הוא שאל ואני כחכחתי בגרוני.
“כי אתה ערום,” אמרתי מיד, למרות שידעתי שזה לא היה נכון לחלוטין.
“אני לא ערום, יש עליי מגבת,” הוא אמר. “חוץ מזה, הייתי בטוח שתלמידים במגמת אומנות רגילים לצייר מודל בעירום, אז כל זה לא אמור להביך אותך בכלל, ” הוא אמר בקלילות, למרות שלפי טון הדיבור שלו נשמע כאילו הוא כעס אך עדיין היה משועשע מהתגובה שלי.
“העובדה שאנחנו מציירים מודלים לא אומר שזה נעשה כיף או פחות מביך עם הזמן,” אמרתי. “זה כן פחות גרוע ממה שחשבתי שזה יהיה עבורי כשציירתי מודל בפעם הראשונה.”
נשמתי עמוק לפני שהורדתי את ידי רק בכדי להביט לרגע בעיניו, “בבקשה אל תספר להורים שלי שאני מציירת מודלים במסגרת הלימודים. אימא שלי כנראה תנסה לתבוע את הבית ספר או משהו כזה וסבא שלי יקבל התקף לב אם הוא אי פעם יראה ציור מהסוג הזה.”
“אני יכול להבטיח שלא אספר, אם תגידי לי מה את עושה בחדר שלי,” הוא אמר כשכיסיתי את עיניי שוב. “החלטת שאת לא יכולה לחכות יותר ובאת לקחת את המכחול שלך בחזרה?”
“מה?” שאלתי. “לא, ברור שלא. אני כאן כי אני צריכה עפרונות.” עניתי בזמן ששמעתי צליל של בד נופל על הרצפה, כנראה המגבת שלו. עכשיו לא היה סיכוי שאי פעם אפקח את העיניים שלי.
“עפרונות?” הוא שאל בספקנות ואני הנהנתי.
“אני באתי ללמד את רוז ציור, והיא אמרה לי שאוכל למצוא כאן עפרונות,” אמרתי. “אני מבטיחה שזאת הסיבה היחידה שאני כאן.”
“את רוצה להגיד לי שאחותי הקטנה שלחה אותך לכאן?” הוא שאל ואני הנהנתי שוב.
“ואת באת הנה רק כי את רוצה ללמד אותה ציור?” הוא המשיך לשאול בכדי לוודא שהבין נכון.
“כן, אפילו שלפי שהציורים שתלית כאן אני חושבת שהיא כבר מציירת ברמה גבוהה מאוד יחסית לגילה,” אמרתי.
“זה מגוחך לנסות לנהל שיחה ככה,” הוא נאנח ואז הרגשתי את ידו החמימה שאחזה בידי והורידה אותה מפניי באיטיות. כעת הוא לבש את הטרנינג שראיתי מקודם על המיטה, אך הוא עדיין לא לבש את החולצה שלו.
“אתה יכול בבקשה לשים חולצה?” שאלתי בשקט כשסומק קל עלה על פניי. הוא סקר את פניי בשקט ואז לבש גם את החולצה שלו.
“גם אתה אוהב לרשום?” שאלתי בשקט והצבעתי על הקיר שעליו היו מודבקים הרישומים שראיתי.
הוא לא אמר כלום ובמקום זאת הרים את העפרונות שהפלתי על הרצפה והניח אותם בתוך כף ידי.
היה נראה כאילו עמד לומר משהו, אך אז שמעתי את קולה של רוז קוראת לי מלמטה.
“אליה, את באה?” היא קראה.
“אני באה,” צעקתי לה חזרה.
“להתראות, מריפוזה,” הוא אמר לפני שיצאתי מהחדר, וברגע שעשיתי זאת, הוא מיד סגר את הדלת אחריי.

צבעים- פרק 6
דרוג הסיפור 4.8 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
40 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך