*זהו סיפור בהמשכים, ממליצה לקרוא את הפרק הראשון אם לא קראתם* מקווה שאהבתם, מוזמנים לכתוב תגובה או לדרג

שנת חורף

*זהו סיפור בהמשכים, ממליצה לקרוא את הפרק הראשון אם לא קראתם* מקווה שאהבתם, מוזמנים לכתוב תגובה או לדרג

פרק שני// זומבים

*אדם*
הימים הבאים נדמו כטשטוש לא ברור. אני זוכר הרבה אנשים, רעש, לכלוך,חיבוקים קרים שלא אומרים כלום.
אחרי שבועיים אמא החליטה לחזור לארץ כי לדעתה \”המשפחה היא הדבר היחיד שאנחנו זקוקים לו\” אני לא יודע מה איתה אבל כל מה שרציתי לעשות זה להתחפר בארון של אבא.
אבל זה לא שהיה לי איזה כוח להתנגד בכלל. הנהנתי כשהיא אמרה לי שאנחנו טסים מחר לארץ. היחיד שהייתי מוכן לדבר איתו זה עם אחותי. מדהים כמה אפשר להשתנות בשבועיים. אני רואה אותה ולא מאמין שזו אותה ילדה שלבשה מעילים וורודים ופחדה לאחר לבית ספר.
בניגוד אלי, ליסה קיבלה את הגנים של אבא ויש לה שיער שחור וחלק ועיניים כחולות. פעם הייתי רואה אותה כילדה קטנה עם עיניים נוצצות כמו אי קיצי שבא לך לטבוע בתוכו.
היום אני רואה אותה באופן שונה. כל העולם התקדר; היא עדיין ממשיכה ללבוש מעילים וורודים אבל זה נראה כאילו זה לא קשור אליה. השיער שלה פתאום כל כך בולט שהוא שחור והיא כאילו מתריסה בפני כל העולם \”אני כבר לא מה שהייתי פעם\” והעיניים שלה קרות כמו קרח.
כשאנחנו אורזים אני מרגיש כלום. אני חושב שגם אמא וליסה.
אנחנו הולכים ברחובות הקפואים כי אין מה להזמין מונית, השדה הוא כמה דקות מהבית, ולדעתי כולנו צריכים להיפרד מהמקום הזה.
כשאנחנו נוחתים אני מרגיש לא קשור. אני אמא וליסה עומדים כמו זומבים עם המעילים המוגזמים שלנו למזג האוויר בארץ ועם העיניים הכבויות.
חם לי אבל אני לא מוכן להוריד את המעיל של אבא ופתאום נעים שהוא מסורבל וגדול. אני רק רוצה להתכרבל בתוכו ו. למות.
אנשים דוחפים ודורכים ובשלב מסוים אנחנו חייבים לזוז.
אחות של אבא (דודה שלי) מחכה לנו עם הרכב שלה. ואנחנו נוסעים.
אמא מנסה לנהל שיחת חולין בדרך לבית של דודים שלנו. אמנם יש לנו בית בארץ אבל השכרנו אותו לדיירים אחרים בזמן שגרנו בקנדה ובגלל החזרה הפתאומית הם יוכלו לעבור רק עוד חודש.
אני מרגיש את האי נעימות של אמא כשאנחנו נכנסים לבית של דודים שלנו. כשאבא מת שרון אחות של אבא ישר התקשרה והזמינה אותנו להתארח אצלם עד שנתארגן על הדירה בחזרה. בכלל מהצד של אמא שלי אין לנו הרבה משפחה; רק האח הצעיר שלה, ככה שהמשפחה של שרון היתה האופציה הכי טובה. אני יודע שאמא צריכה תמיכה אבל בכל זאת זה מכעיס אותי שאנחנו צריכים להיעזר במישהו. הלוואי שאמא לא היתה כזאת תלותית בחברה והיינו נשארים בקנדה.
אבל אני לא מאשים אותה. ככה כל העולם. תלותי. וחלש. או שאני החלש פה
בכל מקרה, נכנסנו לבית. כולם עשו את עצמם עסוקים בחדרים שלהם זה ברור. ברגע שהמפתח מסתובב כולם טסים לדלת לנחם אותנו ושואלים שאלות כמו \”אתם רעבים?\” ו\”אתם בטח מותשים\”.
אני מחליף חיוכים מאולצים עם בנות דודות שלי, הבנות של שרון. בעלה אורי מחבק את אמא כי אין משהו אחר לעשות.
אנחנו מתמקמים בחדר קטן ששימש לחדר טלוויזיה ומשחקים עד שבאנו למרות שהציעו לנו לקחת את החדר של שרון ובעלה.
אני כמעט נרדם ישר, בלי להוריד את המעיל של אבא מרגיש שאני מוגן מכל החום המזויף הזה.
הימים הבאים עוברים מהר. אני חשבתי שגמרנו עם השבעה בקנדה, אבל מסתבר שפה יש אנשים פי שניים שרוצים להביע את תנחומם ולהגיד כמה הם מצטערים וכמה אבא היה בן אדם טוב ולפעור את התהום שבתוכי עוד ועוד.
אני מרגיש מזוהם, הכל מלא באשמה זיופים קור געגוע ואני לא מרגיש כלום.
שרון מעצבנת אותי היא חושבת שזה שהיא אחותו של אבא זה אומר שהיא אחראית עלינו. וזה לא נכון.היא מנסה לדובב אותי כמו פסיכולוגית על מה שאני מרגיש. אני פשוט עושה את עצמי אטום. היא משכנעת את ליסה לעבור לישון עם הבת דודה שלי נטע שבגילה של ליסה ומדביקה לה חיוך על הפרצוף. אני מרחם על ליסה. היא נראית עצובה.
הכל מעצבן ולא הוגן: אני מרגיש אשם כשאני רואה את שרון ואורי מתחבקים והוא מנחם אותה כשאמא נאחזת בהכל כדי לא להתמוטט. אני שומע אותה בערב מדברת שעות על גבי שעות בוכה המון עם המון אנשים גם עם כאלה שהיא לא ממש מכירה וסתם נקלעו לסיטואציה. אני רוצה לצרוח עליה \”תתפקדי\” אבל מיד אני מרגיש אשם על כך שאני לא אוהב שאנשים אחרים רואים את אמא שלי מתפרקת. זה עוזר לה מטומטם מי אתה בכלל אתה רוצה להתבודד תתבודד אתה. אולי זאת לא היא ששוגה. אתה פשוט מוזר וטעות וכישלון.
אני לא מוריד את המעיל של אבא חוץ מהפעמים האחדות שהיה ריק מספיק בבית כדי להתקלח.
אחרי זמן שנראה כמו נצח הגיהנום הזה נפסק וסוף סוף אנחנו חוזרים לבית שלנו. הוא הרבה יותר קטן משזכרתי אותו. דירה מתקלפת בדרום תל אביב (כאילו שיש שם כאלה שלא).
החדר שלי כל כך קטן שקשה להכניס את המיטה החדשה. אחרי שולחן ארון ומיטה יש בערך מטר על מטר שטח להנאתי ואצל ליסה זה אפילו עוד יותר גרוע כי החדר הזה היה בנוי לתינוקת.
הייתי כל כך עסוק בכל מה שקרה שאני בכלל שכחתי מזה שיש בית ספר.
אמא סידרה עם שרון שאני וליסה נתחיל ללמוד מחר. ואין לי כלום. כאילו כלום. ואין לי כח. אוף.
אמא אומרת שזה לא כזה נורא כי יתחשבו בי ובלה בלה.
בלילה כשאני שוכב במיטה על הגב ומסתכל על הסדקים בתקרה אני יכול להעמיד פנים שאני בן 11 בחדר שלי ואבא יושב עם אמא בחוץ והם רואים ביחד סרט בשחור לבן והוא מעשן את הסיגריה האחרונה שלו להיום. כמו פעם.

שנת חורף
דרוג הסיפור 2 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך