צבעים- פרק 9

shira_19 30/12/2020 90 צפיות אין תגובות

לא לקחתי ברצינות את תחזית מזג האוויר שאמרה שיש סיכוי שירד גשם, אבל אימא שלי תמיד הסתמכה על התחזית יותר ממה שלדעתי היה צריך. אולי זאת הסיבה שמצאתי את עצמי מחכה ליד הדלת לפחות כעשר דקות, בזמן שחיכיתי לאימא שלי שאמרה לי לא לזוז. כשחזרה לבסוף, היא החזיקה צעיף וכובע צמר בידה. עוד לפני שהספקתי לומר משהו, היא כבר עטפה את צווארי בצעיף הדק שמצאה ואז הניחה על ראשי את הכובע שהיה גדול מדי, ולכן הייתי צריכה לקפל אותו מעט בכדי להיות מסוגלת לראות משהו.
“אני לא מצאתי מעיל בארון של סבתא שלך, אבל נצטרך לדאוג להוציא את בגדי החורף שלך מהארגזים, אני לא רוצה שתתקררי,” היא העירה ואני גיחכתי והעברתי את ידיי על הצעיף הנעים.
“אימא, את מוכנה ללכת להתארגן לעבודה? אני לא רוצה שתאחרי בגללי,” אמרתי כשסקרתי במהירות את חולצתה שהיא עוד לא סיימה לכפתר ואז את רגליה היחפות.
“בסדר, מתוקה,” היא אמרה וחיבקה אותי לפני שהתקדמה לכיוון החדר בו היא ואבי ישנו בכדי לסיים להתארגן. הייתה לי נטייה להתעכב בבקרים יותר עכשיו כשגרתי אצל סבא וסבתא שלי. יכולתי לבלות כאן ימים שלמים מבלי להרגיש בכלל שהזמן עובר, ובבקרים במיוחד הייתי מאבדת תחושת זמן ומתארגנת לאט, אך למזלי היה תלוי על הקיר שעון גדול שכל פעם שעברתי לידו הייתי שמה לב לשינוי במיקומם של המחוגים ומבינה שהזמן אכן עובר, גם אם אין תחושה כזו.
הצצתי שוב לעבר השעון כששמעתי דפיקה על הדלת ואז לקחתי את התיק שלי ופתחתי אותה. חייכתי כשראיתי את גבריאל שנשען על הקיר וחיכה בסבלנות עד שאצא. הוא בשונה ממני, לבש ג’ינס וחולצה קצרה, כאילו ציפה לעוד יום שמשי ורגוע. כשרק דיברנו לפני שבועיים בערך על כך שנפתח דף חדש, חשבתי שהוא פשוט ישתדל להיות קצת יותר פתוח ונחמד, לא ציפיתי שיתייחס לעניין בכזו רצינות ויחכה לי בבוקר בכדי שנלך יחד לאוטובוס. אומנם זה לא קרה כל בוקר, והיו ימים בהם למדנו בשעות אחרות, אבל זה עדיין משהו שכבר התחלתי להתרגל אליו.
“בוקר טוב,” אמרתי כשסגרתי את הדלת אחריי. הוא הרים את מבטו מהעציץ שעליו הסתכל בכדי להביט בי.
“בוקר טוב, מריפו -” הוא השתתק כשסקר את בגדיי.
“אני יודעת שאני נראית מגוחך, אבל אימא שלי התעקשה, היא ראתה בחדשות שיהיה קר היום מהרגיל,” אמרתי כשהתחלנו לרדת במדרגות.
הוא גיחך. “דווקא מאוד מחמיא לך הלוק המשולב הזה שבין דוב קוטב לפינגווין, אני בהחלט הייתי מציע לך לאמץ את זה.”
“חה, חה, מצחיק מאוד,” הצצתי לעברו. “אתה עוד תצטער על זה שלא לבשת משהו חם.”
“זה לא יקרה, יש לי חסינות לקור, לא משנה כמה קר יהיה בחוץ, עדיין יהיה לי חם,” הוא אמר בקלילות.
“אתה חושב שזו תכונה גנטית שעוברת בתורשה?” שאלתי. “כלומר, אני יודעת שאני רגישה יחסית לקור וצריכה להקפיד ללבוש בגדים חמים אם אני לא רוצה להתקרר, וככה גם רוב בני המשפחה שלי. אבל זה יכל להיות מגניב אם הייתי יכולה ללכת כמוך בחורף מבלי שהקור יפריע לי.”
“אני לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה,” הוא אמר בשקט והסתכל על המשך השביל. רציתי לשאול אותו אם משהו קרה, כי רק לפני רגע הוא היה במצב רוח טוב, אך החלטתי שלא לומר כלום.
“את יודעת משהו, אני שמתי לב שתמיד האור בחדר שלך דולק עד שעות מאוחרות בלילה,” הוא אמר.
“עכשיו זה הרגע שאתה מתכוון לספר לי שאתה בעצם לא תלמיד תיכון, אלא שנשלחת לכאן בכדי לעקוב אחריי בשביל איזו משימה סודית?”
“לא,” הוא גיחך.
“אני מציירת,” אמרתי. “לפעמים אני עובדת על פרויקטים לשיעור ציור ולפעמים אני פשוט עובדת על רישומים שלא יצא לי לסיים במהלך היום. לפעמים אני נשארת ערה אפילו עד ארבע לפנות בוקר. קשה לי להירדם כשיש לי בראש כל כך הרבה רעיונות, ולפעמים אפילו יותר קשה לי לישון כשאין לי רעיון לפרויקט ואני צריכה למצוא אחד כזה. לצערי, לאחרונה הסיבה השנייה היא הרבה יותר נפוצה מהראשונה.”
“את תמצאי רעיון,” הוא אמר. “ואני יודע את זה כי אני חי עם אומנית אחת בבית שלי, אם למדתי משהו מלצפות ברוז מציירת, זה שרעיונות תמיד באים והולכים, ואת לא יכולה לדעת מאיפה תקבלי השראה.”
“אני מקווה שאתה צודק,” לחשתי.
“מה איתך?” שאלתי. “אם אתה יודע שאני ערה בשעות האלה, זה רק אומר שגם אתה ער מסיבה כלשהי. מה הסוד האפל שלך?”
“איך את יודעת שמדובר בסוד?” הוא שאל ואני משכתי בכתפיי.
“אימא שלך אמרה שאתה לא טיפוס שמשחק במחשב או בפלייסטיישן הרבה, היא אמרה שאתה אוהב לכתוב, אז אני מניחה שזה קשור בזה.”
“רק שאני אבין, כמה מידע בדיוק אימא שלי שיתפה בנוגע אליי?” הוא שאל.
“אל תדאג, היא לא אמרה יותר מדי,” אמרתי ואז נשכתי את שפתיי. “אבל היא כן אמרה שלדעתה אנחנו יכולים להיות ידידים טובים.”
“ומה את חושבת על האמירה הזאת?” הוא שאל כשעצרנו בתחנת האוטובוס. חיפשתי את הניצוץ השובב שראיתי בעיניו בעבר, אך במקום זאת פגשתי בטון המוכר והרציני שלו.
“אני חושבת שהיא צודקת,” אמרתי והוא הנהן.
“אני באמת כותב,” הוא ענה. “לפעמים ביום, אבל כמעט תמיד בלילה.”
“במחברת שלך?” שאלתי והוא צמצם את עיניו. “אימא שלך אמרה שאתה כותב הרבה במחברת שלך, וראיתי אותך מסתובב עם אותה מחברת בבית ספר וכותב בה בהפסקות.”
“לי ולאימא שלי מחכה שיחה מאוד ארוכה כשאחזור היום הבייתה,” הוא אמר. “אני מקווה שרק לך היא סיפרה את זה.”
“אין לך מה להתבייש בזה,” אמרתי בזמן שהעביר את ידו בשיערו ונמנע מלהביט ישירות בעיניי. “אני דווקא חושבת שזה מקסים שאתה אוהב לכתוב.”
“את אפילו לא יודעת מה אני כותב,” הוא אמר.
“אתה גם לא צריך לספר לי, זה כמו שמישהו יבקש ממני להראות לו את כל הציורים שיש לי במחברת הסקיצות שלי, זה משהו פרטי ואישי. לפעמים יש ציורים שלא קל לשתף,” אמרתי. “אבל בין אם אתה כותב יומן, או סתם מחשבות שעוברות לך בראש או אפילו סיפורים, אני עדיין חושבת שזה יפה, כי אתה מביע את עצמך דרך מילים שאתה כותב.”
“את כנראה היחידה שחושבת ככה,” הוא אמר. התקרבתי אליו וחיפשתי במבטי אחר עיניו, עד שהוא הביט בי חזרה.
“אני יכולה להבטיח לך שאני לא היחידה,” אמרתי בשקט לפני שנשמע קולו של האוטובוס שהתקדם לכיוון התחנה. שנינו הסתובבנו להביט במספר שהיה כתוב על קדמת האוטובוס ואז עלינו עליו.
למרות שהתחלתי להתרגל לעובדה שהלכנו זה עם זה לתחנה בבוקר, לא התרגלתי לעובדה שישבנו קרוב כל כך זה לזה בגלל המושבים של האוטובוס שהיו צמודים זה לזה. הקו שעליו עלינו לרוב היה עמוס באנשים, אבל התחנה שבה עלינו הייתה אחת מהתחנות הראשונות, ולכן הייתה לנו את הפריבילגיה לבחור איפה אנחנו רוצים לשבת. ברוב הנסיעות היינו משוחחים, ובנסיעות אחרות גבריאל היה מקשיב למוזיקה באוזניות ואני הייתי רושמת במחברת הסקיצות שלי. תהיתי לאיזו מוזיקה הוא אהב להאזין. אם הוא אהב מוזיקת רוק רועשת, מוזיקת פופ או בכלל מוזיקה שקטה עם צלילים רגועים ואיטיים. אולי הוא בכלל הקשיב לשירים בספרדית שהזכירו לו את ספרד.
הנסיעה עברה במהירות ותוך בערך חצי שעה כבר הלכנו במסדרונות בית הספר.
“אתה לא חושב שזה מוזר שאנחנו לומדים באותו התיכון, אבל שאיכשהו אף פעם לא יצא לנו להיתקל אחד בשני?” שאלתי את גבריאל.
“זה לא כזה מוזר, זה בית ספר גדול ויש שמונה כיתות בשכבה שלנו. אני בטוח שכשנסיים את הלימודים ונקבל ספרי מחזור, אני כנראה אזהה את רוב הפרצופים אבל לא אדע את השמות של כולם או באיזו כיתה כל אחד היה,” הוא אמר ואני הנהנתי, היה משהו בדבריו.
הוא האט את צעדיו כשעצרנו ליד הדלת של אחת הכיתות. הבטתי לרגע בשלט שהיה על הדלת ואז על גבריאל.
“אתה לומד בכיתה עם תלמידים שנמצאים במגמת קולנוע?” שאלתי. בכל הפעמים בהם הלכנו יחד במסדרון הוא הולך לשיעור ביולוגיה או שיעור אחר שלא היה בכיתת האם שלו.
“כן,” הוא אמר. “בהתחלה למדתי בכיתה אחרת ובכיתה ט’ כששינו את הסידורי כיתות עברתי לכאן.”
“אה,” אמרתי ואז הבטתי במסדרון בבחור שהתקרב לכיווננו. זה היה ווילדר קולינס, אותו בחור שדיבר עם גבריאל באותו היום שראיתי אותו על הספסל. הוא לבש סוודר לבן שהחמיא לצבע גופו הכהה וכשהבטתי בפניו לא יכולתי שלא לתהות מה עשה בכדי לשמור על פניו חלקות כל כך. ווילדר כרך את זרועו מסביב לכתפו של גבריאל ופרע את שיערו.
“שלום גם לך לאון, מה קרה הגעת מאוחר היום?” הוא שאל את גבריאל שאפילו לא נראה מופתע מכך שחברו הופיע משום מקום, הוא רק הזיז את ראשו מעט.
“אני הסיבה שהוא התעכב, או יותר נכון אימא שלי,” אמרתי. “נעים להכיר אותך, אני אליה.”
“אליה…” הוא צמצם את עיניו כאילו ניסה להיזכר איפה שמע את השם הזה בעבר. “רגע, את השכנה של גבריאל?”
“אחי, זאת הבחורה שסיפרת לי עליה?” הוא שאל כשחיוך ממזרי עלה על פניו, כאילו ידע בדיוק איך גבריאל יגיב.
“ווילדר,” הוא סינן אך ווילדר המשיך בשלו.
“נעים מאוד,” הוא אמר. “אגב, רציתי להגיד לך שראיתי את הציור שציירת, אני חייב להודות שאם הצלחת לגרום לחבר שלי כאן להיראות טוב דרך הרישום שלך, אז באמת יש לך כישרון,” הוא המשיך. “את יודעת שלוקח לו כמעט חצי שעה רק לסדר את השיער שלו בבוקר? אחרי זה הוא שואל למה אני אוהב לקרוא לו לאון כל הזמן.”
“טוב, הבנו ווילדר, אתה נהנה לנסות להביך אותי על הבוקר, אפשר ללכת עכשיו?” הוא אמר והזיז את ידו של ווילדר מכתפו.
“לאון?” שאלתי בנסיון להבין למה התכוון.
“דה לאון זה שם המשפחה שלו, אבל המשמעות של המילה לאון בספרדית היא אריה,” הוא אמר ואז הצביע על שיערו של גבריאל. “תודי שהשיער שלו יותר מזכיר רעמה של אריה מאשר שיער נורמאלי של נער מתבגר.”
התפקעתי מצחוק וגבריאל הזעיף את פניו כשהבין שאני מתכוונת לשתף פעולה עם הבדיחות של ווילדר שנעשו על חשבונו.
“אני הולך להוציא את הספרים מהלוקר,” אמר גבריאל וניסה להתרחק משנינו, אך אני אחזתי בזהירות בזרועו.
חיכיתי בסבלנות שירים את מבטו לעברי לפני שדיברתי. “אני מצטערת, לא התכוונתי להעליב אותך בכך שצחקתי, אבל אתה חייב להודות שיש משהו במה שהוא אומר,” אמרתי ואז הוספתי בשקט. “לאון.”
חשבתי שהוא פשוט ימשיך ללכת, אך במקום זאת הוא הניח את ידו על גבי וקירב אותי אליו עד שהייתי קרובה אליו מספיק בכדי שיוכל ללחוש לי. צמרמורת נעימה עברה בגופי כשהרגשתי את שפתיו מרפרפות על תנוך אוזני. “אני מציע לך להיזהר, שניים יכולים לשחק במשחק הזה. מריפוזה.”
אם חשבתי עד עכשיו שהוא כעס או נעלב ממני, גיליתי עד כמה טעיתי כשהבחנתי בחיוך שהופיע על שפתיו לפני שנכנס לכיתה.
“בבקשה תגלי לי איך את עושה את זה,” שמעתי את קולו של ווילדר מאחוריי. למרות שידעתי שזה היה הוא, עדיין קפצתי. הוא עבר לעמוד מולי והציץ לרגע לתוך הכיתה לפני שהסתכל עליי שוב.
“איך אני עושה מה בדיוק?”
“איך את גורמת לבחור הכי רציני שאני מכיר לחייך, ועוד בבוקר,” הוא אמר. “את יודעת מה לי קורה בבוקר אם אני מנסה לתקשר עם הבן אדם? במקרה הטוב הוא לא מדבר איתי ובמקרה הרע הוא מנסה לזרוק עליי משהו בשביל שאשתוק.”
“אתה מכיר את גבריאל כבר הרבה זמן?”
“הרבה זמן?” הוא גיחך. “למדנו באותו בית ספר יסודי יחד. מאז ומתמיד היינו חברים הכי טובים, גם אם הוא יספר לך גרסה קצת אחרת על החברות שלנו.”
“מה שכן, יש לך רף גבוה לעמוד בו, כי כל השנים האלה אני הייתי השכן האהוב עליו, ואני לא אתן לך לקחת לי את התואר הזה בכזו קלות,” הוא הוסיף.
“רגע…אתם הייתם שכנים?” שאלתי והוא הנהן.
“גרנו באותה שכונה יחד. נהגנו לשחק הרבה בחוץ בתור ילדים קטנים ואפילו היינו הולכים כל בוקר יחד לכאן, למרות שברוב ההליכות האלה אני הייתי מדבר והוא היה רק מקשיב לי, כי כמובן שאין לו סבלנות לאף אחד בבוקר. היה למשפחה שלו טוב שם, לאימא שלו הייתה חנות ברחוב ואחותו הקטנה אהבה לשחק עם אחותי, חבל לי שהם היו צריכים ללכת, ואני בטוח שגם לגבריאל היה קשה לעזוב.”
“אז למה המשפחה שלו עברה דירה אם היה להם טוב שם?” שאלתי והוא נאנח.
“אני מניח שהיו גם זכרונות רעים לצד הטובים, ואולי הוא האמין שמעבר דירה היא מה שיגרום לו להתחיל מחדש. אבל תאמיני לי, אי אפשר לשכוח מהעבר, לא משנה כמה הוא ינסה לשכנע את עצמו אחרת.”
“על איזה עבר אתה מדבר?” שאלתי כששמעתי את העצב שבקולו.
“עזבי, אני חושב שדיברתי יותר מדי, אני אף פעם לא יודע מתי להפסיק לפטפט,” הוא אמר וחייך אליי שוב. “אני חושב שכדאי שאכנס ואארגן גם את הדברים שלי. אבל היה נחמד להכיר אותך, אליה.”
“גם אותך,” אמרתי כשצפיתי בו מתרחק ממני. רציתי לדעת לאילו זכרונות טובים התכוון, אבל יותר מכך קיוויתי שיום אחד אבין מהי המשמעות של הזכרונות הרעים שהזכיר.

צבעים- פרק 9
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך