shira_19
אף פעם לא כתבתי כל כך הרבה כל יום, אבל אני מניחה שכשיש השראה צריך לנצל את זה. אני חושבת שזה היה הפרק שהכי נהניתי לכתוב עד כה בספר, אז מקווה שתאהבו :)

צבעים- פרק 8

shira_19 29/12/2020 123 צפיות 2 תגובות
אף פעם לא כתבתי כל כך הרבה כל יום, אבל אני מניחה שכשיש השראה צריך לנצל את זה. אני חושבת שזה היה הפרק שהכי נהניתי לכתוב עד כה בספר, אז מקווה שתאהבו :)

אם הייתי צריכה להחליט מה היה היום האהוב עליי בשבוע הייתי עונה יום שבת, ואם הייתי צריכה להחליט על זמן מדויק אז הייתי עונה שבת בבוקר. לא הייתי צריכה שמישהו יאמר לי לרדת במדרגות, כי כבר מהחדר שלי יכולתי להריח את הריח של הג’חנונים שסבתא שלי הוציאה מהתנור. ימי שבת אצלנו תמיד נראו אותו הדבר, כל המשפחה הייתה מתכנסת בבית של סבא וסבתא שלי בכדי לאכול ארוחת בוקר.
ארוחת הבוקר כללה את אותו תפריט שאני לא חושבת שאי פעם הוא יימאס עליי. סבתא שלי הייתה אחראית להכנת הג’חנונים, שזה היה מאכל שסיפרה לי שתמיד נהגה לאכול בתימן יחד עם מאכלים נוספים רבים שאכלה. ההסבר הפשוט למה זה ג’חנון הוא שזה בעצם בצק עלים בצבע חום שהיו לו שכבות רבות. אני זוכרת שכשעוד הייתי ילדה קטנה התלהבתי מהמאכל הזה כשטעמתי אותו בפעם הראשונה. הייתי מקלפת את שכבות הבצק עם הידיים ומתנפלת על רסק העגבניות שהיה מונח על השולחן. כמובן שרוב המשפחה שלי אהבה לשים ברסק טעם חריף, ורק אני ואחי הקטן אהבתי את הרסק עגבניות כמו שהוא. היו יתרונות לכך שסבתא שלי הכירה כל כך הרבה מתכונים והכינה מאכלים טעימים כל כך, אני מניחה שהבעיה עם ג’חנון הוא שזה מאכל עשיר ושמנוני כל כך שהוא די משמין. זאת גם הסיבה שאבא שלי שונא את ימי שבת בבוקר, הוא החליט שהוא רוצה להתחיל לאכול בריא יותר ואפילו התחיל לרוץ בבקרים. אימא שלי אמרה לו שתנסה גם היא לאכול בריא, ההבדל היחיד בין שניהם, הוא שאימא שלי פרשה אחרי יומיים ואבא שלי עדיין הצליח לשמור על תזונה בריאה.
“יסמיני,” אמרתי כשהתקדמתי למטבח וראיתי את גבה של יסמין. לפני שהיא הבינה בכלל מה קורה, אני כבר עטפתי את זרועותיי סביבה, מה שגרם לה לצחוק.
“אימא שלך רצתה להעיר אותך, אבל אמרתי לה שאין צורך לעשות את זה, ידעתי שתריחי את הריח של האוכל ברגע שהוא יהיה מוכן.”
“את מכירה אותי כל כך טוב,” אמרתי ונצמדתי לשולחן בכדי שאימא שלי ואימא של יסמין, שהייתה דודה שלי סופי, יוכלו לעבור מבלי למחוץ אותנו או חס וחלילה להפיל משהו על הרצפה שהייתה מבריקה אחרי שאימא שלי ניקתה את המטבח אתמול. הן שתיהן אחזו בצלחות מלאות באוכל והיו שקועות כל כך בשיחה שלהן שאפילו לא הבחינו בנו.
“אני מניחה שהמטבח כולו שלנו,” אמרה יסמין וחיככה את ידיה זו בזו בזמן שהתקדמנו לתנור שעליו היה מונח הסיר עם הג’חנונים ועל השיש הייתה קערה ובה רסק עגבניות.
מיד הכנו לעצמנו צלחות ושמנו בהן את האוכל, אך לפני שהתיישבתי לצד יסמין, הלכתי לעבר המקרר וסרקתי את המדפים השונים עד שמצאתי את מה שחיפשתי.
הנחתי על השולחן שתי שקיות שוקו לפני שגם הוצאתי מהארון שתי כוסות גדולות וקשיות.
“מסורת זו מסורת,” אמרתי ויסמין חייכה. אם היה משהו שאהבתי יותר מהאוכל ביום שבת, זו הייתה העובדה שכל המשפחה הייתה יחד. כשהיינו קטנות יותר, יסמין ואני היינו ישנות ערבים רבים אצל סבא וסבתא שלי, ובבוקר, יחד עם כל האוכל, היינו שותות שוקו משקית. אך כמובן שגם מזה היינו צריכות לעשות טקס שלם, ולכן היינו מניחות את השקיות בתוך הכוסות שלנו ושמות קשית בתוך השקית.
בזמן שאכלנו, כבר שמעתי את האימהות שלנו מצטרפות לשיחה של סבא וסבתא שלי. בעבר הייתי מנסה להצטרף לשיחות שלהן, אבל הן דיברו מהר כל כך וקפצו מנושא לנושא, שהיה קשה לעקוב אחרי הדברים שאמרו.
הייתי רעבה כל כך שסיימתי את הג’חנון שלי תוך מספר דקות וברגע שסיימתי נשענתי אחורנית על הכיסא והנחתי את ידי על בטני.
“אני אמרתי לה שהגיע הזמן להתחיל לחשוב על העתיד שלה. היא יכולה תמיד להמשיך לצלם בתור תחביב, אבל היא צריכה למצוא מקצוע ריאלי,” שמעתי את קולה של דודתי בסלון. לא הייתי צריכה לנחש אפילו על מה הן דיברו עכשיו.
“סופי, היא מאושרת ונהנית ממה שהיא עושה, היא רק בת שש עשרה, תני לה ליהנות מהלימודים כרגע ואחרי שתסיים את הלימודים היא תתחיל לחשוב על אוניברסיטה ועבודה רצינית,” אימא שלי אמרה.
“היא כל היום עובדת על הצילומים שלה כשהיא חוזרת הבייתה. מצדי שתצלם בזמן שהיא נמצאת בסטודיו, אבל אני רוצה שהיא תתמקד יותר בלימודים. את יודעת בכלל כמה זה משגע אותי כשאני שומעת שחברות שלה לומדות כימיה או ביולוגיה, אפילו יש מגמת מחשבים בבית ספר הזה,” דודה שלי המשיכה לדבר באותו להט. “יש ליסמין כל כך הרבה פוטנציאל, וחבל לי שהיא מבזבזת אותו בגלל חלום מגוחך להפוך לצלמת יום אחד.”
עברתי להביט ביסמין שכבר לא אכלה, אלא הניחה את הבצק שנותר בצלחת והשעינה את ראשה על ידה בזמן שהקשיבה גם כן לשיחה.
“יסמין…” אמרתי בנסיון לחשוב איך לעודד אותה הפעם. כל זה לא היה חדש לה, אבל היה חבל לי שדודה שלי הייתה צריכה להעלות את הנושא דווקא בשבת בבוקר, זמן שהיה אמור להיות נחמד ומהנה.
“עזבי, אליה, לא משנה כמה פעמים אני אדבר איתה, התוצאה תהיה אותו הדבר,” היא נאנחה.
“אני מקווה שאת יודעת כמה את צלמת מוכשרת,” אמרתי. “אני יודעת שאימא שלך רק דואגת לך, אבל הלוואי והיא הייתה יכולה לראות את זה גם.”
“זה מצחיק,” היא אמרה ושיחקה עם הקשית שלה. “זה לא משנה לכמה הישגים אני מגיעה במגמה, או כמה אני מתאמצת לעבוד על התצלומים שלי, כל זה לא משנה כשזה מגיע לאימא שלי, אני רק רוצה שהיא תהיה גאה בי, ושיהיה לה נחת ממני, וככל שהזמן עובר אני מרגישה שאני עושה בדיוק ההפך, שאני רק מאכזבת אותה והורסת את כל החלומות שהיו לה לגביי.”
“אבל זה בדיוק העניין,” הנמכתי את קולי בחשש שלמרות קולן החזק, הן איכשהו ישמעו את השיחה שלנו. “אלה החלומות של אימא שלך, היא צריכה להבין שיש לך גם חלומות משלך,” הנחתי את ידי על כף ידה.
“זה לא רק זה, אליה,” היא המשיכה. “היה לי ולאימא שלי הסכם שתמיד הלימודים שלי יהיו בעדיפות ראשונה, שלא אתן לצילום או לשיעורי אומנות להסיח את דעתי.”
“אוקיי…”
“אני לא אומרת שכבר נכשלתי או קיבלתי ציון נמוך מאוד באחד המקצועות שלי, אבל אני לא אשקר לך, אני מתקשה בשיעורי מתמטיקה ואני מרגישה שהחומר יותר מדי קשה לי,” אמרתי. “ואני אפילו לא רוצה להגיד לאימא שלי שאני שוקלת לרדת לרמה קלה יותר, כי אז היא באמת תתחרפן. היא אולי הסכימה לגביי ההרחבות שבחרתי, אבל היא בחיים לא תסכים שגם אידרדר במתמטיקה. אני מפחדת שאם זה יקרה אז…” היא השתתקה בחשש.
“אז היא תדאג שלא תלמדי יורת במגמה, ושתצטרכי להרחיב משהו שאת לא רוצה,” אמרתי והיא הנהנה.
“היי,” אמרתי לה. “יהיה בסדר. אפילו יותר מבסדר. אם תרצי אני אלמד אותך מתמטיקה, אני אוכיח לך שיש גאונת מתמטיקה שמסתתרת בתוכך ורק רוצה לצאת החוצה.”
“את באמת תעשי את זה?” היא שאלה בהיסוס. “יש לך מחויבויות משלך ופרויקטים לעבוד עליהם, אין לנו גם ככה הרבה זמן פנוי ואני לא רוצה לחשוב בכלל מה יקרה בתקופות מבחנים.”
“לי אין בעיה לעשות את זה, אבל גם אם אני לא הייתי יכולה, אני מכירה עוד מישהו שהיה יותר משמח לעזור לך,” אמרתי בשובבות. לקח לה רגע קצר להבין למה התכוונתי, והיא מיד חבטה בכתפי.
“אני לא מתכוונת לבקש מאופק,” היא אמרה ואני צחקקתי.
“למה לא?” שאלתי. “הוא גאון במתמטיקה ואת בחורה שזקוקה לקצת עזרה בחומר, בעיניי זאת נראית כמו משוואה עם פיתרון פשוט מאוד.”
“כן, יש רק בעיה קטנטונת,” היא אמרה. “אני יודעת שאם הוא ינסה ללמד אותי אני לא אתרכז בחומר, אלא רק אבהה בו במשך כל הזמן ולא אקשיב לשום מילה שיאמר לי.”
“וואו,” אמרתי ובהיתי בפניה שכבר הספיקו לקבל גוון אדמדם. “המצב יותר קשה ממה שחשבתי. את מאוהבת בו קשות.”
“אליה,” היא קראה וכעת זרקה עליי מספר מפיות שהיו מונחות על השולחן. אני חושבת שגם אם היו לה עוד דברים לזרוק עליי, עדיין הייתי ממשיכה לדבר על זה.
“אני בסך הכל אומרת את האמת שאת מנסה להסתיר כל כך הרבה זמן, לא רק מכולם סביבך, אלא אפילו מעצמך,” אמרתי. “ואת אולי לא תשמחי לשמוע את זה, יסמיני, אבל את לא שחקנית או שקרנית טובה במיוחד כמו שאת חושבת. במוקדם או במאוחר הוא יבין מה את מרגישה, בין אם תרצי בכך או לא.”
“אני יודעת,” היא רטנה.
“אליה,” שמעתי את קולו של סבא שלי שקרא לי מהסלון. הסטתי לרגע ביסמין ואז קמתי מהכיסא שלי והצעדתי לתוך הסלון.
“בינתי, את יכולה בבקשה להכין לי כוס קפה שחור?” הוא חייך אליי. הוא אחז מבין ידיו בעיתון ושיערתי שהוא שוב קורא בעומק את הכתבות לגביי השבוע האחרון.
“בטח,” גיחכתי וחזרתי למטבח בכדי להכין לו את הקפה בדיוק כמו שהוא אוהב. לאחר שהנחתי את הכוס החמה על התחתית שמולו, עמדתי לחזור למטבח, אך אז סבתא שלי קראה לי.
“כן, סבתא?” חייכתי אליה.
“ראיתי שנשארו כמה ג’חנונים וחשבתי שזה יכול להיות נחמד אם אולי נביא לשכנים,” היא אמרה. “מה את אומרת?”
סבתא שלי הייתה ידועה בכך שאהבה לכבד את כולם באוכל שלה. וכשאני אומרת כולם, אני מתכוונת לכולם. לא רק המשפחה שלי זכתה לטעום מהאוכל הטעים שלה, אלא גם השכנים שהיו בקשר טוב איתה, ואפילו המנקה שהיה בא לנקות את המדרגות של הבניין פעם בכמה שבועות.
היא כבר עמדה לקום ממקומה בכדי להכין להם צלחת, אך אני הנחתי את ידי על כתפה.
“סבתא, זה בסדר, אני אכין להם צלחת ואני לא אשכח להוסיף לזה קצת רסק,” אמרתי וכשהיא עמדה לפתוח את פיה, צחקקתי.
“אני אדאג להביא להם גם רסק עגבניות רגיל וגם תוספת חריפה יותר, במידה והם אוהבים חריף,” אמרתי בידיעה שזה מה שרצתה לומר והיא חייכה וחזרה לשכב על הספה שלה.
“רק את ואח שלך משוגעים מספיק בשביל לאכול ג’חנון בלי חריף,” סבא שלי אמר והרים את ראשו לרגע מהעיתון. “מה זה בכלל רסק עגבניות לא חריף?”
סבא שלי בהחלט היה ידוע באהבתו לאוכל חריף. הלכתי לכיוון המטבח ויסמין עזרה לי להניח את כל האוכל בקופסאות פלסטיק. היא אפילו הציעה לעזור לי לסחוב את הכל אך סירבתי בנימוס והורתי לה לסיים את האוכל שלה.
“כן, אמא,” היא אמרה לי ואני הוצאתי לה לשון לפני שיצאתי מהדלת וצעדתי לעבר הדלת של השכנים.
דפקתי על הדלת ותוך רגעים ספורים זאת הייתה רוז שפתחה לי את הדלת. ברגע שהרימה את ראשה וראתה שזאת אני שעמדתי מולה, היא עטפה את זרועותיה מסביב למותניי ואני חיזקתי את אחיזתי בקופסאות בכדי שלא יפלו.
“אליה, אני התגעגעתי אלייך,” היא אמרה ושרבבה את שפתיה. “את בכלל לא באת השבוע.”
“אני יודעת, אני מצטערת רוזי, היה לי פרויקט בצילום שהייתי חייבת לסיים ולא היה לי הרבה זמן פנוי,” אמרתי. במשך התקופה האחרונה הייתי רגילה כל כך לבוא וללמד את רוז לפחות פעם בשבוע, אך ככל שקיבלתי יותר עבודות ומשימות בבית הספר, נעשה קשה יותר לחלק את הזמן שלי ולבוא ללמד אותה.
“מה יש לך בקופסאות?” היא הצביעה על הקופסאות שהחזקתי ואני חייכתי אליה.
“אוכל טעים מאוד,” אמרתי. “האמת היא, שהבאתי את כל האוכל הזה לך ולמשפחה שלך.”
“באמת?” היא פערה מעט את עיניה ואני הנהנתי במהירות.
“אבא, אליה הביאה לנו אוכל,” היא קראה ומיד משכה אותי פנימה כמו שתמיד נהגה לעשות. נכנסתי פנימה וחייכתי בנימוס לעבר אביה של רוז שקם מהספה ברגע ששמע את המילה אוכל.
“שמעתי אוכל?” הוא שאל ואני הושטתי לו את הקופסאות.
“סבתא שלי נוהגת להכין הרבה אוכל, ונשארו הרבה חתיכות מארוחת הבוקר שלנו, אז היא הציעה שנביא לכם,” אמרתי ואז המשכתי לדבר כשראיתי את המבט המבולבל שעל פניו כשראה את חתיכות הג’חנון שהיו בקופסאות.
“זה מאכל מתימן שאנחנו מאוד אוהבים לאכול, בדרך כלל אוכלים את זה עם רסק עגבניות וביצה קשה,” אמרתי.
“תמסרי לסבתא שלך תודה רבה, אליה,” הוא אמר ואז הביט לעבר המסדרון במהירות לפני שהמשיך. “אני אוהב את אשתי מאוד, אבל היא אף פעם לא הייתה חזקה בבישול ואפייה, סבתא שלך הצילה אותנו מלגווע ברעב.”
“הוא לא מגזים,” הוסיפה רוז. “המשלוח של האוכל אמור להגיע רק מחר, ומישהו כאן כבר הספיק לחסל את כל מה שהיה במקרר.”
“אני?” שאל אותה אביה. “את מאשימה את אבא שלך?”
היא משכה בכתפיה, כאילו ידעה שכל מילה נוספת שתאמר רק תחמיר את המצב.
“בכל אופן, נעים להכיר אותך, אליה, אני אנחל,” הוא אמר ואני לחצתי את ידו, עכשיו כשידי הייתה פנויה. רוז עברה לחבק אותו כעת והוא ליטף את שיערה החלק. “רוזי שלי מדברת עלייך הרבה, נראה ששיעורי הציור שלך הם הדבר שהיא הכי מחכה לו במהלך השבוע.”
“אני גם נהנית ללמד אותה מאוד,” חייכתי אליה והיא התרחקה מאנחל ואחזה בידי.
“אליה, אני רוצה להראות לך את הציור החדש שאני עובדת עליו,” היא אמרה ושוב משכה אותי אחריה לעבר שולחן האוכל שעליו הייתה מונחת מחברת גדולה עם דפים חלקים. לפני שבוע בערך התחלתי ללמד אותה איך לעשות הצללות וגוונים עם העיפרון בלבד, ונראה שהיא יישמה את הנושא במהרה, כי בסקיצה שהציגה לי כעת, היה רישום של אחת התמונות שהיו תלויות על הקירות בביתם.
“זאת התחלה טובה,” אמרתי והתיישבתי על הכיסא ולקחתי את העיפרון מהשולחן בכדי להעביר על הנייר כמה קווים שידגישו את הדמות ברישום.
“את כמו קוסמת,” היא אמרה בתדהמה בזמן שעקבה אחר תנועת ידי. “הייתי רוצה לראות ציורים שלך גם, אולי תציירי לי משהו. הייתי רוצה לראות איך את מציירת.”
“מה היית רוצה שאצייר לך?” שאלתי ופתחתי דף חדש במחברת שהייתה מונחת מולי והעברתי את העיפרון בין ידיי. היא הביטה סביבה בנסיון למצוא משהו מעניין מספיק שרצתה שאצייר, עד ששמענו קול צעדים שבא מכיוון המדרגות. היא סובבה את ראשה באיטיות לכיוון המדרגות והביטה באחיה שהעביר את ידו בשיערו ושפשף את עיניו.
“מה זה כל הרעש הזה?” הוא שאל. “יום שבת היום, למה כולם כבר ערים ו-” הוא השתתק כשם לב אליי.
“אה, זאת את,” הוא אמר ביובש. “הייתי צריך לדעת.”
“אל תהיה מגעיל אליה, היא הביאה אוכל,” אמרה רוזי. אנחל הצטרף אליה ואמר לו כמה משפטים שהסקתי שכנראה היו בספרדית. לא ידעתי מה הוא אמר לגבריאל, אך על פניו הופיעה הבעה זועפת.
הוא הסתובב שוב לכיווני ונאנח. “תודה על האוכל, זה מאוד נחמד מצידך.”
קולו היה מונוטוני. הוא אמר את הדברים יותר כאילו הכריחו אותו לומר אותם מאשר כאילו הוא באמת התכוון אליהם, אבל עדיין הנהנתי בראשי בקצרה לעברו. אביו טפח על כתפו לפני שחייך אלינו ונעלם לתוך המסדרון.
“הוא לא בדיוק טיפוס של בוקר,” לחשה לעברי רוז לפני שהיא חזרה להביט בו.
“אליה בדיוק אמרה לי שהיא תסכים להראות לי איך היא מציירת, ואני החלטתי שאתה תהיה המודל המושלם בשבילנו,” היא המשיכה והוא כמעט נחנק מכוס התפוזים שהוא שתה ממנה.
“את ה…החלטת מה בדיוק?” שאלתי בתקווה שאולי שמעתי לא נכון, אך היא רק העבירה את מבטיה בינינו.
“רוזי,” הוא מלמל. לא הייתי צריכה להיות גאונה גדולה בכדי לדעת שהוא לא היה מרוצה מדבריה, אך הוא עדיין ניסה לשמור על טון רגוע. בשבועות האחרונות נתקלתי בו מדי פעם בגג, במיוחד כשהייתי מציירת. אבל למרות הנסיונות הרבים שלי ליצור שיחה או סתם לשאול לשלומו, התוצאה הייתה אותה תוצאה, והתשובות שלו תמיד היו קצרות ומתומצתות ככל האפשר. הוא התכופף לעבר רוז ואמר לה כמה מילים בספרדית, כך שרק היא תוכל להבין את דבריו. זה היה מוזר לשמוע שפה שלא הכרתי, הייתי צריכה לנסות לנחש לפי הבעות פנים וטון דיבור את המשמעות של המילים הזרות.
לבסוף רוז חיבקה אותו ונישקה את הלחי שלו לפני שהוא קם והתקרב לשולחן עד שהתיישב בכיסא שמולי. רוז הניחה קצת מהאוכל שהבאתי בצלחת והתיישבה לידי, היא לא היססה לפני שהחלה לאכול את הג’חנון ואז סימנה לי בראשה שאתחיל.
“אז אני אמור לשבת בצורה מסוימת או ש…” שאל גבריאל כשראה שעוד לא התחלתי ורק בהיתי בו.
“לא, אתה מושלם בדיוק ככה,” אמרתי ואז כחכחתי בגרוני כשהבנתי איך דבריי עלולים להתפרש. “מה שהתכוונתי להגיד שזה לא באמת משנה, אני אעשה סקיצה מהירה שלך ואז תוכל להמשיך בעיסוקים שלך ואני כבר אמשיך את ההצללות לבד.”
“מבחינתי זה נשמע מצוין,” הוא אמר ולמרות שחשבתי שישב בצורה שתאפשר לו לראות את הנוף מהחלון, הוא התרווח בכיסא והביט בי.
כשהייתי מציירת מודלים בשיעור, הם בדרך כלל היו מסתכלים בנקודה ספציפית בקיר ומבטם היה מרוחק וקר, וכשהייתי מציירת אנשים, זה בדרך כלל היה רישום מהיר שלהם, מכיוון שהם היו בתנועה או עסוקים במשהו, כך שלא הייתה לי אפשרות להתעמק בפרטים, כמו כמה חרוזים היו בשרשרת של הנערה שישבה באוטובוס או האם לאיש שחיכה לרכבת היו נמשיך על הפנים, אבל לא נראה שגבריאל חשש לחשוף את פניו, זה היה כאילו הוא בא לומר לי שאם כבר נתן לי הזדמנות לצייר אותו, אז הוא לא התכוון להסתיר ממני פרטים. אני זוכרת שפעם כשציירתי פנים הייתי מתחילה לצייר קודם את העיניים, כי זה תמיד הדבר הראשון ששמתי לב אליו אצל אנשים, אבל ככל שהתאמנתי יותר ברישום ולמדתי עוד טכניקות, הבנתי שקודם צריך לצייר את הצורה של הפרצוף, ואז להוסיף לצורה הזו את כל הדברים האחרים. כך עשיתי גם כעת, ציירתי את הצורה הכללית ואז ירדתי לפרטים. עברתי מפרט אחד לשני, הפעלתי עוד לחץ על העיפרון כשציירתי את עיניו, נזהרתי בתנועותיי כשניסיתי לצייר במדויק את צורת שפתיו ,העברתי את ידי בחופשיות על הנייר כשהגעתי לשיער שלו, ולבסוף הוספתי מספר נקודות קטנות באזור שמתחת לעיניו כששמתי לב שהיו לו כמה נשמים. הוספתי הצללות במקומות בהם היה צריך להיות צבע חזק וכהה יותר והשתמשתי במחק בכדי ליצור צבע לבן ובהיר במקומות בהם השמש נפלה על פניו. להפתעתי, במשך כל הזמן בו ציירתי אותו, גבריאל לא דיבר או זז יותר מדי, אלא נראה שהוא לקח את תפקיד המודל ברצינות רבה. גם רוז לא דיברה, אלא הביטה בשתיקה בתנועות ידי ומדי פעם רכנה קצת יותר קדימה לכיווני.
“וואו,” לבסוף רוז פתחה את פיה. “זה יפהפה.”
גירדתי בעורפי והגשתי לה את המחברת שלה חזרה. “זה בסך הכל רישום מהיר, אני מניחה שאם הייתי משתדלת יותר אז הייתי מגיעה לתוצאה טובה יותר.”
“את צוחקת?” היא שאלה ואז הרימה את המחברת באוויר בכדי להשוות בין הציור שלי לגבריאל. “זה אחד לאחד.”
היא קפצה מהכיסא אל הקרקע ועמדה ללכת לחדר שלה, אך גבריאל אחז בעדינות בידה. “היי, מה עם מה שהבטחת לי?”
היא הביטה בציור שלי ואז היא קרעה את הדף בעדינות מהמחברת. לפני שהספקתי לשאול אותה למה היא קרעה את הדף, היא הביאה לגבריאל את הציור. “הנה.”
“תודה שהסכמת להראות לי איך את מציירת,” רוז אמרה וחיבקה אותי במהירות. “אני מקווה שתוכלי לבוא שוב בקרוב, אולי פעם הבאה אוכל להראות לך את הציורים שעבדתי עליהם בבית ספר.”
“אני אשמח לראות את הציורים שלך,” אמרתי והיא חייכה.
“להתראות, אליה,” היא אמרה ואז התרחקה לעבר החדר שלה, כשבאחת מידיה היא החזיקה את המחברת.
לא ידעתי לאיזו תגובה בדיוק ציפיתי מגבריאל כשהביט ברישום שעשיתי, אבל לא ציפיתי שיניח את הרישום מולי ויבקש ממני לחתום על הנייר.
“מה?” שאלתי והוא גיחך.
“זה לא מה שאומן עושה אחרי שהוא מסיים ציור?” הוא שאל. “את לא מתכוונת לחתום על הציור שלך?”
“אני מניחה שאתה צודק,” אמרתי ולקחתי את העיפרון שלי בכדי לחתום את השם שלי באותיות קטנות בתחתית הדף. אף פעם לא הייתה לי חתימה מיוחדת במיוחד. הסיבה היחידה שבגללה התחלתי לחתום על ציורים הייתה אימא שלי. עוד כשהייתי קטנה היא ביקשה ממני לחתום על ציורים ולכתוב גם את התאריך שבו ציירתי את הציור, בכדי שאחר כך בעתיד אוכל להביט בציורים ולדעת באיזה גיל ציירתי מה, וגם לראות איך החתימה והסגנון שלי השתנה עם השנים. בזמנו לא האמנתי שאימא שלי באמת תשמור את כל הציורים שלי אבל כשארזנו הכל בארגזים לקראת המעבר דירה, גיליתי ארגז שלם שבו היו ערימות של ציורים מהילדות שלי.
כשהרמתי את מבטי בכדי להחזיר לו את הדף, ראיתי שהוא הסתכל על הג’חנונים והרסק שעוד נותרו בצלחת שהביאה איתה רוז לשולחן. על פניו הייתה הבעה מצחיקה, ואני אל הייתי בטוחה אם הוא נגעל מהמאכל או פשוט היה סקרן לגביו.
“היי, אל תעשה פרצוף כזה, זה הרבה יותר טעים מאיך שזה נראה,” אמרתי והוא הרים גבה.
“את בטוחה שאת לא אומרת את זה רק כי סבתא שלך הכינה את ה…” הוא השתהה כשניסה להיזכר בשם של זה.
“ג’חנון,” אמרתי ואז קירבתי את הצלחת לעברו. “קדימה, אני יודעת שאתה מת לנסות את זה.”
הוא הציץ לעברי לפני שהרים את אחד הג’חנונים ואז קירב אותו לפיו. כששמע שצחקתי הוא עצר והסתכל עליי.
“לא ככה,” צחקתי ואז לקחתי את הג’חנון שנותר בצלחת. קילפתי באיטיות שכבה של הבצק ואז עטפתי את אותה חתיכה במעט רסק לפני שהכנסתי אותה לפי. הוא היסס, אך עדיין עקב אחרי תנועותיי והכניס גם כן חתיכה עם קצת רסק עגבניות לתוך פיו. חיכיתי לראות מה חשב, אבל במקום לדבר, עיניו נפערו קלות והוא עבר לקלף שכבה נוספת והכניס אותה לפיו. לא יכולתי שלא לגחך שראיתי כמה מהר הוא סיים את הכל, ולמרות ההבעה הרצינית שהייתה על פניו עד כה, ברגע שהוא סיים לאכול, חיוך קטן עלה על פניו.
“אז אתה כן יכול לחייך כשאתה רוצה,” הקטנתי אותו. “אני חושבת שהבנתי למה אתה כל כך רציני כל הזמן, אתה פשוט לא אוכל מספיק.”
“זאת המסקנה שהגעת אליה?” הוא שאל בזמן שניקה את פיו עם מפית.
“אם אני לא אוכלת הרבה זמן אני נהיית עצבנית, אז אני מניחה שכן, זה פיתרון הגיוני,” אמרתי. ” או שאני פשוט לא רוצה להאמין שאתה לא מדבר איתי, פשוט כי אתה לא מחבב אותי.”
“אל תדאגי, אני אוכל מספיק,” הוא גיחך. “אבל גם אין לי שום דבר נגדך, אליה.”
“באמת?” שאלתי בשקט.
“את רוצה לדעת מה אני חושב עלייך?” הוא שאל. “אני חושב שזה לא הגיוני שמישהי שנמצאת בשנה הכי לחוצה ללימודים שלה מתנדבת ללמד את אחותי ציור אחרי הלימודים, אני חושב שזה מוזר שלמרות ההתנהגות שלי כלפייך עדיין היית נחמדה אליי ולא הייתה בך טיפה של כעס כלפיי. אני לא מתנהג אלייך ככה כי עשית לי משהו או כי אני לא מחבב אותך. אני חושב שאת בן אדם טוב, אפילו טוב מדי ואני מתחיל להבין שהייתי רע, אפילו רע מדי עם האופן שבו התייחסתי אלייך,” הוא אמר וכעת הביט שוב בעיניי הירוקות. “אני מצטער, אליה.”
חיוך קטן עלה על פניי בגלל התשובה הכנה שלו לדבריי. נדיר למצוא אנשים שמבינים במה הם שוגים ומודים בטעויות שלהם בלי לנסות לזרוק את האחראיות על מישהו אחר. לא כעסתי על גבריאל, לא יכולתי לכעוס עליו. ציירתי לא מעט אנשים בחיי, יצא לי לסקור את כל סקלת הצבעים שלהם, ואם יש משהו שידעתי על צבעים, הוא שיש אנשים שלא מפחדים לחשוף את הצבעים שמרכיבים אותם, שלא מפחדים להציג את הגוונים שהופכים אותם למי שהם. אבל יש גם אנשים אחרים, כאלה שלא אוהבים לחשוף את הצבעים שלהם מיד, שמעדיפים להסתיר את גווניהם האפלים והצבעוניים ביותר. הייתה לי הרגשה שגבריאל היה אחד מהאנשים האלה, שעד כה הוא ניסה להציג לי את גווניו השחורים יותר, כאלה שאומנים משתמשים בפלטת הצבעים בכדי ליצור אווירה אפלה ועצובה, אבל גם ציורים מונוכרומטיים מורכבים מגוונים, ולא ניתן ליצור גוונים מהצבע השחור מבלי להשתמש בצבע הלבן.
“אתה לא צריך להצטער,” אמרתי והושטתי את ידי קדימה לעברו. “מה אתה אומר שאתה ואני נפתח דף חדש?”
הוא הביט בי בשקט ואז חיוך קטן הזדחל שוב על שפתיו לאור ההצעה שלי. הוא הושיט את ידו קדימה ולחץ את ידי.

צבעים- פרק 8
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (2)

וואו! מהמם! ממש יפה!

29/12/2020 21:44

    תודה רבה:)

    30/12/2020 10:53
35 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך