שמים אדומים-1

שחר.נ. 11/08/2016 467 צפיות תגובה אחת

אני זוכר איך בכיתי לאבא שיפסיק עם החגורה, אמרתי שזה כואב לי.
הוא חייך אז חצי חיוך ואמר שככה מחנכים. ידעתי שלא ככה מחנכים.
אני בכיתי מתחת לחגורה, התחננתי לאבי. ענייו היו חומות, אוהבות. עניים אבהיות, כמו של אבא טוב. אך מבטו היה מרושע. אמא עזבה, היא השאירה אותי עם הכל לבד, היא ברחה.כאילו שאני לא קיים. היא אולי חשבה שיש לי אבא טוב. אבל הצלקות שנשארו לי על הגב, הן הצלקות שאני נושא בחיי. אני מביט על ידיי, על הסכין, על האקדח שמשונס במותני.
אני ראש חוליית ‘נצח’ אנחנו טובים יותר מכולם. אנחנו רוצחים סחירים שעובדים כמעט כל שעות היום. למרות גילי הצעיר. 17 וחצי. הספקתי לרצוח לא מעט אנשים, הספקתי להפוך למנהיג ולרוצח המובחר, בכדור אחד והקליינת מרוצה. נכנסתי לשוק השחור הזה כבר בגיל 14, הצלחתי לצאת לפנימיה בגיל ארבע עשרה. פגשתי את עמנואל ביום חורף, אחרי שאבי הרביץ לי. שהרגשתי את הצלקות בוערות בגבי. בכיתי. עמנואל היה נראה בחור נחמד, הוא דיבר איתי. הוא הקשיב לי כמו שאף אחד מעולם לא הקשיב לי… הוא הביט הישר לעניי והסביר לי מה אני צריך לעשות, הוא הבטיח שיעזור לי לפתח שרירים, ובאמת עזר. בפעם הבאה שחזרתי הביתה אבא לא העז להביט בעניי, החגורה נשארה על מותניו. מפעם לפעם שחזרצי הביתה רק גדלתי, הקפדתי על תזונה נכונה ויותר לא הייתי הילד החלש, החיוור. האחד שכל הכיתה צוחקת עליו ושוברת אותו נפשית. שאין לו תמיכה בשום מקום. גם לא בבית.
הייתי בודד עד שעמנואל הגיע. הוא נכנס לחיי ושינה אותם. התחלתי לאהוב להביט במראה, ניהייתי מוקף חברים. הוא הציל אותי עמנואל.
לתחילה הוא לא הסכים להכניס אותי לחולייה, הוא טען שמסוכן. עמנואל היה כמו האבא שמעולם לא היה לי.
אחרי שהפגנתי יכולות פיזיות גדולות הוא הסכים.
לא הספקתי להיות עם עמנואל הרבה זמן בחולייה. הוא נורה ע”י הצבא שבועיים אחרי שנכנסתי.
הספקתי כבר להיות אהוד בין כולם, העלו אותי דרגות, עד שהגעתי להיות המפקד.
אני.
נמרוד,
בן 17 וחצי.
מפקד חוליית ‘נצח’.
םאני לא נוהג לומר את שם המשפחה שלי. אני מתבייש בה.
עכשיו ביקשו ממני לחסל נערה בת 16. הכתובת שלה אצלי, התמונה גם. נראת אחת קלה.
כבר גמרתי כמה כאלו.
אני עומד מול ביתה היא יוצאת ללימודים בשעה תשע אני מתכוון לפגוש אותה בדרך. בייתה קטן, הכסף לא נראה כמשחק אצלם תפקיד. מה שלא נכון לגבי. הכסף אצלי נמצא בכול מקום. החולייה מכניסה הרבה מזומנים.
דלת הבית נפתחת ואני ממהר לסימטה הקרובה. אני יודע שאני נראה טוב.
יש לי הרבה שרירים, שערי מעט ארוך אבל פרוע, מעט בהיר. עורי שזוף ועניי ירוקות כמעט כחולות.
חשבתי על להתחיל איתה אבל החלטתי שפשוט יותר למשוך אותה הצידה ולתקוע לה סכין בעורק הראשי.
היא מגיע לעברי, שערה ג׳ינג׳י מתעופף לכל הכיוונים, אני בטוח שיש אחריה כמה מחזרים. אבל אצלי הרגש נותק מזמן, עמנואל לימד אותי. אחרת לא הייתי עושה את העבודה כל כך טוב. כשהנערה מתקרבת לכיווני אני מושך את ידה, וממה לשים יד על פיה לבלום את הצעקה. אני מביט לשבריר שניה בענייה הירוקות, כמעט כחולות. כענייה של אימי. אני מדחיק את הרגש, אך לא יכול שלא להזכר בדמותה של אימי שמבשלת, שמחבקת אותי שעצוב.
אני בטוח שזה אותן עניים! וככל שאני מעמיק מחשבה, אני גם בטוח שזה אותו שיער. אני מביט בה עוד עשר שניות, ומוציא את הסכין, היא מביטה גם לתוך עניי. היא נועצת בי מבט כאילו היא מכיר אותי.
“נמרוד?”
היא שואלת.
מיד היא נופלת עליי בחיבוק.
אני ממהר לסגור את פייה ולהדביק אותה לקיר. עוד רגע שאני מסתכל בענייה ואני יתחיל לבכות כמו ילדה. עמנואל תמיד אמר לי שמותר לבכות, שצריך לפעמים לבכות. אבל מאז שהוא אימץ אותי לא בכיתי. אפילו שהוא מת, לא הזלתי דמעה. הרגש מנותק ממני, ואני משתמש בזה בכדי לחסל את הנערה. חשבתי שיהיה קל יותר. אני תוקע לה כין בגב. היא נאנקת. “נמרוד, א..אמא” ענייה נעצמות, אני יודע שלא הרגתי אותה, רק פצעתי קשה. “נמרוד..” היא נאנקת.קולה חלוש אז אני לא ממהר להשטיקו. היא מתגלגלת לבטן ומרימה מעט את החולצה, מי אני מזהה את הצלקות, הצלקות שלי נמצאות גם עלייה. אני לא מתרגש, אין לי רגש. רק השכל פועל מהר. אני מוריד את החולצה שלי וחוסם לה את הדם. מיד אני מתקשר לאמבולנס, מסביר שמצאתי אותה שוכבת נטולת הכרה עם סכין בגב. באמת היא עכשיו איבדה את ההכרה. הצוות הרפואי לא מהסס, הוא מגיע במהירות. ובאותה מהירות מפנים אותה. אני עולה איתה.
אני אומר שאני אחיה, אף על פי שאני לא בטוח בזה, כי אני לא חושב שהייתה לי אחות קטנה. הם בודקים לי דם בזריזות ומבקשים שאני אתרום לה. אין לי ברירה אחרת אז אני מסכים.
ברגע שאנחנו מגיעים לבית חולים מסיעים אותה על אלונקה לטיפול נמרץ, ואילו אני צריך לרוץ אחריה. אני נשכב על מיטה מביט בה. עכשיו תמונתה של אמי עולה לנגד עניי. דומה כשתי טיפות מים לנערה.
הרופאים במהירות פותחים לי ווריד והכל בזריזות.
אני נושם עמוק וחושב מה עמנואל היה עושה, עמנואל היה מחסל אותה.
אני מרגיש חלש אופי.
אני מניח את ראשי על הכר ועוצם את עניי.
‘עמנואל, בבקשה תיהיה גאה בי. עמנואל.’ הראש דופק. יכולתי להרוג אותה. לא. לא יכלתי. היא דומה לאמא. כל כך היא. כל התסמינים מראים שהיא אחותי.
עמנואל תמיד אמר שמשפחה מעל הכל. הוא אפילו ניסה שאפגש עם אבי. אבל הסברתי לו שזה לא ממש ראלי…
אני מביט בידיי, שוב.
הן מגואלות בדם.
כנראה שנרדמתי, אולי התעלפתי.
לא אופייני לי.
אני קם לקול בכי, אני פוקח את עניי, עין אחרי עין. אני רואה טישתוש שחור. עניי אט אט מתרגלות ואני רואה אבא. אבא של הילדה הג׳ינג׳ית בוכה על מיטתה. “מה שלומה?” אני ממלמל. האיש מרים את מבטו ורץ אלי. “נמרוד!!”
אני יכול להשבע שמעולם לא ראיתי אותו.
הוא נופל עם פניו עלי. אני נרתע מעט. “נמרוד, אני לא יכול לאבד אותה! אני הבטחתי לאמך שאני אשמור עליה.”
הגבר היה גבוה, נראה כאיש עסקים. אוזניה קטנה דבטקה לאוזנו, ושערו שחור כלילה. ענייו שחורות אף הן, מביטות בי בתחינה, הוכרה, אהבה?
“מי אתה?” אני שואל ומתישב.
אני רואה שאני כבר לא מחובר לשום מכשיר. האחות רואה שקמתי ומורה לי לצאת החוצה. האיש יוצא אחרי.
“אני אלון” הוא מושיט את ידו. אני מחייך בתגובה ודוחף את ידיי עמוק בכיסים, מקום בטוח עד שאגיע לשירותים.

שמים אדומים-1
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

אני לא יודעת בדיוק מה להגיב.. אני פחות מתחברת לכל הקטע של פשע וכנופיות וכל זה… אבל הכתיבה ממש יפה ומעניינת :)

11/08/2016 10:50
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך