צבעים- פרק 7

shira_19 29/12/2020 86 צפיות אין תגובות

הייתי אמורה להתרכז בשיעור של עלמה, אבל במקום זאת התרכזתי בלחשוב על התקופות של פיקאסו.
אני אומנם הייתי מעריצה של הקוביזם של פיקאסו, אבל התקופה האהובה עליי שלו תמיד הייתה התקופה הוורודה. זה לא היה בגלל הצבע או הציורים היפים, אלא בעיקר בגלל ששמחתי שגם אחרי התקופה הכחולה בחייו שבה צייר בעיקר ציורים מונוכרומטיים בצבעי כחול ששדרו בעיקר עצב ובדידות הוא פינה מקום לתקופה אחרת, תקופה עם גוון חדש וצבע אופטימי יותר.
תהיתי לעצמי אם עוד חמישים שנה מהיום אוכל להביט אחורה ולחלק גם כן את הציורים שלי לתקופות, ואם זה יקרה, אז תהיתי לאיזה תקופות אחלק אותן. רציתי לומר שאני מקווה שבחיי לא אחווה תקופה כחולה ארוכה כל כך, אבל אין לדעת מה יכול לצמוח מהזמנים העצובים ביותר.
“אז כמו שכבר אמרתי, השנה הנושא של תערוכת אמצע שנה שלכם יהיה לספר את הסיפור שלכם דרך היצירות שלכם, להראות לצופים את הגוון המיוחד שלכם,” אמרה עלמה. “קיבלתם את העבודה בנושא התקופות של פיקאסו בכדי לתת לכם השראה, אך במידה ואתם רוצים לקבל עוד רעיונות, אתם יכולים לראות ציורים של אומנים נוספים.”
“כמו שאתם יודעים, אתם הולכים לקבל ציון על העבודות שאתם הולכים לעשות והעבודה הטובה ביותר תיבחר כמובן להופיע על ההזמנות לתערוכה,” היא המשיכה, “כל החומרים נמצאים במחסן כמו שאתם יודעים ובמידה ויש לכם שאלות אתם מוזמנים לפנות אליי.”
ברגע שהיא סיימה לומר את הדברים, היא יצאה מהכיתה וסגרה אחריה את הדלת.
בשבועות האחרונים בהם למדנו עם עלמה, למדתי עד כמה שיטת הלימוד שלה הייתה שונה משל פרופסור רובין. במקום להישאר בכיתה היא הייתה יוצאת החוצה וחוזרת אחרי כמה שעות. יכול להיות שהיא בילתה בחדר המורים ויכול להיות שהיא בחרה סתם לשוטט בחוץ, אבל מה שמשנה זה שנשארנו לבד וציירנו, כשכל סוף שיעור היא הייתה עוברת ורואה איך התקדמנו. זה היה שונה כל כך ממה שהייתי רגילה אליו עד כה.
הבטתי בדף הלבן שהונח מולי ותקתקתי עם העיפרון שלי על השולחן בזמן שניסיתי לחשוב מה לרשום על הנייר. הייתי אמורה לדעת מה אני רוצה לספר, אומנים מספרים סיפורים באמצעות הצבע שבו הם בוחרים להשתמש והדימויים שיש על הקנווס, אך אולי הבעיה שלי הייתה שלא ידעתי איזה מן סיפור אני רוצה לספר.
במקום להתמקד בדף הבטתי סביב בתלמידים שכבר החלו לעבוד, כל אחד השתמש בחומרים אחרים או בדפים בגדלים שונים. צחקקתי כשראיתי את יסמין שהתקשתה להרים את כל הציוד שהיה בין ידיה. ידעתי שהיא פשוט לא ידעה באיזה חומר או סוג דף לבחור שהיא פשוט לקחה כמה חומרים שיכלה בכלל שתוכל לנסות הכל מבלי להצטרך להחליט על דבר אחד. עמדתי לקום ולעזור לה כשהיא עמדה להפיל כמה דפים על הרצפה עוד לפני שהגיעה לשולחן שלה, אך אז אופק רץ לכיוונה ולקח מבין ידיה הקטנות כמה דפים ומכחולים לפני שהפילה אותם. חיוך נבוך הופיע על לחייה והיא עמדה להעביר את ידה בשיערה מתוך הרגל, אך עצרה את עצמה כשהבינה שאם תעשה זאת היא תפיל עוד דברים. אופק צחק והזיז כמה קצוות שיער שנפלו על פניה אל מאחוריי אוזניה לפני שהחל ללכת איתה לעבר השולחן שלה.
הלוואי ויכולתי לספר את הסיפור של אופק ושל יסמין. הייתי יכולה לצייר בכל רישום רגע אחר שלהם ואז להריץ את כל הרגעים כמו במין סרט קצר שכולל בתוכו זכרונות יפים. אם הייתי מספרת את הסיפור של יסמין, הייתי מנסה להשתמש בקווים רכים אך דימויים חזקים שמראים שלמרות האופי הרגוע והשלו שלה היא עדיין הייתה חזקה מאוד. סיפור על מישהו שלמרות שההורים שלה לא תמכו באומנות שלה, היא עדיין הצליחה להוכיח להם פעם אחר פעם כמה היא צלמת טובה. לפעמים חשבתי על כמה זה לא הוגן שההורים שלי תמיד תמכו בבחירות שלי ודחפו אותי לעשות אומנות כי הם ידעו שזה מה שעשה אותי מאושרת בעוד דודה שלי ובעלה לא באמת תמכו בבחירה שלה להיות צלמת כשתהיה גדולה, עדיין מדי פעם דודה שלי מדברת על כך שהייתה רוצה שיסמין תהיה רופאה בעתיד ושעדיין זה לא מאוחר ללכת ללמוד מדעים במקום אומנות. לא משנה מה דודה שלי או כל אדם אחר יאמר על יסמין, אני הייתי גאה בה, כי היא הלכה עם הלב שלה.
“אליה?” שמעתי את קולה של לוסי שישבה בשולחן שלידי. “למה את עוד לא מציירת?”
“מה?” מלמלתי כשהבטתי בלוסי שהחזיקה בידה גוש חימר גדול וזרקה אותו על השולחן שלה שכיסתה בניילון. לפני שהספקתי לדבר היא הרימה אותו מהשולחן ואז זרקה אותו שוב על השולחן, רק חזק יותר.
“לוסי, מה את עושה?” גיחכתי. “אנחנו בשיעור ציור, למה את עובדת עם חימר?”
“אני לא אוהבת לצייר, והמורה לא נמצאת כאן, אז אף אחד לא יכול להגיד לי שאני לא יכולה לפסל,” היא אמרה והמשיכה להעביר את ידיה בחימר.
“לוסי, אני לא חושבת שזה רעיון טוב, היא אולי לא נראית קשוחה כמו פרופסור רובין, אבל אני בטוחה שלא ימצא חן בעיניי המורה שבזמן שהיא לא כאן וסומכת עלינו שנעבוד, את מפסלת במקום לרשום ולצייר כמו שהיא ביקשה.”
“היא אמרה שהיא רוצה לשמוע את הסיפור שלנו, שהיא רוצה לראות את הגוון שלנו, ופיסול זה הדבר היחידי שבאמצעותו אני מצליחה להביע את עצמי כראוי, אז אם זה לא מוצא חן בעיני המורה החדשה, זאת כבר הבעיה שלה, לא שלי,” היא אמרה. “חוץ מזה, היא אפילו לא בודקת מה אנחנו עושים גם כשהיא חוזרת, את צריכה לנצל את זה גם, אליה, בחיים לא היה לנו מורה שנתן לנו כל כך הרבה חופש.”
“את תסתבכי בצרות, אני כבר רואה את זה,” אמרתי. “בן תמיד אומר לנו שהוא יודע שכל אחד מאיתנו מתעניין בתחומים שונים אבל שחשוב שבתור אומנים נלמד לפתח את הכישורים שלנו בכמה דברים ולא להתעמק רק בדבר אחד, שככה נוכל לפתוח את הראש לעוד רעיונות.”
“אז זה מטומטם, ” היא אמרה. “אני לא צריכה ללמוד ציור, זה משעמם אותי ורק הורג את היצירתיות שלי. אפילו כשהייתי קטנה לא הייתי מציירת, אלא ניסיתי לבנות דברים מקרטונים או חומרים שמצאתי בבית.”
“ואני בטוחה שאם תסבירי את זה לעלמה או לבן אז הם ינסו להבין אותך, אני פשוט לא רוצה שתסתבכי או שיכעסו עלייך סתם,” אמרתי.
“אז זאת כבר הבעיה שלי, לא שלך, אליה,” היא הרימה את קולה וחזרה לדפוק את החימר על השולחן.
עזבתי את העיפרון וסובבתי את הכיסא בכדי שכל גופי יהיה מופנה אליה.
היא נאנחה כשראתה שהסתכלתי עליה והפסיקה את מה שעשתה. “מה?”
“משהו עובר עלייך, לוסי,” אמרתי. “אפילו אני יודעת שלא צריך להתעסק עם החימר כל כך הרבה לפני שמתחילים לעבוד איתו.”
“שום דבר לא עובר עליי, עכשיו תעזבי אותי בשקט ותנסי לעבוד על הציור שלך,” היא אמרה ואני הנדתי בראשי.
“אני לא אצליח לצייר גם אם יעברו עשר שעות, כשאין השראה או רעיון, אין צורך לחפש אותם בכוח,” אמרתי ושילבתי את זרועותיי. “עכשיו, את מוכנה לספר לי מה קרה?”
“אליה,” היא נשענה אחורה בכיסא ועדיין הביטה בחימר. “אני לא רוצה לדבר על זה.”
“אני בסך הכל-”
“אני יודעת שאת בסך הכל מנסה לעזור, את תמיד רוצה לעזור, אבל כרגע מה שעוזר לי זה לפסל בחימר ולנסות להעמיד פנים שאלה כל הדאגות שלי בחיים כרגע, ליצור פסל פשוט מפיסת חימר שהיא כבר חצי מעוכה,” היא אמרה בקול מתון. “כשאני ארצה לדבר, אני אדבר.”
הבטתי בה עוד רגע קצר אחד לפני שסידרתי את הכיסא שלי בכדי שיהיה מונח שוב מול השולחן.
למרות שהיה לי עוד הרבה מה לומר, חסכתי את המילים שלי מלוסי, לפחות לעכשיו.

צבעים- פרק 7
דרוג הסיפור 4.8 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך