שייק שייק סינורה – פרק 9

29/07/2020 85 צפיות אין תגובות

הדרך חזרה הביתה הייתה ארוכה ומתישה. ראשית, היו לנו פחות משעתיים להגיע לשדה התעופה בשנגחאי, כשבמהלכן היה עלינו להחליף את זהותנו, כדי למנוע מן השלטונות לעכב אותנו לחקירות שונות ומשונות. סין מרושתת לחלוטין במצלמות אבטחה שמשרתות את הממשל ולכן המטמורפוזה שלנו הייתה צריכה להיות מאוד מתוחכמת וללא עקבות. דרכונים חדשים, פאות, שפמים ואיפור הקנו לנו מראה חדש ונתיב יציאה מתוך בית האח הגדול בצורת מדינה.
הטיסה הראשונה שלנו תוכננה לאוסטרליה, לאחר מכן נדרשנו להמתנה של 24 שעות ואז טיסה ישירה חזרה לארץ. כלומר הזמן שעמד לרשותנו כדי להגיע לארץ ולהפקיד את המבחנות של הנגיף, היה פחות מ-72 שעות. הזמן היה מרכיב מכריע בסופה של המשימה, מכיוון שהמכל מפסיק להיות יעיל, לאחר, בדיוק, 72 שעות. אחרי כן, הנגיף מופשר ומת, אם אפשר להגדיר זאת כך, ללא תא חי מאחסן.
הגענו לתחנתנו הראשונה והיה עלינו להמתין יממה שלמה בדירה קטנה וצנועה במלבורן, עד שיאספו אותנו לטיסתנו, חזרה הביתה.
את השעות הראשונות ניצלנו לארגון כבודתנו, כולל הנגיף, תורנות שינה, על כל צרה שלא תבוא, ולבסוף נותרו לנו 12 שעות להרוג. לא לקחנו ספר כדי ליהנות משעות הפנאי, ולכן הברירה היחידה, הייתה שיחה ערה, אל תוך הלילה.
גיא סיפר לי על משפחתו- אשתו, סיון, וארבעת ילדיו, וגם על המסלול שעשה בשירות עד שהגיע למעמדו הנוכחי.
לצערי הרב, לא הצלחתי להתאפק מלבהות בו חלק גדול מן הזמן. נדמה לי שהוא גם הבחין בסומק קל שעלה בלחיי, כשהוא שאל אם יש לי חבר.
“אסי” נאנחתי.
“אסי כהן? שיחקת אותה” הוא התלוצץ.
“אולי, אני בחורה מאוד מבוקשת” קרצתי לו בביטחון, תוך כדי לגימה מכוס היין שלי. הבקבוק, שמצאנו בדירה, כבר היה במחצית דרכו להתרוקן.
“אני מאמין לך” גיא הרצין לפתע והביט ישירות לתוך עיניי.
הבטן שלי התחילה לעשות סלטות, והלב פרפר כמו לפני התקף לב, אבל בקטע טוב.
“אתם ביחד כבר הרבה זמן?” הוא שאל לאחר כמה שניות של שתיקה. כנראה כדי לקטוע את השקט שהשתרר.
“לא מעט זמן. אבל אני לא יודעת לאן הדברים יובילו…הוא לא אחד כזה שמתחתנים אתו, אתה מבין? אני לא יכולה לסמוך עליו, הוא לא…” עצרתי לשנייה כדי לחשוב אבל כנראה שכחתי לעשות זאת “אתה” זהו, האמת יצאה. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
השפלתי את מבטי אל כוס השתייה שלי, שהייתה ריקה.
גיא התקרב אליי וביקש לנחם אותי, אולי לחבק, אבל אני כבר הייתי מתודלקת מדי באלכוהול והורמונים. הרמתי את עיניי, רק כדי לגלות את פניו המודאגות של גיא ממש קרובות לפניי שלי.
קירבתי את ראשי באחת ונשקתי לו ברכות על שפתיו, לוקחת בחשבון שיש מצב שהוא יידחה אותי, אבל הוא הפתיע והחזיר נשיקה רכה. קיוויתי שיעבור נצח עד שנאלץ להתנתק זה מזו ולחזור לקרקע המציאות, אולם אז גיא אחז בשערי בידו האחת ובידו השנייה אחז בחלקו התחתון של גבי, הצמיד אותי אליו והנשיקה התלהטה.
מכאן ואילך הזמן עצר בבועה הפרטית שלנו, אלפי קילומטרים מן הבית ומן החיים המשמימים שלי ואולי גם שלו.
פריטי לבוש עפו לכל עבר, רק כדי לגלות את החזה הרחב ושרירי הבטן המושלמים שלו.
הוא הסיר ביד אחת את החזייה שלי ובידו השנייה משך את שערי לאחור, כך שצווארי היה חשוף לנשיקותיו הקלילות.
נשיקותיו הלכו והדרימו מטה ואז פסקו כשהתרומם חזרה, רק כדי להניף אותי בשתי זרועותיו החסונות ולשאת אותי אל עבר המיטה.
עשינו אהבה כמעט על כל משטח אפשרי בחדר הקטנטן.
מדהים כמה יצירתיים אפשר להיות עם קרש גיהוץ.
לפתע, קרש הגיהוץ החל להתטלטל בעצמה.
הרגשתי מכה קלה בסנטר ו…התעוררתי לצערי.
“שירה, שירה” קולו המוכר חדר לתודעתי.
“תתעוררי, נחתנו” גיא הזיז אותי בעדינו מכתפו.
עפעפתי מנסה לקלוט היכן אני נמצאת.
“קחי” הוא הושיט לי מפית “את מזילה ריר”.
איזו השכמה. הייתי צריכה לנחש שמשהו לא בסדר שבקבוק היין הופיע בסצנה.
סוכנים בתפקיד לא שותים בקבוק שלם של יין, לצערי.
“העיכוב בטיסה שלנו חזרה מאוסטרליה, עלול לחבל בכל המשימה” גיא אמר בדאגה.
“יש לנו עוד זמן, למה אתה כל כך מודאג?” ניסיתי להרגיע, אבל ראיתי על פניו של גיא שלא ממש הצלחתי.
“שכחת שטסנו קודם מזרחה ואז מערבה ולכן בסה”כ אנחנו כרגע באיחור כולל של שעה”.
הוא צדק, לא לקחתי בחשבון את סך כל הפרשי השעות ויתכן שבעקבות כך אנחנו נחזיר למעבדה וירוס מת – אם אפשר להגדיר זאת כך.
כמה דקות מאוחר יותר, צעדנו עם תיקי היד שלנו לעבר ההסעה המיוחדת רק לי ולגיא, לשחרור מהיר משדה התעופה, כדי שנספיק להגיע אל היעד שלנו, בזמן הקצר ביותר מבלי להרוס את כל המשימה.
אבל עוד לפני שהספקנו לצאת מתוך מתחם השדה, חברו אלינו אבי ועוד אדם שאיני מכירה ברכב שעצר לפנינו. הם יצאו מן הרכב משני צדיו, נעים בזריזות לכיוון הרכב שלנו. הבחור שלא הכרתי לא התעניין בי או בגיא במיוחד, נראה אפור וחסר חדוות חיים, והמחסור במה שנראה כמו אנרגיה חיובית ניכר גם בדיבורו החד והארסי
“חבר’ה אפשר את המטען שלכם, לפני שהוא הופך להיות מיותר לחלוטין ואתם עושים מבחן חוזר?” הוא הושיט את ידו וחיכה.
שנינו, גיא ואני העברנו לו בו זמנית את המבחנות המיוחלות. הרגשתי הקלה עצומה להיפטר מן המטען העודף וכנראה שלא הסתרתי את הרגשתי כי כמה דקות אחר כך, שהתרחקנו מהם בנסיעה, גיא העיר לי על כך.
“סוכנים אף פעם לא מראים מה הם מרגישים, לא עצב, לא שמחה, הזדהות עם מושאי עבודתנו ואפילו תשוקה”.
“ברור” אמרתי בארשת פנים רצינית והתחלתי להרגיש כיצד חום גופי נוסק.
“מצוין, כי זה מרכיב עיקרי ביכולת שלנו לבצע את המשימות שלנו בצורה הטובה ביותר” הוא המשיך “בלי רגשות ובלי הסחות דעת”.
“גיא אני מבינה את זה, הייתי בכל השיעורים, אני תלמידה חרוצה” ניסיתי להגן על עצמי.
“חרוצה לא שייך לעניין, אני בטוח שאת מאוד חרוצה ועובדת רצינית ומסורה והכל אבל, אם למשל אני יכול לקרוא בהבעת הפנים שלך את ההקלה שהרגשת עם מסירת המטען, אז אני יכול לקרוא אותך כמו ספר פתוח גם במצבים אחרים”.
“טוב…” עניתי ברוגז קל והרגשתי שתוך זמן קצר אעבור את סף הרתיחה. זה לא הוגן להאשים אותי בכך ששמחתי שהמשימה הסתיימה. בכל זאת אני עדיין מתלמדת.
“וגם כשאת קוראת בשמי תוך כדי אנחות בזמן שאת ישנה, לא מומלץ במיוחד” הוא חתם.
אני מניחה שלא הייתי מזהה את עצמי, באותו רגע, אם למשל הייתי עוברת מול מראה כי הרגשתי שאני מאדימה כמו עגבנייה מאוד בשלה הנצלית על הגריל…

שייק שייק סינורה – פרק 9
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך